נראה שהשבוע הזה מסמן את תחילת היציאה שלנו מהסחת הדעת המוטרפת שהיא חופשת הקיץ, מה שמחזיר את הפוקוס אל מוזיקה טובה שיש הרבה מה להגיד עליה. כל השירים שכאן הופיעו בטור הסינגלים השבועי של אלפרד כהן. מוזמנים להאזין לפינה שלי בתוכנית שהוא משדר בימי רביעי בקצה, ובה אנחנו משוחחים על שירים חדשים שאהבנו מהטורים המשותפים שלנו:
מיכל ויינשטוק – Coincidental
יש רגע עוצר נשימה באמצע השיר החדש של מיכל ויינשטוק. לפתע, ההפקה המתוקתקת של מתן אגוזי מתחילה לגמגם, נחצית ברגעיות על ידי דממה מוחלטת. זה רגע שממחיש היטב את הבלבול האקזיסטנציאלי שויינשטוק מתארת היטב בפזמון – "הכל מקרי, כל כך אמוציונלי" היא שרה, וקשה שלא להתחבר לסנטימנט הזה בימים שבהם ניהיליזם וכאוס עוטפים את העולם מכל עבר.
עוד לפני המעבר הזה, יש ב־"Coincidental" לחן שמאזן הפתעות אקסצנטריות שונות על גבי רצף מוזיקלי מהנה ומעניין. הגיטרה של אגוזי זולגת מתוך הסטטיות שלה באופן קבוע, והפעולה הזאת מגרה את האוזן בכל פעם מחדש. אמיר ברסלר תורם כתמיד מקצב מורכב ויעיל, שכמעט מיד מעניק למאזין תחושה שמשהו מיוחד הולך לקרות בשיר הזה. את כל זה מובילה ויינשטוק עם כתיבה מעניינת וקול עדין שמעניק למכונה המשומנת של השיר את האנושיות שלה.
שי צברי – בוא הביתה
יש משהו כמעט צפוי בשיר החדש של שי צברי. "בוא הביתה" נשמע כאילו הוא נשלף היישר ממחברת השירים של ברי סחרוף מהעשור הקודם (שבמהלכו הוא גם לווה על ידי צברי בהופעות ובפרויקטי צד כמו אדומי השפתות), רוק מזרח תיכוני גרובי ומקפיץ שצברי יכול לבצע בעיניים כמעט עצומות. ובכל זאת, זה עדיין מרשים לשמוע כמה התקדמות עשה בשבע השנים שעברו מאז אלבום הבכורה המרהיב שלו.
לשירים מהתקופה ההיא היה נופך ספרותי פנטסטי שהלך יד ביד עם ההגשה הווקאלית הוירטואוזית של צברי. בין אם היה מדובר ביהלום חבוי של אהובה עוזרי או בטקסטים אמוניים, צברי היה צריך לגשר על המרחק הגדול ביניהם לנשמה החשופה והאינטימית שהייתה טמונה בקול שלו.
היסודות של "בוא הביתה", כמו כל שיר שהוציא בשנתיים האחרונות, מרגישים אישיים יותר. יש מסע אמיתי שמתרחש בין המילים, והחשיבות הרגשית שלו ברורה גם כשהיא מוגשת בצורה חייכנית וקלילה. מבצע מוכשר כמו צברי, אולי המוכשר בארץ, יכול לגרום לכל בחירה מוזיקלית להישמע מוצלחת. בהקשר כזה, עצם הבחירה בטקסטים שנכתבו ממנו אל עצמו מרגישה עוד יותר משמעותית.
כן עיגרת' – השולחן
יש שני שירים באלבום השני והחדש של כן עיגרת' שהם הפכים גמורים, יין ויאנג שמשלימים את התמונה המלאה של הכשרון של עילם שלמה פיקס, מי שעומד מאחורי הפרויקט המיוחד הזה. הראשון מביניהם, "הי, יואל", מתאר לאורך תשע דקות שלמות תיאורים נוסטלגיים, פנטסטיים ורומנטיים שמרגישים חריגים ברגע שמתמקדים באמת במילים שלהם. על פני צלילים שקטים ונוצצים, השיר נמשך ונמשך ברפיטטיביות מהפנטת, מאפשר לדמיון של פיקס להמשיך להתרחב אל מעבר לגבולותיו המקוריים.
לשיר השני, "שולחן", נדרשים שתי דקות וחצי בלבד כדי לשטוח את סיפורו. דרך התמקדות בפרטים יבשים וקטנים על אותו שולחן דומם, פיקס מצליח להעביר מערכת יחסים שלמה בין אחים שצומחים ומתבגרים אחד ליד השני. "נראה שונה / יציב ובטוח", שר פיקס ספק על השולחן, ספק על אחיו, "ההפך מהצורה שתמיד חשבתי עליו". אווירת הלואו־פיי רק מוסיפה לחידתיות של השיר והאלבום כולו, שמראה שגם כשהשירים נכתבים על יריעה רחבה או על צרה, התוצאה נשמעת חריגה באיכותה בנוף האינדי הישראלי.
עיליי אשדות – כל פאקינג פעם
בשנה שעברה עיליי אשדות המיס לי את המוח. אלבום הבכורה שלו הכיל מוזיקה שמתפרקת לרמת חלקיקים שלא נראתה כאן זמן רב. מדי פעם, השירים שלו הצליחו להתאסף מחדש ליצירות מתקשרות של ממש, כמו הסינגלים "חלום מאיה" ו"עכשיו עכשיו עכשיו" – שירים שלולא שם האמן שחתום עליהם, כנראה שלא היינו שמים לב לתחכומים המוזרים שצצים מבין הסדקים שלהם.
"כל פאקינג פעם", הסינגל החדש שלו, מרגיש כמו תמונת הנגטיב של האלבום ההוא. כל הצלילים בקטע הפופ הקיצי הזה הם מלטפים ונקיים, אין בהם רגע אחד של התפרעות גולמית שצובעת מחוץ לקווים. גם כאן אפשר להבחין באופן שבו הוא מזריק את הסגנון המודרני והייחודי שלו לתוך מסגרת מוכרת, עם שפה שנעה בין אנגלית לעברית בחלקלקות ועם התעסקות היפר־מודעת בצד החרמני יותר של שירים מסוג זה.
השיר הזה מדגים את הקיום של שני רבדים במוזיקה של אשדות (שקיימים גם בעבודה שלו עם מוזיקאים כמו נונו וגון בן ארי) – רובד אחד נשען על מודעות גבוהה וקבועה שמייצרת את האירוניה הנוכחת תמיד ביצירה שלו. השני נשען על נגישות, ומאפשר ליהנות מהשירים שלו מבלי לשים לב לכל הקריצות המופיעות בהם. בתקופה שבה אגדות מהעבר עוזבות את העולם הזה, וצמדים שמשפיעים על ההווה מתפרקים, המודל של אשדות נשמע יותר מתמיד כמו העתיד של עולם הפופ הישראלי.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
