בכל שבוע אני כותב פה על מוזיקה מקומית חדשה ומעניינת, אבל השבוע במיוחד מרגיש שהשירים שהשתלטו לי על הראש הם מהמקוריים והצבעוניים שנראו פה לאחרונה. כל השירים שכאן הופיעו בטור הסינגלים השבועי של אלפרד כהן.
אבישג כהן רודריגס – High Tree
אני מאוד אוהב את הכותרת של האלבום החדש של אבישג כהן רודריגס, איים. 13 השירים שמופיעים בו באמת מרגישים כמו סדרת איים שסמוכים ובו זמנית רחוקים אחד מהשני, כל אחד מהם עומד בפני עצמו כרעיון אינדיבידואלי, שמתקשר עם אחיו רק באמצעות זרם תודעה דק ורופף שזורם לאורך כל האלבום. זה מאפשר לשירים למצות את מלוא פוטנציאל הדרים־פופ שלהם. שירים כמו "סיגריה" או "Drivin'" היו יכולים ללכת עד הסוף על אסתטיקת הרוק הניינטיזי שאליה הם מרפררים, אבל חוסר המחויבות של רודריגס לחבר בין פלטת הצבעים שלהם מאפשרת לה להסית את כל אחד מהם לכיוון אחר לגמרי עם מהלכים מוזיקליים משתוללים ולא צפויים.
עם אלבום כזה, שכל שיר בו מכיל המון רבדים שצפים ונעלמים ברקע, אפשר לבלות המון זמן ולגלות יהלומים נדירים בהאזנות חוזרות. כזה הוא "High Tree", שמתגלה בפניי כשיר אחר בכל האזנה מחדש. אני עדיין מנסה להבין מתי רודריגס שרה בו באנגלית ומתי בעברית, כי מעברי השפות שלה חלקים ומוטמעים בתוך הענן החלומי של השיר. יותר מכל, אני מכור לליין הקלידים/סינת'ים המתמשך שמלווה את השיר. יש בו משהו פראי, כאילו לרודריגס אין שליטה על הכיוונים שאליהם הוא יבחר ללכת. אלה בדיוק הרעיונות והרגעים שהופכים את האלבום שלה ליצירה שלא דומה לשום דבר אחר כרגע בסצינה המקומית.
עדן דרסו – בפנים
האלבום החדש של עדן דרסו עדיין גדל לי באוזניים. הסינגלים שיצאו לפניו לא הדגישו כמה שטח חדש הראפרית הצעירה מכסה במהלכו, מתנסה בהרחבת גבולות הז'אנר שלה מבלי להקריב את האווירה הכיפית והנגישה של המוזיקה שלה. דווקא כשהיא מוותרת על הראפ החכם והטכני שלה, היכולת שלה להחזיק שיר באמצעות אנרגיות גבוהות ופזמונים קליטים מרגיש אפילו יותר מרשים.
יש המון שירים מעניינים שמציגים כאן את הכשרון הנפלא של דרסו (אם עדיין לא התמכרתם לפזמון של "פונאני", עשו זאת עכשיו לפני שהוא הופך למגה להיט), והפייבוריט האישי שלי לבינתיים הוא "בפנים" עם טדי נגוסה. על גבי הפקת אפרוביט שעדיין מרגישה מאוד נדירה בארצנו, דרסו משתמשת בפלואו המלודי והנוזלי של הגיבורה שלה, לורין היל, כדי להמשיך את דיבורי הראוותנות האופיינים שלה. ביחד עם הראפ המסוגנן והמהיר של נגוסה, מדובר בעוד תצוגה מרהיבה של הדור החדש של ההיפ הופ הישראלי, שמשתמש בטכניקות מוכרות דווקא כדי לחדש ולעדכן את היצירה שלו.
הזאבות – המורה ליוגה
השיר החדש של הזאבות מתחיל עם ריף גיטרה ערמומי. מצד אחד הוא מלודי וקליט, אבל מהצד השני יש בו כבדות שביחד עם התופים שמלווים אותו רומז על הבלאגן האדיר שהולך להשתלט על השיר בעוד כמה רגעים. "המורה ליוגה" נשמע לכאורה כמו שיר פשוט מאוד – 2 דקות של פאנק רוק עצבני ומתפרק – אבל הוא מכיל בתוכו את כל הרבדים שהלהקה המעניינת הזאת מכילה בתוכה.
כבר באלבום הבכורה שלהן היה אפשר לראות שיש המון צדדים לזאבות. הן להקת רוק קלאסית לכאורה, עם דינמיקת גיטרה־בס־תופים שכבר מרגישה כמו קלישאה שחוקה בימים אלו, אבל באמצעות כתיבה מלאת אישיות וחן הן מצליחות להימנע מכך ולהישמע מרעננות ורלוונטיות. "המורה ליוגה" היא הפגנת כוח מאוד מייצגת מצידן. יפעת בלסיאנו מקדישה את הנשמה השנונה שלה כדי להכניס את כל מה שמטריד אותה לתוך שתי דקות דחוסות – היא מתחילה מגברים שבוהים בה ("חבר שלך ראה אותי עוברת ברחוב / הוא לא אמר שלום / הוא רק הפנה את הראש"), ממשיכה ליוקר המחיה ("הלוואי והיה לי בית בכפר / הלוואי והיה לי בית בכלל") וממשיכה עם ספקות עצמיים מכרסמים ("יש לי חרדת ביצוע / אני לא יודעת מה עושים / אבל עושה את זה גרוע").
יש כאן הרבה זעם, אבל הוא מלווה באיפוק. זה נובע מהשאיפה של הלהקה לבנות את השירים שלהן כמו סיפור עם דמויות עגולות שמציגות קשת רחבה של רגשות. כך הסערה של השיר נשארת נגישה וקלה לעיכול, ומאפשרת לרגעים שבו בלסיאנו צורחת "אין לי כח!" להרגיש מנומקים ולעבור חלק בגרון, או במילים אחרות, להרגיש כמו צעקה כיפית ומשחררת ולא טרחנית.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
