יש שורה שאני מאוד אוהב באלבום החדש של קובארי – "צפרדעים עושים / קולות של צפרדעים". ב"אבודים בלב החורש", שיר על ריטריט קסום ביערות הכרמל, מגיעה שורה שכאילו מפשיטה את החוויה שלה מכל פואטיות ורובדים רוחניים שקיימים במשפטים כמו "הגב מסתיר את הבטן / שמנסה לומר לי מספיק". גם בהופעת ההשקה של זהב אדום בבארבי, היא מבצעת את השורה הזאת בהשתלחות קלה – הצפרדעים עשו קולות של צפרדעים, למה ציפיתם?
מיד אחר כך מגיע "מייבש" מאלבומה הקודם, פ'אנקי ופופי מתמיד בידיהם של הלהקה הנאמנה שמאחוריה (זיו זק, שרון ברנטמן, מאור אלוש, לירן פרידמן ושחר חזיזה), והפער בין שני השירים מראה כמה מרחק היא עברה בשנה וחצי מאז יציאת אחת מתוך אחת. היא כבר לא צריכה מכשור חשמלי שידמה רעיונות של חופש ועצמאות. פירוק המיתוסים של המציאות, אלו שקמו לחיים דרך המילים שכתבה עד כה, הוא המוטיב העיקרי שמשמש אותה במסע ההתבגרות המתמשך של האלבום החדש.
בלי פילטרים
למסע הזה יש הרבה מטען. קובארי מגיעה לבארבי הראשון שלה עם קריירה מרשימה מאחוריה, חמישה אלבומים טובים עד מצוינים שראו אותה הופכת מהבטחה לאחת מהיוצרות המיוחדות של הסצינה המקומית. על אף שהמוזיקה שלה תמיד זכתה ליחס חם מצד מבקרים וקהל, האינטימיות שייצרה שמרה עליה כסוד כמוס. החוויות שכתבה עליהן היו כל כך ספציפיות וחדות, שלפעמים התחושה של כל מאזין הייתה שהוא היחיד שמקשיב ומבין. אז כשקובארי עלתה לבמת הבארבי לראשונה כמופע מרכזי, הפגישה בבארבי שלם שמריע ויודע לשיר איתה את המילים זכה ממנה לתגובה מוצפת ונרגשת. לראות אותה בוכה, מעכלת את מה שקורה רגע לפני שהיא מתחילה, הרגיש כמו רגע טבעי והגיוני בעולם הפנימי שלה – בשירים שלה אין מקום להסתרה של תחושות ורגשות, הכל נא וישיר וחסר מפילטרים.
בגלל המקרה המיוחד הזה, ההופעה לא הייתה בדיוק השקה של אלבום אחד, אלא יותר כמו חגיגה של כל האלבומים שיצאו עד כה. היא עברה בחלקלקות בין תחנות שונות בהתפתחות המוזיקלית שלה. כשחזרה לאלבומיה הראשונים היא הזכירה כמה היא עדיין מסוגלת להיות גיבורת רוק אמיתית שנותנת בראש בכל מצב, המשיכה משם לכתיבה המסוגננת והמגובשת של האלבומים אחת מתוך אחת ובת זקונים, וחזרה להווה עם השירים החדשים שהיא מגישה בדקלום כמעט היפ הופי. היה כל כך הרבה חומרים מקוריים לכסות, שהאלבום החדש זכה לחלק קטן ושווה לשאר, אבל הגישה הבוגרת והשלמה שלו הוטענה בכל אחד מהשירים שבוצעו במהלך ההופעה. דרך החזרה על המשפט "ראיתי יותר מדי נשים מרגישות רע" מ"פתרונות זמניים" או דרך תנועות הידיים הממוקדות שסייעו לה לנתב בין הביצועים, היה אפשר להרגיש את השליטה המשוכללת שלה במגוון האלמנטים והרעיונות שעולים מטקסטים חדשים וישנים כאחד.
עבר, הווה ועתיד
לא מעט אורחים עלו על הבמה במהלך הערב. רותם שפרן פתח עם מופע חימום קצר ואקוסטי. יש לו את אותו כשרון כתיבה גולמי שמזכיר את קובארי בתחילת דרכה, לא משנה כמה רחוקים השירים שלו מלמצות את מלוא הפוטנציאל של הכותב שלהם. החברות הטובות של היוצרת, רוני בר הדס, דניאל רובין ועדי קשת כהן, עלו לבמה וליוו בהרמוניות יפות את השירים "מפרק את זה" ו"ניקול". הן נראו מרותקות ונהנות מהיצירה של קובארי כמו שאר הצופים מהקהל.
המטרה באירוח של חמי רודנר הייתה ברורה ומנומקת. קובארי דיברה עליו כהשפעה גדולה, וכשהיא ביצעה שירים של איפה הילד, היא עשתה זאת עם התלהבות וקסם של אחרונת הגרופיות. התרומה של רודנר ל"לוקס והאנה" הייתה פחות ברורה – נראה שהוא ניסה לקחת את השיר למקום פוסט־פאנקי וקריר, כיוון שהיה יכול להיות מעניין אם שאר הלהקה לא הייתה שומרת על האווירה שלו יותר פופית ועדכנית. ובכל זאת, היה כיף לראות על הבמה איך הקשר המוזיקלי ביניהם הוא הגיוני ועמוק יותר מהנראה לעין. גם אם היא כבר רחוקה מהרוקנ'רול של להקת האם שלו, היוצרת ניחנת באותה כתיבה חסרת ציניות ומלאת רגש שגיבורי גיטרה כמו רודנר מקדשים, נמצאת תמיד על הגבול המסוכן בין כנות אמיתית לקרינג' חסר מודעות.
ככה מפרקים את זה
הגבול הזה משמש גם כגרעין הסודי של האלבום החדש. "כשאני בחרדה, הדרך שלי להתמודד היא להסביר לכולם את מה שאני חווה" היא מספרת בשלב מסוים, "זה מה שניסיתי לעשות באלבום". זה בדיוק מה שקרה ברגע השיא של ההופעה. קובארי עולה להדרן רק עם זק, שותפה הנאמן ליצירה מימיה המוקדמים, על הגיטרה האקוסטית. הם מבצעים את "ארבעה כדורים", אחד מהשירים הקשים שכתבה על ההפלה שחוותה, שהוא גם אחת מההפקות העשירות והמרשימות של האלבום החדש.
ראוי שהגרסא העירומה שהם ביצעו תעלה למרחב הוירטואלי בדרך כזו או אחרת, כי במהלכה לא נראה שעין יבשה אחת נשארה בבארבי. כשהיא שרה שהיא "הכי לבד, עם כל הנשים בעולם", מדובר בהרגשה דו־כיוונית. היא שרה על התחברות לקולקטיב דרך בדידות איומה, ובחזרה זוכה להזדהות מכל צופה מהקהל. היינו רק אנחנו עם קובארי, הכי ביחד והכי לבד בו בזמן. זאת בדיוק התופעה שהייתה מזוהה עם מוזיקאים כמו רודנר ואביב גפן כשהם מילאו מועדונים כמו הרוקסן במעריצים שהרגישו שאין שום מרחק ביניהם לבין המבצעים. כשהתופעה שנקראת אביגיל קובארי קיבלה סוף סוף במה דומה אתמול בערב, זה הרגיש כמו ניצחון מוצדק ומרגש בסופו של המסע שלה.
קובארי תופיע בפסטיבל סמילנסקי בבאר שבע ביום שלישי, ה־9/8, בצוללת הצהובה בירושלים ביום שני, ה־25/8, ובתיאטרון הסטודיו בחיפה ביום רביעי, ה־27/8
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
