מיקסטורה היא הזמנה לגוון את הדיאטה המוזיקלית שלכן עם טעמים ומרקמים חדשים. כל ריליס המוזכר לעיל עבר סינון קפדני של הטעם שלי (יש לכן על מי לסמוך!) ונמצא ראוי לפרגון ולהילול. המלצות ישר מהלב שלי לאוזניים שלכן, בלי אלגוריתמים ותקציבי יח״צ באמצע. תרגישו חופשיות לבדוק ריליסים מז׳אנרים שאתן אוהבות, אבל עוד יותר מזה מומלץ דווקא לדגום ריליסים מסגנונות שאתן לא מאזינות להן בדרך כלל. אשמח מאוד לשמוע איך היה לכן, נגיד בהודעה בפייסבוק או דרך טוויטר.
יש לנו שלושה עשר ריליסים שמצאתי כי הם ראויים לטיפה יותר נדל״ן על המסך שלכן, אבל תאמינו לי שאם היה לי את כל הזמן שבעולם הייתי כותב בהרחבה גם על: קטעי הפ׳אנקי האוס הקיציים שיצאו ל־Romain Villeroyו־MVC Project לאחרונה בארכי־לייבל הרוסי Moiss Music, הדאונטמפו מחמם הלב של Rhi, או זה הים תיכוני של Captain Planet, האינדי־פופ הרך וצמרירי של Beabaddoobee, ההארדקור פאנק המזוהם של סרק, הדאב טכנו הסוחף של Alfred Czital (תודה לאיתי בירי על הטיפ), הקומפילציה החדשה של אסיד האוס מיוחד בעקמומיותו מבית Emotional Especial, הדארק דיסקו המכשף של Mordisco, החלק השלישי בסדרת הקולונדי־טאבלה של Aleksi Perälä ואלבום הפרוגרסיב רוק בעל המעוף (ולמצער, הסאונד הבינוני למדי) של And You Will Know Us By the Trail of Dead.
End It – Unpleasant Living
הארדקור פאנק
בוקר טוב ישראל, כאן סצנת ההארדקור של בולטימור. נסיבות החיים של רוב האנשים בעולם נמצאות איפשהו בין ״לא נעים״ ל״בלתי אפשרי״ והצפי לעתיד הקרוב מאוד הוא שהאושר והעושר רק ימשיכו להצטמצם בעוד שהסבל יפגע חזק גם באלו שחיו בנוחות יחסית עד כה. הסיכוי לשנות את מצב העניינים על מצע האנרגיות שהמדיה המיינסטרימית משדרת הוא פחות מאפסי. End it.
מסר חשוב לאומה
Fireground – Dreams
טכנו (לא משעמם!)
מועדון הטרזור הברלינאי חוגג בימים אלה 31 שנות פעילות עם פסטיבל עירוני שנמשך לאורך כל הקיץ. אבל יותר מהאירוע המדובר, זהו דווקא הלייבל שלהם שמזכיר לי כמעט בכל ריליס מחדש שיש לנו כאן אנשים שחיים ונושמים טכנו מעל לשלושה עשורים, כלומר שיש צדדים לז׳אנר הזה שהם שכחו שרוב הכוחות הפועלים בסצינה עוד לא הכירו בכלל. קחו לדוגמה את האלבום של הדואו האיטלקי הזה: טכנו שמשי וממריץ עם מלא צבע בלחיים. לא היה עובר סלקציה לברגהיין (לא בדיכאון מספיק) – אבל בהחלט ראוי להכנס לפלייליסט הקיץ שלכן.
כל־כך מיותר לנסות לתמצת את עשייתו של איש כה רב פעלים כאייל גולדמן לפסקה שאני לא הולך לנסות אפילו. המינימום ההכרחי ברגע נתון זה הוא, נדמה לי, להזכיר שיש לאיש תוכנית מופלאה כאן ברדיו הקצה ושספק אם יש לכן דרך מוצלחת יותר להעביר את ארבעים ומשהו הדקות הקרובות מאשר לשים את התמונות האלו על המסך ולהאזין לאלבום החללי שהוא שחרר בסופ״ש שזה עתה נגמר.
James Righton – Jim, I'm Still Here
אנדרייטד פופ
היה איזה רגע לא ניתן לביטול בסביבות 2007-2008 בו היה נדמה שהלהקה של ג׳יימס רייטון, ה־Klaxons, עומדת להיות הדבר הכי גדול בעולם. אבל הנה לכן דוגמה שגם מתקפת היח״צ הכי אגרסיבית שאפשר לדמיין לא בהכרח מסוגלת להפוך עכבר להר. טוב שכך, משום שאני לא בטוח שאם העניין ההוא היה מסתדר כמתוכנן אותו ג׳יימס היה נכנס תחת כנפיהם של האחים דיוואלי (אנשי Soulwax והלייבל Deewee), ומוציא ב־2022 אלבום נפלא של פופ שמערבב את הסגולות הידועות של מוזיקת מצעדים משנות ה־80 של המאה ה־20 עם סינתזה והנדסת סאונד היישר משנות ה־80 של המאה ה־21. לא רואה שום מצב שהאלבום הזה יזכה לכמות האהבה שמגיעה לו, אבל שלא כמו עם הקלאקסונס – הפעם ממש לא בצדק. Prove me wrong.
Khold – Svartsyn
בלאק אנד רול
כן, נו, מה ששמעתן. בלאק מטאל ורוק אנד רול (או אפילו יותר מדויק: הארד רוק). הולך הרבה יותר טוב ביחד מג׳ין וטוניק, סטייק אנד אגז או שני השירים המיותרים האחרונים שהאלגוריתם של ספוטיפיי פלט עליכן אחד אחרי השני. נשמע כמו קפיצת ראש לתוך תהום של תענוגות אסורים.
Kolegos – Empathy EP
נו־דיסקו
הצמד הליטאי הזה מתחמם עוד ועוד כבר כמה שנים ולטעמי התקליט הזה מסמן (עוד) נקודת רתיחה ברורה ומיידית. מיקרו האוס הזייתי על מצע של דרייב דיסקואידי חסר מנוח עם נגיעות ממכרות של אלקטרו־קלאש (זוכרות?). כשתראו את השם הזה בכל מיני ליינאפים סופר נחשקים, תזכרו איפה שמעתן אותו לראשונה. טוב? טוב!
Lotic – Sparkling Water
ארט פופ
ארבעה קטעים מאלבומה האחרון של האמנית הברלינאית, שיצא בשלהי השנה שעברה, מעובדים מחדש בחיזוק כלי נשיפה. תפקידים חדשים אלה מצליחים לגנוב את ההצגה לשירה השואו־סטופרית גם ככה של לוטיק, מה שלאוזני נשמע כמו חתיכת הישג. הוכחה נוספת לכך שלא תמיד צריך לרוץ ישר לפתוח דף חלק, אלא שלפעמים שווה להתעכב ולחפור במוזיקה כבר יש, לראות איזה יופי נסתר ניתן לגלות באמצעות השקעה של אקסטרה תשומת לב.
Nightlands – Moonshine
פופ חלומי
אם אני קורא נכון אז המוזיקאי דייב הרטלי הספיק לאחרונה להפוך לאבא פעמיים, לעבור לדירה המרוחקת אלף קילומטרים מהקודמת ולשחרר את אחד מהאלבומים הכי מקסימים ומלאי בליס ששמעתי השנה. יש פה רוגע מיוחד שיכול להגיע רק מאדם שהתמודד עם לחצים עצומים והבין שהדרך היחידה להתמודד עם החיים הללו הוא לקחת אותם בקלות. ממתק.
Party Dozen – The Real Work
גאראג׳ רוק/פוסט־פוסט־פאנק
עם היד על האוזן, כמה יצירתית הייתה הלהקה האחרונה שהאזנתן לה בין 0 ל״נגנית הסקסופון התחילה לצרוח לתוך כלי הנגינה שלה, שהיה מחובר לשרשרת של פדלי אפקטים״? מודה שגם אני לא השתכנעתי שיש פה משהו גדול עד שניק קייב הופיע לרגע מפעים במיוחד בסוף השיר השני, אבל משם ועד לסוף ההאזנה הבאה הייתי לגמרי שלהן.
Sandy Barber – I Think I'll Do Some Stepping (On My Own) Remixes
האוס
זוג רמיקסים לפנינת סול דיסקואידית משנת 1978 שמפגינים אהבה עזה לחומר המקור (המשובח) בכל פעמה ופעמה. מסוג הקטעים שמאפשרים לתקליטניות חכמות ומוכשרות במיוחדת להביא רחבת ריקודים רותחת לכדי בכי של אושר.
כשהמצב בקנטים עולה הצורך במניפולציה חריפה ואפקטיבית (גם אם לעיתים זולה למדי) על מערכת העצבים. וכן, אתן יכולות לעשות את מה שכולן (אבל כולן) עושות בימינו ופשוט לנגן טראנס, אבל יש לכן גם אפשרות אחרת. נסו למשל את שלושת הקטעים משכרי החושים הללו, שמסוגלים בקלות להוביל להזיות וריקודי חשק פרועים מבלי להישמע כמו משהו שאינפקטד מאשרום החליטו להשאיר מחוץ לאלבום הבכורה שלהם. ההורדה חינם אבל תהיו חברות ותשאירו לגמל הטרופי המוכשר הזה טיפ!
תזכורת מעלפת היישר מהמקור שבאנגליה ש״אינדי־דאנס״ זה הרבה יותר מתווית שיווקית חלולה ושזה בהחלט אפשרי – ואף רצוי! – להיות ״להקה״ ו״הרכב אלקטרוני״ בו״ז. שיט עוצמתי ביותר.
Wormrot – Hiss
גריינדקור
הלהקה הסינגפורית המוערכת נפרדת מהסולן Arif עם אלבום שגדולים ממני בתחום כבר מגדירים כיציאה שאי אפשר להתעלם ממנה כשחושבים על הטופ של הדיסקוגרפיה של הלהקה הזאת, אם לא של הז׳אנר בכלל. מוזיקה מכרבלת ומנחמת. מומלץ במיוחד למדיטציה, הרדמת תינוקות והרגעות בלילה של יום מפרך. אם לא שמעתן את זה בווליום מוגזם אפשר לומר שלא שמעתן את זה בכלל.
עד כאן להפעם. אל תשכחו שלהבין משהו על עצמך זה החלק הקל. האתגר האמיתי הוא לקבל את מה שהבנת באהבה. נשיקות בבית :-*
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
