זה היה שבוע מוזר, עצוב ומבלבל, אז אין פלא שאוזניי נחו על כמה שירים מבולבלים ומנחמים בהתאם. כל השירים הופיעו בטור הסינגלים השבועי של אלפרד כהן:
רם אוריון ועמיר לב – שרון על הגבעה
אני מאוד אוהב את שיתופי הפעולה בין רם אוריון לעמיר לב. משהו באוריון מצליח להוציא את לב מאזור הנוחות שלו. "שרון על הגבעה", הסינגל החדש של רם, כאילו משליך את לב אל תוך אסתטיקת האינדי־לואו־פיי שעל גביה אוריון כותב את שיריו. השובבות הרוקיסטית של הנגינה של אוריון מוסיפה לאווירה של פסיכדליה חסרת דאגות, מצע מושלם לתיאורי הרקע של המילים שלו ושל לב, שלא מתכנסות לאף משמעות אבל משאירות המון מקום לדמיון. בתקופה מאוד פורה של רוק ישראלי, זה זמן טוב בשביל דמות כל כך חשובה בסצינה כמו אוריון להוציא מוזיקה חדשה.
קובארי – אחי חלם אתמול על עזה
אביגיל קובארי כותבת מילים מאוד יפות. מרגיש לי שביססתי את העובדה הזאת מספיק עבור כל מי שקרא כתבה של סינגלס בעבר. אז עכשיו כשיצא זהב אדום, אלבומה החדש, אני רוצה דווקא להתמקד בשיר שלא מכיל אף מילה שהיא כתבה. "אחי חלם אתמול על עזה" הוא שיר שנכתב על ידי המשוררת יעל סטטמן, ומופיע ממש באמצע האלבום האפל והמורכב ביותר שהוציאה קובארי עד כה. דווקא כשהיא מבצעת מילים שלא שייכות לה, היא מדגימה את היכולת שלה להבין את המהות של הטקסט ולהעביר אותו דרך הביצוע שלה.
זה מתבטא בבניית המתח של השיר דרך לחישות ושירה חצי מדוברת, ממש כאילו היא משחקת בפודקאסט עלילתי וצריכה להעביר את הנרטיב דרך קולה בלבד. זה ממשיך בשינוי הטון וצבע הקול שלה כדי לגרום למאזין להבדיל בין הדמויות בשיר, ומגיע לשיאו בפזמון, שבו המשפט "אחי מרחף מעל הרצפה" זוכה לווקאליות עדינה וענוגה שמטעינה לתוכו את הכאב והחמלה שמתאחדים בתוכו. ביחד עם ההפקה המופלאה של זיו זק, שמוסיף עיבוד מיתרים מצוין שעוטף את השיר, זאת דוגמה נפלאה לגבהים האמנותיים החדשים שקובארי מגיעה אליהם באלבומה החדש.
ולריוס – מנשן בסטורי
אנחנו נמצאים בתקופה של פריחה ממשית בסצינות הראפ האלטרנטיביות בעולם, אז אין פלא שגם בארץ מתחילים לשאוב השפעות מראפרים ומפיקים שנמצאים מחוץ לזרם המרכזי של הז'אנר. הביט שיצר אייזיק טומור לשיר החדש של ולריוס מרגיש כמו מצע אינדי־ֳראפ קלאסי – מלודיה שמרגישה קרועה ונוזלית, אך עדיין מכילה מספיק גרוב בשביל לירוק על גביה חרוזים.
ההפקה הזאת מספיק מורכבת ומעניינת כדי להעשיר את הנושא שעליו שר הראפר. יש שירים מוצלחים על נושאים הרבה יותר "קטנים" מתיוגים בסטורי, וגם ולריוס יודע לעשות הרבה מאובססיית הרשתות החברתיות שלו. הוא מכיר שזה בדיוק מה שעובר עליו, אובססיה, והוא חותך דרך הנושא השטחי של השיר אל המנטליות שעומדת מאחוריו. באמצעות משחקי מילים מטופשים ("לא שם אני גר / אני במנשן בסטורי") ותובנות מפתיעות ("חשוב לי איך רואים אותי / וזה מתורגם לצומי אקססיבי / האם אני שולט בזה / או שבכלל שולטים בי") הוא מצליח להפוך את השיר הזה לעולם פנימי שלם שמוצג בשתי דקות בלבד.
נלי פולי – קר לי חם
נלי פולי היה יכול לקחת את הכתיבה שלו למקום מאוד חמור סבר. יש אבסטרקטיות עדינה במילים שלו, עם קרעים בהגיון שמשמשים כותבים אחרים בשביל לנווט בתוך תקופה מבולבלת ומלאה בחוסר וודאות. במקום זאת, הוא משתמש בשירים של האלבום החדש שלו בעיקר בשביל להרוג את המאזין ברכות. הוא עוסק רוב הזמן במחשבות יומיומיות שעוברות לו בראש ועוזרות להעביר את הזהות שלו היטב, גם אם אין להן באמת פואנטה. ביחד עם אינדי גיטרות אנרגטי, הוא מזכיר מוזיקאים כמו מאק דמארקו, שאוהבים להתבוסס בתוך הראש של עצמם ולייצא את זה לעולם החיצון.
הזהות שלו מתבטאת בצורה המיטבית ביותר בשירי האהבה שלו, שמלאים בפרטים ספציפיים ונקודות מבט מעניינות. ב"קר לי חם", הוא משתמש בתחושת העצלתיים וקהות החושים שנפלה עליו כדי להמחיש את האפקט של הבחורה שעזבה אותו בלילה הקודם. הסתירה הזאת, הייתי אהוב ומיד לאחר מכן אני לבד, מופיעה גם בדימויים הכי פשוטים ("שקיעה ורודה / קפה שחור") ופולי מצליח לשמור עליה צוננת באמצעות לחן נעים וקטע מדובר בסוף השיר שמזריק אליו הומור וקלילות. הסטייל הזה נשמר היטב לאורך כל האלבום החדש של פולי, והרוק הכיפי הזה מגיע בתזמון מושלם לתחילת הקיץ הישראלי החם הזה.
חסד מקרי – המֹח
כל מה שקורה בשיר הראשון של פרויקט חסד מקרי המסקרן, שלא יותר מדי ידוע עליו כרגע, נספג מהר מדי בראש, מתערבב. הלחן מרגיש כמו אחוז דיבוק, עם תופים דוהרים וליין באס שתומך בהם לאורך כל הדרך. הטקסט זורק רעיונות ומשפטים מבריקים אל האוויר בקצב שניסיון לעמוד בו נידון לכשלון מראש. רשימת הקרדיטים של השיר – שמכילה את (קחו נשימה) אולי דנון, יונתן בלומנפלד, מאיה בלזיצמן, אביב גדג', רות דנון, איתן ארלקי, הילה רוח ועלמה גוב – כתובה ללא חלוקה לתפקידים וכלים, כאילו מציגה את כל אחד מהמוזיקאים כישות שלמה שמתקיימת כחלק מהשלם של הפרויקט.
כל זה הולך בהלימה עם הרעיון של השיר. המֹח ש"אוהב דברים שמגיעים אליו מהר" הוא המֹח של כולנו, שנוזלים ומריירים אל מול תוכן אינסופי במרחב הוירטואלי, רמת האמינות והדיוק שלו כבר לא משנה. יש בחבורה שמרכיבה את הפרויקט כמות לא מבוטלת של נביאי זעם – הכתיבה המצוינת בשירי הסולו של דנון, גדג' ורוח, למשל, תיזכר במרוצת השנים כיצירה שמגדירה את התקופה הפוליטית והחברתית שבה הם נכתבו. גם "המֹח", שנכתב והולחן על ידי גדג', עמוס בוואן ליינרים שכל אחד מהם יכול להיות הסלוגן של המחאה הבאה ("מי שמחזיק פטיש ביד / כל דבר נראה לו כמו מסמר" הוא האהוב עליי מביניהם), אבל דווקא ההובלה הווקאלית שמערבבת בתוכה את קולות כל המעורבים היא זאת שתופסת היטב את הטירוף שממנו יצאנו לאחרונה, ואליו אנחנו חוזרים ממש בעת כתיבת שורות אלה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
