אני נאחזת במשפט ״קיל יור איידולס״, תזכורת לכך שאסור לנו להקשר יותר מדי לדימוי של אלילות רוקנ'רול שסופן לאכזב אותנו. ובכל זאת מצאתי את עצמי גוררת את גופי שעדיין מתאושש מהקורונה לקוקו, מקדש קטיפתי בקמדן, לונדון, כדי לחזות בפלא שהוא קים גורדון.
מופע החימום הקצר והמדויק היה שייך ל־Pretty Happy, שלישיית פוסט פאנק/צרחות וחירועי גיטרה מאירלנד. הגיטריסט והבסיסטית צועקים – כל אחד מהם על משהו אחר. ביחד, הצעקות שלהם מטביעות את הקוקו באוקיינוס של זעם.
תמיד יש מחיר
עד לרגע האחרון, גם ממקום מחבואי הנסתר בירכתי האולם היפהפה, האולם אינו מלא. הערב לא סולד אאוט. מיד נדרשת ההשוואה: האם גם ת׳רסטון מור, אותו אחד שהקים עם גורדון את סוניק יות׳, הקים איתה משפחה לאחר מכן ואז בגד בה עם משפחה שהקים במקביל (טלנובלה, אני יודעת), היה זוכה לאותה קבלת הפנים? האם אייקוני רוקנרול מוגבלים למגדר אחד בלבד?
אולי זה בכלל קשור לבחירה של גורדון להוציא מוזיקה אינסטרומנטלית, כזו שאין בה ״סינגלים״, התפרצויות הרי געש אלקטרוניות, ללא מילים או הנגשה מינימלית? ממרום מעמדה ותרומתה, היא יכולה להרשות לעצמה לעשות מה שהיא רוצה, מסחרי או לא. אבל תמיד יש מחיר, גם אם את פאקינג קים גורדון.
קשה לאפיין את הקהל במבט ראשון. גותי נחמד צועד בחצאית טול שחורה מלכותית אל עבר הכניסה, כנגטיב לקהל שמסביבו, רובו בגילה של קים, שנות החמישים וצפונה. זה קהל שהגיע היישר מהעבודה, בחליפות ועניבות, תיקים מהודרים, צעיפים עדינים שכרוכים בנונשלנטיות אלגנטית. אצלנו, קים גורדון בתל אביב היה יכול להיות מחזה מרהיב. כאן, זה פשוט יום שני.
הסאונד הוא הדרך
כל תוכנית של ריוט! נפתחת ונסגרת עם הקול של גורדון כבר שבע שנים. היא מתווה את הדרך – כזו של סיסטרהוד, אחווה אמיתית עם מוזיקאיות־אחיות. היא לימדה אותנו על המורכבות שבלהיות ״בת בלהקה״, כשם האוטוביוגרפיה המכוננת שלה. היא המורה, וריוט! היא בסך הכל שליחה של המסר שלה: סאונד יכול להציל אותך. תני לעצמך להכנס לתוך המוזיקה. תאבדי את עצמך בסאונד והוא יחזיק אותך, חזק ובלתי נראה כמו קורי עכביש.
מה שהופך את גורדון לאגדה זה ה״קול״, האלמנט החמקמק הזה, הסוכרייה שכולם רוצים. בספר שלה היא כתבה איך כשהיא צילמה את הקליפ לשיר "Superstar", הקאבר לקרפנטרז, היא הרגישה עצומה בגלל ההריון עם בתה קוקו, והכי רחוקה מסקסית בעולם. אין לזה זכר בקליפ בו היא מנגנת בשמלה אדומה עם זוהר הוליוודי. המרחק והמתח בין הדימוי – אנדרוגני, שם זין, לבין המציאות – חוסר בטחון, תחושה פנימית שלילית, רצון לברוח מהסיטואציה, הוא חלק ממה שהפך אותה לאגדה.
מוזיקאית ללא בית
ההופעה נפתחת בוידיאו ארט של חייזר שעושה את דרכו במה שנראה כמו משחק המחשב הותיק Space Invaders. הוא ממשיך בתנועה מתמדת של נסיעה מהירה ומציג ערים בלי אנשים, רחובות ללא בני אדם, משאיות על כבישים ריקים. האם גם האנגלים מרגישים תחושת זרות? האם התנועה המתמדת הזו היא החיים של גורדון, שבילתה את כל חייה כאדם בוגר בטור בלתי נגמר ברחבי הגלובוס?
לוקח לה זמן להיפתח ולהשתחרר, וכשזה קורה המופע הופך לטוב יותר. הלהקה מבצעת במיומנות מדויקת את שירי אלבום הסולו הראשון שלה – "Sketch Artist", "Hungry Baby" ו־"Air BnB", המלודיים מבין היצירות האחרונות שלה. הכל נשמע חזק ואנרגטי יותר, גדול. הצלילים עצומים למרות שהיא קטנטנה בעניבה שחורה וחולצה לבנה, בסטיילינג שמזכיר את פטי סמית׳.
מעבר למילים
גורדון לא פטפטנית וגם לא רוק סטאר בנאלית, ואינה אומרת כמעט דבר לאורך המופע. פה ושם היא מציגה שיר רק כדי לבטל את עצמה בהמהום של ״כן, משהו כזה, אמממ״, וחוזרת להתרכז בגיטרה. מאוד בריטי מצדה. בהופעה היא קודם כל גיבורת גיטרה, והשואו מתבסס ברובו על כמויות הרעש שהיא מייצרת. הפן השובב באופי שלה, זה ההיתולי והמשעשע, לא נוכח בהופעה, וגם לא זה האקטיביסטי. היא אמנם פעילת שמאל שתמכה בביידן ומצטרפת לאחיותיה האמריקאיות בזעקה לשמר את הזכות של נשים להפלה, אך אין לזה זכר בהופעה. הרצינות המינימליסטית היא חלק מהמופע, וזה הולם אותה.
כשגורדון לוקחת את הגיטרה ומצמידה אותה למגבר הצלילים הופכים לגדולים יותר ממה שהמקום יכול להכיל. אפשר כמעט לגעת בהם מבעד לאפקטים, וכל הגוף רועד כשהיא מרימה את הגיטרה בקלילות כאילו היא עשויה נייר וממשיכה לרסק אותה כנגד המגברים. היא מטפסת עליהם, והקהל מרותק. מה שהיה יכול להפוך בקלות למופע אוונגרד הוא טבעי כשמדובר בגורדון. המופע הזה הוא כל מה שהיה אפשר לצפות וכל מה שהיה אפשר לרצות. גיטרות עצומות, צלילים שמחרישים את הכאב, אייקון שלא מתפשרת על כלום ומקבלת הכל.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
