הייתי רוצה לקבל ספר אודיו שלם שמורכב רק מההקלטות שמלוות את כל הסרט הדוקומנטרי החדש על קורטני ברנט, מועדון האלמונים. מדובר במשימה שבמאי הסרט, דני כהן, הטיל עליה – ליצור "יומן מוקלט" שמכיל את מחשבותיה בזמן הצילומים, שתיעדו את מסע ההופעות העולמי אליו יצאה ב־2018 (לאחר יציאת אלבומה השני, Tell Me How You Really Feel) והמשיכו איתה עד הכניסה לסגר והעבודה על אלבומה החדש, Things Take Time, Take Time שיצא בשנה שעברה.
זאת הבחירה הטובה ביותר שלוקח כהן כדי לעצב את הנרטיב ואת הדמות של ברנט בסרט. כל מי שמכיר את הסגנון של היוצרת האוסטרלית אפילו קצת, יודע לזהות את שטף המלל שנשפך מהשירים שלה ומדמה את רצף המחשבות שטסות בתוך הראש שלה. כל זה בא בניגוד לאישיות הביישנית שלה, שמרגישה קטנה גם כשהיא מעיפה לאוויר עשרות אלפי אנשים שבאים לראות אותה. במצב כזה, הדרך הכי טובה לדובב אותה הוא לתת לה להיפתח מתוך המקום הנוח ביותר שלה, לבד מאחורי המיקרופון.
ספרו לי איך אתם מרגישים
"דני, אני מנסה להבין איך למחוק את כל מה שאמרתי עד עכשיו" היא אומרת בהקלטה הראשונה שנשמעת בסרט. זה משפט שנותן את הטון לשלב שאליו היא נכנסה כיוצרת בזמן הצילומים. Tell Me הגיע אחרי שביססה את עצמה ככותבת מבטיחה עם פה גדול ולב רחב, כזאת שסוחפת קהל שלם של מאזינים שרוצים לשמוע עוד מהכנות חסרת הפשרות שלה. היא הגיעה לאלבום הזה במטרה לבחון דרכים חדשות להביע את עצמה, לשנות את הפרדיגמה שהפכה להיות מזוהה איתה.
התיעוד של מסע ההופעות מסביב ליציאת האלבום, שתופס את רוב החצי הראשון של הסרט, מלא ברגעים שמרחיבים את הנרטיב הזה. האופן שבו ההופעות מצולמות הרגיש כמו תמונת הנגטיב של Stop Making Sense, סרט ההופעה הקלאסי של טוקינג הדס. אם אז הבמאי ג'ונתן דמי בחר שכמעט ולא להראות את הקהל כדי להדגיש את אמנות הפרפורמנס של הלהקה, ההופעות של ברנט תמיד מצולמות כשהגב שלה פונה למצלמה. אנחנו מקבלים מבט ישיר אל הפרצופים מלאי היראה והאהבה מהקהל, שגומעים כל מילה שהיא אומרת. במקרה הבודד שבו היא מצולמת חזיתית, כשהיא פורצת בבכי באמצע הביצוע ל־"Depreston", הפריים ממסוגר כמלבן שמבטא את האופן המוגבל והמוקטן שבו צופים בה מהצד. נראה שככל שהיא זוכה ליותר אהבה והערצה מצד הקהל, כך היא יוצאת מהמשוואה של המוזיקה שהיא יוצרת.
מה אפשר להגיד
הסיפור של ברנט מעורר דילמה שקיימת בקרב כל יוצרת אינדי מצליחה בעשור האחרון. לאחר שפרצה בזכות האישיות הייחודית והחשופה שהוצגה בשירים שלה, היא הייתה צריכה להעביר אותם מחדר השינה שלה אל תוכניות אירוח מפורסמות (ג'ימי פאלון ואלן דג'נרס מופיעים כאן במונטאז' הפתיחה) ומשם אל הבמות הגדולות. לפתע, ההתמודדות שלה עם דיכאון שגרמה לכל כך הרבה אנשים להזדהות איתה היא אותה הסיבה שמובילה לקשיים שלה במהלך סיבוב ההופעות.
יותר מחסרת בטחון או מופנמת, היא נראית בעיקר עייפה מהציפיות ממנה. את השאלה המטופשת שהיא נשאלת באירוח בתוכנית גרמנית בנוגע לדמויות ש"עיצבנו" אותה בשיר "I'm Not Your Mother, I'm Not Your Bitch" ממשיך ביצוע זועם במיוחד של השיר שמספק את התשובה (וגורם לה לאבד את הקול בדרך) שאותם מראיינים חודרניים הם אלו שגורמים לה לאמוציות כאלה. כשהיא מדברת במהלך התקופה הזו, היא ההפך המוחלט מהדברנית הקודחת של השירים שלה. למרות שהיא מנסה, היא לא מצליחה להגיד משהו משמעותי – המילים שלה מתבלבלות מרוב מחשבות יתר על האופן שבו יתפסו אותה.
בכל יום מחדש
כל זה לא מחדש שום דבר שלא ידענו כבר על כוכבי רוק שיוצאים לסיבובי הופעות מתישים. יש, מילולית, עשרות סרטים תיעודיים מהסוג הזה. ובכל זאת, כהן שואף להפוך את הסיפור של ברנט למורכב ועגול יותר. "זה מדהים איך הופעה חיה יכולה להרגיש שונה בכל יום מחדש", היא מצהירה בתחילת הסרט, ואמירה כזאת עומדת בניגוד לכל מה שלימדו אותנו על הקורט קוביינים והתום יורקים של העולם, שהסבל והייאוש מסיבובי ההופעות והציפיות הציבוריות מהם היו הפואנטה של הנרטיבים שבנו סביבם. במקום, אנחנו רואים את ברנט מוצאת נקודות של אושר אמיתי גם כשהיא בשיאים של לחץ ומצב נפשי ירוד, ולהפך – גם כשברנט חוזרת למלבורן, המקום הבטוח שלה, השדים הפנימיים שלה חוזרים ביחד איתה.
בסוף 2019, ברנט ניסתה לעצור הכל ולחזור הביתה כתהליך של ריפוי עצמי. לאחר שניסתה לחזור לכתוב ולהבין מה הצעד הבא שלה, היא החליטה לצאת לראשונה לסיבוב הופעות סולו, רק היא לבד על הבמה. הסיבוב הזה ממלא את החצי השני של הסרט, והשפה הקולנועית שלו עומדת בניגוד מוחלט לכל מה שבא לפניה. מסע ההופעות הזה שימש כריענון הכרחי להשראה היצירתית של ברנט, וזה ניכר בכל רגע. האישיות שלה חוזרת להיות קורנת ומחויכת כתמיד, בין אם זה בהופעות עצמן (שבהן המצלמה חוזרת להתמקד בה ולא בקהל), או מאחורי הקלעים, כשהיא מתמתחת ומשתטה ביחד עם כהן, שמרגיש בשלב הזה כמו החבר הכי קרוב שלה. זה מרגיש כמו סיום אופטימי יותר לסיפור של הסרט, כזה שמבין שההתמודדויות שלה הן רק הדרך, לא התוצאה של ההצלחה שלה.
דברים לוקחים זמן
מועדון האלמונים מנסה להימנע מלהיות סרט למעריצים בלבד. הוא מתמקד במוזיקה של ברנט בנדיבות, ולפעמים נותן לה ללוות סצינות שלמות רק כדי שעוברי אורח יוכלו להיטמע בתוך הקסם של השירים שלה. אבל אלו הרגעים שבהם קורטני ברנט, הבן אדם, מתגלה מבעד למיתוס שלה שמאפשרים להכיר אותה באמת. זה קורה כשהיא מתרגשת מזה שהיא הולכת להסתפר (השיער שלה הוא כוכב בפני עצמו בסרט הזה), כשהיא מקליטה אלבום עם חברתה הטובה סטלה מוזגווה מוורפיינט או כשהיא סתם יושבת ומספרת על המחשבות שלה למיקרופון. כמו השירים הכי טובים שלה, המחשבות הכי מעניינות של ברנט עולות כשהיא פשוט יושבת ומתבוננת על החיים היומיומיים שקורים סביבה.
מועדון האלמונים יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב ביום שני, ה־30/05, בשעה 19:45 וביום שישי, ה־03/06, בשעה 19:15. כמו כן, הסרט יהיה זמין לצפייה אונליין בין התאריכים ה־26/05-05/06 באתר הפסטיבל.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
