"זה קהל שהזמנתי מהודו, כמו שקונים לייקים" צחקה סימה נון 7 דקות לתוך תחילת ההופעה. כל מיני פאנצ'ים קטנים על הבמה לוו משום מה בלחיצת פליי על להיט ניינטיזי לא צפוי שגם בפעם השלישית הצחיקה אותי. הפינג פונג החד עם אמירות מהקהל המשיך לכל אורך ההופעה: כשבחור מהקהל צעק ״תעשי לי ילד״ היא הגיבה ב״איך נעשה ילד מאמי? עכשיו?״ היא זמרת, יוצרת, ראפרית, מטאליסטית ושחקנית – אבל מעל הכל מסתבר שהיא פשוט בן אדם קורע מצחוק.
ביד רמה
באתי להופעה הזאת מותשת ממש, אחרי יום ארוך. בדרך כמעט רציתי לוותר ולחזור הביתה לישון. ברגע שסימה עלתה לבמה, באופן מפתיע התפשטה בי דווקא תחושה של צ׳יל בלתי מוסבר. לא אקסטזה מטורפת ובלתי נשלטת, אלא משהו רגוע ושלם. הייתי איתה, האנרגיה שלי השתוותה לשלה וכל הקשב שלי נותב אליה. כבר לא הייתי עייפה ומובסת.
זאת הופעה אחרונה לאלבום הבכורה המשובח שלה תדברי כבר, שיצא בתחילת 2020. ההופעה הייתה קצרצרה ממש, בסה״כ שעה. זה יפה למישהי שיש לה רק אלבום אחד, ועדיין הצליחה למלא ולהרים את הבארבי. נון שולטת בקהל ביד רמה – כשהיא שרה היא כל כולה בתוך הקטע אבל לא מאבדת את האחיזה באנשים, ובין השירים היא הופכת לדמות קומית, מאוד אנושית וחמה.
צריך להיות חי
ליוותה אותה רוני מרקביץ' המופלאה על הגיטרה, שרק בסוף ההופעה הבנתי שאני מזהה אותה כחברת להקת ספא של ג׳ימבו ג׳יי. מאחר והיא איישה את הכלי המוזיקלי הבולט שאיננו ממוחשב, לגמרי היה אפשר ורצוי להרים לה את הווליום בכמה דציבלים יפים. הקוליות שלה הייתה ממכרת ומהפנטת, והיא ניגנה בצד הבמה כמעט בלי לזוז, בנונשלנטיות מעוררת קנאה. על קלידים ומחשב היה יונתן מלצר – שבערך 90% מהזמן לא הזיז שריר אחד בפנים שלו. שום דבר אישי נגדו חלילה, פשוט להופיע על במה דורש המון מודעות עצמית להבעות ולמימקות, בעיקר כשיש רק שלושה אנשים עליה. רק לקראת הסוף נראה שהצלחנו לחלץ ממנו כמה חיוכים.
באופן כללי אני מרגישה שהופעות במקומות כמו הבארבי מחייבים להקה מלאה. הבמה גדולה, האולם גדול ויש הרבה חלל למלא עם המוזיקה. אולי אני מיושנת, או משוחדת כי אני בעצמי מתופפת מדי פעם, אבל עדיין לא מצאתי תחליף ראוי לאנשים שמנגנים על כלים. מאוד היה חסר לי מתופף/ת. דווקא בגלל שהמוזיקה של סימה לא נופלת לז׳אנר מאוד מובחן, לא בדיוק היפ־הופ או ראפ או פופ, התוספת הזאת של מוזיקה חיה הייתה מרימה את השואו הזה ללבל אחר לגמרי.
שיר שתקוע לי בראש
הסטליסט היה בנוי היטב. הובטחו הפתעות והן עלו על כל הציפיות שלי. ראשונה להתארח, טסה אל הבמה עדן דרסו המצויינת, נוטפת סטייל עם דוראג יפהפה. הביצוע שלהן ל"הכל חוץ מהלב" היה מרגש לאללה. ״יש איזה שיר שתקוע לי בראש״, אמרה סימה והתחילה לזמזם את "מסיבה". יש לי חולשה ליסמין מועלם שרק הולכת ומחמירה עם הזמן. בהופעה ראשונה מאז הלידה (מזל טוב!) היא עלתה לבמה לביצוע מטורף – שכלל וורס מקורי שנכתב במיוחד על ידי סימה. אם אתן קוראות את זה, בבקשה להקליט גרסת אולפן!
אחד השיאים של ההופעה, שהרגשתי גם בסט באינדינגב, הוא הביצוע שלה ל״אלינור״ של זוהר ארגוב שהיא מקדישה לאימה. באינדינגב היא סיפרה שאמא שלה במצב בריאותי שלא מאפשר לה לצאת הרבה מהבית, והקאבר שלה כל־כך רגיש ופגיע. ההתחלה של הגיטרות שבכלל מנגנות את "Bang Bang" של ננסי סינטרה, האוטו-טיון בדיוק במידה. דמעתי אז, דמעתי גם עכשיו. חבל שהקהל לא היה יותר בשקט ונתן לביצוע הזה להדהד כמו שצריך.
ההופעה הסתיימה בשיר החדש והמעולה שלה, הם יבואו אליי. בקטע משעשע ומודע לעצמו עלו לבמה 3 רקדניות בתלבושת זהה ומדי פעם גם נון הצטרפה לתנועות האחידות. זה בקלות היה יכול להרגיש מטופש ולא שייך, אבל קרה בדיוק ההפך. המינון היה מדויק וקצר, לא מגוחך ומאוד מתאים. הרגשתי שבלי מאמץ ובלי להתכוון יצאה לסימה נון מסיבה פמיניסטית על הבמה. אם יש אמנים או פסטיבלים שממש מכריחים את עצמם להכניס נשים בליינאפ, החיבור של סימה עם כל המופיעות היה כל־כך טבעי ומתבקש. שעה עברה, ההופעה הסתיימה והתחיל להתנגן שיר של אנדרסון פאאק. חשבתי לעצמי – מה, כבר נגמר? כנראה הזמן עובר כשנהנים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
