פסח הגיע, ואיתו רגיעה מסוימת בעומס של המציאות שבה אנו חיים. גם השירים שתפסו אותי השבוע ייצגו את הרגיעה הזו, והם מכילים הסתכלות פנימה, כמו גם שאיפה כללית לחירות, הגדרה עצמית ובטחון. כל השירים הופיעו בטור הסינגלים של אלפרד כהן:
יפעת נץ – כיכר האהבה
אחרי שחווינו לאחרונה את אחד מהרגעים הנוראים שאירעו ברחוב המרכזי של תל אביב, שיר האהבה של יפעת נץ (המכשפות) לכיכר דיזנגוף מרגיש כמו תזכורת חיונית ליופי והאנושיות שעדיין קיימת בו. דרך דימויים אורבניים וציוריים, פנסי רחוב שנשברים מאהבה, כנרים שיושבים ומנגנים לעוברים ושבים, היא מוצאת חיים שלמים וזכרונות רבים רק מחצייה אקראית של האזור.
ההפקה של אור אדרי ממשיכה לספק לנץ מעטפת פופית־פסיכדלית אנרגטית שהפעם מאפשרת לנץ להכיל את קשת הרגשות והזכרונות שעולים בה. זה מצליח במיוחד דווקא כשהיא מזריקה סנטימנטים של בדידות ומלנכוליה בפזמון – הצבעים העזים של השיר מתלכלכים לפתע, מייצרים דיאלוג הרבה יותר מורכב ומעמיק בין המפיקה למבצעת.
רונית רוזנטל – עצות ליוצאים לדרך
ביותר משנתיים שעברו מאז פרוץ המגפה, קיבלנו כבר מספיק דוגמאות לאופן שבו היא השפיעה על מוזיקאים מקומיים. כמו כולנו, גם הם ישבו בבתים והושבתו מכל פעילות שוטפת, דבר שעיצב מחדש את היצירה שלהם. אנחנו מכירים היטב את ההשפעה על מוזיקה המונית, שהמילים והלחנים הנגישים שלה מסוגלים לתקשר החוצה את ההתמודדות של היוצרים שלה יחד עם כל מי שמאזין. אבל מה עושים עם מוזיקה נסיונית ומאתגרת יותר? כזאת שלא משתמשת בפעולות ישירות וליריות כדי להעביר את האמירה שלה?
האלבום החדש של רונית רוזנטל הוא דוגמה מצויינת לכך. בשיר הפותח שלו, הטקסט שלקחה מספר הטאו מתיימר למצוא איזון ונוגע בפירוק המושגים של בית, יחסים ולב, אבל הלחן האקספרימנטלי של רוזנטל מציע הכל חוץ מיציבות. ברפטטיביות מהפנטת, היא ממחישה את המאבקים הפנימיים והחיצוניים שמלווים את הדרך לשורה התחתונה שהמילים מציעות. בהמשך האלבום, רוזנטל ממשיכה לשרטט את הרעיונות של הזמן והמקום שבו היא נמצאת, ומעמיקה בכל הקונפליקטים הכרוכים בעיר מגוריה, ירושלים. "עצות ליוצאים לדרך", לעומת זאת, נשאר בעיקר רוחני ואוניברסלי, תיעוד נפלא ולא שגרתי של תחושות שרובנו הרגשנו כשנאלצנו להישאר במקום למשך כל כך הרבה זמן.
ג'ני פנקין – לא
אחד הדברים הכי מהנים באלבום הבכורה של ג'ני פנקין הוא האופן שבו כל שיר מלמד משהו חדש על הזהות והיכולות שלה כיוצרת. זה מרגיש כאילו היא מטיילת בין סגנונות במהלך זה מה שזה, כל אחד מהם מבליט חלקים אחרים מהאישיות שלה. אחד הדברים שהכי עניינו אותי, למשל, הוא האופן שבו היא מרגישה בנוח כמבצעת בתוך הפקה רקידה של פור־און־דה־פלור. במקום שרחבת הריקודים תגביל אותה לסט מסוים של רגשות, פנקין משייטת בתוכה בקלות ומייצרת מתוכה כמה מהרגעים החשופים והאישיים יותר באלבום.
"לא" הוא לא דוגמה להפקת האוס־דיסקו שכזאת, אבל המחאה שבו מגיעה מתוך אותה פילוסופיה של חופש ובטחון. היא מציגה במהלכו את המדרון החלקלק שמתחיל מגבר שמעיר לה על הבגדים שלה, וממשיך משם לסטטיסטיקה המצערת של הטרדות ופגיעות מיניות שלא פוסחת על אף אישה. אנחנו רואים עוד ועוד יוצרות ויוצרים מדברים בעברית על נושא חשוב שכזה, וזה קריטי שמנטרות כמו "לא זה לא" ישבו לכולנו על הלשון כלהיט פופי ומדבק.
אייל זוסמן – חסידה אחת
עוד מהסינגל הראשון שהוציאו בתחילת שנת 2021, נראה ששיתוף הפעולה של אייל זוסמן ועמיר לב עושה רק פלאים לראשון. המצב לא שונה גם ב"חסידה אחת", הסינגל החמישי מהאלבום הקרב ובא של זוסמן. העיבוד של לב, עם ליין הגיטרה שמתחיל בעדינות ומתגבר ככל שמתקדם השיר, מייצר מתח שמבעבע מתחת לשטח ומעצים את התמונה שמשורטטת מהמילים.
נראה שהכתיבה של היוצר והשחקן שואבת המון השראה מהפירוט הנקודתי והחידתי של לב. הסבלנות שבה הוא מתאר את נדידת החסידות מרגישה כמו זום ממושך על נוף סטטי, שמגלה עוד ועוד שכבות ופרטים שלא נראים ממבט שטחי. כשהוא מבליט ציפור אחת מבין כולן, אפשר להרגיש את החשיבות שלה מבלי להבין אותה. יש במילים האלו שקט וחכמת חיים שמעט מאוד כותבים מסוגלים להעביר באופן אמין.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
