מתחילת הדרך שלו, וינס סטייפלס נהג לשבור את הקיר הרביעי בינו לבין המאזינים שלו. בכמה וכמה קליפים הוא הציג את החיים שלו כמוצר שנצפה על ידי צרכנים לבנים. השירים והאלבומים שלו נקטעו באופן פתאומי על ידי רעש לבן או קולות ירי. הוא עשה זאת כדי להמחיש את האבסורד של הז'אנר שבו הוא פועל וכדי להזכיר שהמציאות האלימה והקודרת שלו, שהוצגה דרך תיאורים מהדהדים שנזרקו באגביות במהלך השירים שלו, ממשיכה להתקיים גם אחרי שהשירים שלו נגמרים.
לונג ביץ', בצפון
גם האלבום החדש שלו, Ramona Park Broke My Heart, מתחיל בצורה אופיינית. ב־"The Beach" הוא שר על ההצלחה שלו ועל הדילמות שמגיעות איתה. "מנסה להגיע לפסגה / אנחנו לא יכולים לקחת את כולם איתנו" הוא שר מול קהל מוקלט, ורגע לפני שהפרנויה האמיתית שחבויה בתוך המשפט הזה משתלטת על השיר, קולות ירי וצרחות בהלה קוטעות אותו. מצאתי את עצמי אדיש לחלוטין לסיום המופרע הזה. לראשונה בקריירה של סטייפלס, הפאנץ' הזה מרגיש מוכר וצפוי.
בשנים האחרונות, נראה שגם סטייפלס מרגיש ככה, והוא מתחיל להמשיך הלאה משיטת הזעזוע הרגילה שלו. לאלבום שהוציא בשנה שעברה הוא קרא Vince Staples, ונראה שזאת הייתה הצהרה על דרך חדשה ומסורתית יותר שהוא עומד לקחת בתור אמן. הסיפורים שלו נשארו כמות שהם, מדגישים את הפער בין ההצלחה של הראפר לבין השכונה קשת־היום שבה הוא עדיין חי, הם פשוט הוגשו בצורה ישירה יותר מתמיד.
זה רק הגיוני שהאלבום החדש, שמספק צעד נוסף אל עבר מקום יציב ונוח יותר שהוא מחפש כיוצר, מזכיר בכותרת את השכונה בלונג ביץ' שנוכחת באופן תמידי באלבומים שלו. מדובר בתשומת הלב הרבה ביותר שהקדיש ביצירה שלו לשורשים הפיזיים והרוחניים שלו. הוא ממשיך לחקור את סטייל החוף המערבי שמלווה אותו מאז FM מ־2018, והביטים שלו מספקים שילוב מעניין בין ג'י פאנק סטלני א־לה־סנופ־דוג לסטייל הקופצני של אזור המפרץ. דמויות עבר חשובות מהסצינה הקליפורנית מבליחות כאן מפעם לפעם, בין אם בסימפולים ואינטרפולציות או בניימדרופינג של ממש, בשיר שלם שמוקדש ל־DJ Quik.
לקליעים אין שמות
עבור סטייפלס, שבעבר הביע סלידה מהפולחן שמוקדש לעידן הזהב של הז'אנר בשנות התשעים, "חזרה למקורות" מרגישה כמו אנומליה בוטה בתוך החזון שיצר בעשור האחרון. יש רגעים ברורים שבהם הבחירה הזו לא עובדת – כשהוא מצטט את אאוטקאסט ב־"Mama's Boy" (הוא כבר עשה זאת בעבר, אם כי באופן הרבה יותר יצירתי) או כשהוא מתנסה ברטוריקה קלאסית של ראפ מהניינטיז ב־"When Sparks Fly" והופך את האקדח שלו לבת הזוג שלו, הוא לא מצליח להתחמק מהקלישאות שבעבר זלזל בהן. השפל מגיע דווקא בסינגל המוביל, "Magic", השיר הראשון בקריירה של סטייפלס שחף מכל אירוניה ומודעות עצמית שתיעלו להיטים כמו "Norf Norf" או "Fun", ומרגיש דל מאנרגיה שתגבה אותו.
כשזה כן עובד, זה בזכות היכולת של סטייפלס ליצור דיוקן סינמטי, לירי ויפהפה של המקום ממנו הוא הגיע. הביטים האווריריים והמרעננים של "Lemonade" ו־"Slide" וההפקות האיטיות והחלומיות של "DJ Quik" ו־"Player Ways" מצליחות באותה המידה להעביר סיור למאזין ברחבי רמונה פארק. סיפורים של אנשים אמיתיים מהשכונה שמופיעים באלבום מצליחים להעמיק את המציאות המורכבת שעליה סטייפלס שר. ב־"Nameless", כשאדם אלמוני נשאל האם אי פעם ירה במישהו ועונה שהוא לא יודע כי "לקליעים אין שמות", זה מדבר יותר חזק מכל שיר אחר באלבום.
על טייס אוטומטי
במובן מסוים, יכול להיות שהדרך האחרונה שנותרה עבור הראפר לשחק עם הציפיות של הקהל שלו היא לעשות הפוך על הפוך, לבחון את המוזיקה שלו כשהיא נגישה ומוכרת למאזין קז'ואלי. גם במצב הזה, ציפיתי מסטייפלס למצוא דרכים לחדש ולרענן את השירים שלו, ולא להיכנס למצב של טייס אוטומטי. השיאים באלבום הם בדיוק רגעים שבהם הוא ממשיך לפרוץ את הגבולות של עצמו. כשהוא מארח ב־"East Point Prayer" המלנכולי את ליל בייבי הוא מקבל קצת מסגנון הכתיבה הקטוע והחד של אחד מהכשרונות העולים בעולם ההיפ הופ. בשירים כמו "Player Ways" ו־"Rose Street" הוא שר באופן כנה וחסר תקדים על אהבה, או במקרה של השיר השני, על חוסר הריאליות של קיומה בחיים שלו. אלו שיאים גדולים עד כדי כך שהם גורמים לכל מה שמסביב להחוויר לעומתם.
Ramona Park הוא אלבום מהנה ואיכותי גם עם כל הפגמים האלו, אבל אין בו זכר לדמות המלהיבה והמאתגרת שהיה סטייפלס בתחילת דרכו. ההשפעה של מה שעשה ב־2015 מורגשת היטב גם ב־2022, כשיוצרים רבים מגדירים מחדש את דמות הראפר, בין אם מהשוליים (MIKE, נייבי בלו) או מהמיינסטרים (Lil Nas X). במציאות כזאת, וינס סטייפלס מרגיש כמו "רק" עוד ראפר איכותי שצריך למצוא דרכים חדשות להתבלט מעל אחרים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
