זה היה שבוע כאוב ומזעזע, עם המון מוזיקה ישראלית חדשה וטובה. זה לא לגמרי מפתיע ששני הדברים האלה מגיעים ביחד – נראה שיותר מאי פעם, המוזיקה המקומית שלנו נולדת מתוך הרצון להכיר במציאות הקשה והבלתי אפשרית של העולם הזה. מזל שהיא גם יכולה לספק נחמה שלה אנחנו כל־כך זקוקים. כל השירים שכאן הופיעו גם בטור הסינגלים של אלפרד כהן:
צוף/זוהר/ענבל – שמיכות
זה מרגיש כאילו יש רעיון אחד יותר מדי בכל שיר במכת ברק מיניאטורית, האלבום החדש של צוף/זוהר/ענבל. העומס הזה הוא מכוון ומזמן הפך להיות מה שמגדיר את היצירה של טריו יוצרות הלו־פיי המוכשרות האלו. ובכל זאת, על אף ריבוי הזהויות והמסרים כאן, כל השירים נשמעים כאילו הם חלק מאותו הלך רוח פנימי ואחיד.
יש עוד הרבה מה לדבר על מה שקורה באלבום, אבל בינתיים "שמיכות" הוא השיר שנתקע לי בראש ולא מצליח לצאת משם מאז הפעם הראשונה ששמעתי אותו. הוא מתחיל עם יחסים בינאישיים, הזמנה להיכנס תחת אותה שמיכה כבדה. באמצעות לחן ורסטילי אופייני, הטריו מלווה את ההתגלגלות של הטקסט אל תוך מחילת ארנב מלאה בטווח רחב של מחשבות פנימיות על הדימוי והביטחון של הדוברת מול עצמה ומול אחרים. זה מרגיש כמו שלב חדש עבור ההרכב המרתק הזה – הן מצליחות ליצור מוזיקה שנשמעת כמו אלף דברים בבת אחת, אבל תמיד חוזרת אל שלם אחד ויציב.
טל למדן – מחר כבר עבר
הקשר בין פולק־רוק ישראלי לפסיכדליה קיים עוד מימי שבלול, אבל נראה שבזמן האחרון אנחנו רואים עוד ועוד יוצרים שמשכללים את הסגנון הזה בדרכים שונות ומשונות. האלבום שהוציא טל למדן בשנה שעברה הצטרף לגל של אמנים כמו עמרי קרן, מוטי רודן וניקולס לוקטין (בן אבגיא, שמפיק ועובד עם כל אלה) שיצרו שירים שמתעקמים על גבי הסקאלה המוכרת של כתיבת פופ ורוק.
המוזיקה של למדן הייתה המרוחה והמטושטשת ביותר מביניהם, ובנתה את עצמה על אווירה מתוקה ומרחפת שיכולה להיות פסקול של חלומות. בשיר החדש שלו, הוייב המהפנט מגיע דווקא מהטקסט, שלמדן סיפר בהשמעת הבכורה של השיר בתוכנית "נקודת חן" שהושפע מהיצירה של צ'רלי מגירה המנוח. שם השיר (שנקרא על שם השיר של מגירה והסרט הדוקומנטרי עליו מ־2019) מספר בעצמו על האופן שבו היתול החושים המוזיקלי של למדן עובר אל המילים שלו והפילוסופיה שמאחוריהם. זה המבט המעמיק ביותר של היוצר אל תוך העולם הפנימי של שיריו.
אביב מארק – בשעות הקרות
עצם הקיום של האלבום החדש של אביב מארק הוא נס של ממש. זה לא מובן מאליו שמארק הקליט אלבום שלם בזמן שהוא מתמודד עם מחלה קשה ומחובר בכל רגע למיכל חמצן. האזנה לבשעות הקרות מגלה עוד טריק מופלא ולא צפוי שהיוצר הצליח לבצע – על אף הכבדות של המוזיקה ושל נושאי השירים שלו, הוא מצליח להציג מגוון שלם של מצבים ורגשות, הופך את המאבק שלו לתמונה עגולה ומורכבת שהוא משרטט ב־35 דקות.
זה מתאפשר, בין היתר, בזכות האורחים הרבים שבאים ויוצרים לחנים שמעניקים רובד נוסף למילים של מארק. לפעמים מדובר במפגש עם שותפים מוכרים שממשיך להמחיש את איכות השידוך שלהם איתו (אור אדרי ורם אוריון מרגישים כאילו הם היחידים שמבינים לעומק את הראש שלו כשהם מנגנים ב"מדריך טיולים", שאוריון גם הלחין והפיק), ולפעמים מדובר ביוצר פחות צפוי שמוצא צבעים אחרים במילים של מארק ("הדרך לשלווה", שהפיק והלחין מאור כהן, מציגה רוך שכמעט ולא ראינו ממארק עד היום).
מבין כל אלה, שיר הנושא נותר חיה מוזרה שלא נשמעת כמו שום דבר אחר באלבום. הלחן האלקטרוני, האיטי והמצמרר של ג'נגו וההפקה של עודד פרח מציעים נתיב חדש עבור מארק שלוקח אותו בכל הכוח. הוא היה יכול לנצל את האווירה הזאת, כמו שהוא עושה ברגעים אחרים כאן, כדי להדגיש עוד יותר את הכבדות של המוזיקה שלו. בבחירה מסקרנת, מארק נותן דווקא את הביצוע הקולי הכי חם ונקי באלבום, ממשיך לתאר את הבדידות והפחד שהוא מרגיש כשהוא מסתכל למוות בעיניים. זה הייצוג הכי יפה של אחד המסרים הגדולים של האלבום – דווקא ברגעים הכי אפלים שלו, מארק מצליח להדגים אנושיות נפלאה ששומרת על המוזיקה שלו בחיים.
Argov – Lima
מעניין לראות שקיים קשר צנוע ויציב בין סצינת הביטים התל אביבית לאחותה הגדולה מלוס אנג'לס. כבר ב־2015 Alchemist, אחד מהמפיקים הבולטים והחשובים שבה, הפיק ביט עבור האלבום האחרון של כהן@מושון. בשבוע שעבר, הראפרית המקומית Agat אירחה בשיר את Zeeloperz, שחלק לא מזמן את המיקרופון עם אחד הראפרים הטובים ביותר בעולם.
הבעיה שלי עם התופעה הזאת היא שעד כה, הרגיש לי שהיוצרים הישראלים בז'אנר ניצלו את ההזדמנויות האלה בעיקר כדי ליצור סאונד שנשמע נוח ומוכר לאוזניים האמריקאים (ראו ערך, האלבום הנשכח שכהן יצר ללייבל המעולה Stone's Throw). ה־EP החדש של Argov מרגיש כמו הניסיון הכי מוצלח עד כה למזג בין הלוקלי לגלובלי. במשך 14 דקות, הוא מארח מגוון של ראפרים מהסצינה האלטרנטיבית מעבר לים ומניח אותם על ביטים שמריחים מאקלים ים־תיכוני. "Lima" פותח את ה־EP עם ביט שלוקח את הראפר אריק בילאל לטיול בשוק ביפו. זה רק צעד ראשון מתוך הוצאה שלמה שמנסה לתרגם את הקסם של ההיפ הופ הישראלי עבור קהל חדש.
יהוא ירון – מה זה מין
הרבה זמן לא הייתה לנו יצירה בסדר גודל של יהוא ירון נגד השטן, שעה וחצי של מוזיקה חדשה מאחד הכותבים המעניינים ביותר שפועלים היום. קורים הרבה דברים באלבום הזה, יותר מדי מכדי לנתח ולהעריך אותם לעומק אחרי שבוע אחד, אבל היופי שבו הוא המאגר הלא ייאמן של שירים פנטסטיים שאפשר להתפעל מהם עכשיו, כאלה שמשמשים חלק בלתי נפרד מהרעיונות הרבים של האלבום ויכולים באותו הזמן לעמוד בפני עצמם כיצירה שלמה.
כזה הוא "מה זה מין", ששייך לחלק הראשון מתוך האלבום הכפול. מדובר בטקסט שבקושי ראינו עד כה ממוזיקאים ישראליים על פלואידיות מגדרית. כמו נושאים חברתיים אחרים בהם ירון עסק בעבר, הוא מצליח להכיר גם בצד האישי ("החופש שלך אמיתי / הוא שובר את הכלוב העתיק של הגוף") וגם בפוליטי ("גם הארץ צריכה שינוי מין") של המאבק עליו הוא שר. אין בו רגע אחד של בהייה מהצד, להפך – ירון מגדיר את הדרך הנכונה להיות בעל ברית אמיתי עבור הקהילה הלהטב"קית, ויוצר עבורה המנון כנה ומרגש.
אירה חודיאק – במסדרונות לבך
לפני 12 שנה, רובין רקדה לבדה במועדון, עם לב שבור וגאווה צרובה. זה אקט שהיה קיים במוזיקה הפופולרית עוד לפניה, אבל היא דייקה אותו לכדי אג'נדה שהמשיכה ממנה אל כוכבות הפופ המשפיעות ביותר של העשור הקודם, שמילאו את רחבות הריקודים בדמעות וריגושים.
"במסדרונות לבך" של אירה חודיאק מכיל שילוב של סנטימנט דומה עם הפקה רקידה של זוהרה נידם, שהמלודיה שמתרכזת בתוכה מזכירה לי הפקות איטלו־דיסקו של דונה סאמר וג'ורג'יו מורודר. שברון הלב של חודיאק משמש כנקודת הפתיחה של השיר, מניח אפלה דקה כתשתית למה שהולך להגיע בהמשך. זה רק חלק מסיפור שלם שהיא מספרת על ציפייה ואכזבה, הרצון המתמיד לאהבה שתהיה פנטסטית וגדולה מהחיים, והסטירה הגדולה שהיא חוטפת כשהיא מבינה שהמציאות היא שונה לחלוטין. כשהביט של השיר מתרחב והופך לחגיגה אנרגטית וסוחפת, כל מה שנשאר מהסיפור הזה הוא הלב הפועם של חודיאק, ממשיך לחפש אחר הריגוש הבא.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
