זה היה שבוע עם המון מוזיקה טובה, וחמשת השירים האלו הם היהלומים הנוצצים שבכתר שלו. כולם הופיעו גם בטור הסינגלים של אלפרד כהן:
ג'אזז – שום רגע
ממש לפני שבועיים כתבתי פה על שיר אחר של ג'אזז (יסמין לסלרוט), והמרחק בין הראפ הנוקב של השיר ההוא לפזמונים המלודיים שהיא יוצרת ב"שום רגע", השיר החדש שלה, מעידים על הטווח המרשים שלה כמבצעת. ובכל זאת, יש חוט מקשר בין שני הצדדים הקיימים באישיות המוזיקלית של אחת מהראפריות המעניינות שפועלות כיום בארץ. היא מגישה את הפזמון של "שום רגע" עם אותם חוסר נחת ודחיפות שקיימים בשירי המחאה הכי נוקבים שלה.
ביחד עם בתים מצוינים של רויסון וגואטה, קונפליקט ה־FOMO שמוצג בשיר נפתר מהרגע הראשון שלו – כל אחד מהמבצעים מרגיש נוכח ומעורב, גם כשהביט נע לו בעצלתיים. נראה שג'אזז נמצאת ברצף יצירתי מרתק, רק השבוע היא הספיקה להוציא עוד שיר, והצעד המעניין הבא עבורה יהיה לקחת את הרעיונות והביצועים הנפלאים שלה ולהכיל אותם בתוך אלבום עם אמירה אחידה. אני עדיין צופה בהתלהבות מהצד.
אייל נחום – בת גלים
שירים כמו "בת גלים" של אייל נחום מזכירים לי שמעט מאוד מוזיקאים שמוגדרים "יוצרי אינדי" באמת יודעים איך למצות את האפשרויות של הז'אנר. צלילי הגיטרה המתוקים שהוא יוצר כאן מרגישים כמו תוצר של האזנה ממושכת ואובססיבית לסאונד הפעמוני של להקות כמו R.E.M, בשילוב עם הגישה הרגועה יותר של להקות כמו Real Estate.
את כל זה נחום מתרגם למהות אישית שהוא מזריק אל תוך השירים שלו. דרך בת גלים, השכונה בחיפה בה גדל (מודה, האוזניים שלי נשענות קדימה באופן אוטומטי כשעוסקים בעיר שלי), הוא מספר סיפור מוכר על התבגרות ויציאה מהבית. את רוח הנעורים הזו הוא משדרג עם כתיבה שנעה בין ערפל מבלבל ("העתיד באף שלי") לבין כאב ישיר וחד ("בקרוב עוזבים / זה יכאב לנצח נצחים").
זאת לא הפעם הראשונה שבה נחום מפרק חוויות של התבגרות ונעורים. ל־EP האחרון שלו הוא קרא משבר גיל ה־20, וגם הוא היה מורכב משירי אינדי גיטרות נוצצים שעסקו במלודרמה שמלווה את התקופה המדוברת. ב"בת גלים" הוא לוקח צעד אחורה, גם מוזיקלי וגם לירי, כדי ליצור את אחד מהשירים השלמים והמשכנעים שיצר עד כה.
רייסקינדר – אין מצב
יש לי זכרון מעומעם מהופעה של רייסקינדר שבה הוא השתמש באותו סמפול שפותח את השיר החדש שלו כדי ליצור ביט גרובי עקום ואופייני. לא הייתי משתף את הספקולציה הזאת אם לא היה מדובר ביוצר המתעתע הזה, שכל שיר שלו מרגיש כאילו הוא נשלף מתוך התת־מודע של כל מי שמאזין לו.
בעולם שהוא יוצר, שירים יכולים להפוך בשניות מצבעוניים וקצביים לאפלים וחתרניים. זה המצב גם עם "אין מצב", שמשתמש באותו סמפול כדי ליצור דווקא את אחד מהשירים הכי שוברי לב שיצר אי פעם. המנטרה שעליה הוא חוזר בפזמון, כמיטב המסורת הרייסקינדרית, מרגישה אטומה וחסרת הקשר כשלעצמה. זה התזמון שבו הוא מגיש אותה, בדיוק באמצע הערפל הסמיך של השיר, שעוזרת להעביר תחושה של נפילה חופשית בדרך אל השפל.
אלון לוטרינגר ויוני רכטר – מול הזמן
עשרות שנים מאז שהלחין כמה מהשירים היפים ביותר בזמר העברי, הסגנון של יוני רכטר עדיין מרגיש כאילו הוא נוכח תמידי בקרב הדור הנוכחי של יוצרים מקומיים. אם מוזיקאים כמו אלון עדר לקחו את הסגנון התמים והרגוע שלו כמקור השראה עיקרי, בשיר החדש שלו עם אלון לוטרינגר מוכיח המלחין האדיר שיש פנים רבות ליצירה שלו.
לפני הכל, "מול הזמן" מספק תזכורת נעימה על הניצוצות שיוצאים משיתופי הפעולה של רכטר עם מוזיקאים נבונים כמותו. לוטרינגר לוקח את הגישה הדרמטית של אלבומי הסולו שלו ומניח אותה על גבי הפסנתר הג'אזי של רכטר. הוא מקבל מצע הולם ולא שגרתי מצד שותפו הותיק, שמוביל בפאסון דומה את השיר בבית השני.
מעבר למוזיקה, יש גם פילוסופיה אופיינית שרכטר ולוטרינגר ממשיכים לחפור אל עומקה דרך הטקסט. כשהם שרים על "מקום למול הים / שם הזמן הולך ונעלם", הם מביעים תקווה ונחמה הכרחיים. זה מראה כמה השקט היציב שמציע רכטר לכל אורך הקריירה שלו מרגיש רלוונטי מתמיד בימים טרופים כאלו.
נומקה – כמה פעמים
המפגש בין התוכן האופייני שבו נומקה (נועם סדן) מתעסקת בשיריה לבין אינדי פופ דינמי והמנוני הוא אחד מהשידוכים המרתקים בסצינה המקומית של השנים האחרונות. יש כנות אמיתית בניסיונות של נומקה להתגבר על הפחדים שלה ולהעז לחיות חיים טובים יותר. זה מה שגורם להודאה בכשלון וההכרה בעובדה שלא טוב עכשיו להיות אפילו יותר מעוררת הזדהות וכואבת.
המסע המלהיב שנומקה עוברת בדרך להיות כוכבת של ממש מעלה בי המון מחשבות על אינדי, פופ וכל מה שקורה ביניהם בתעשייה הישראלית. "כמה פעמים" מוכיח שלמרות המעטפת הנגישה והמתוקה יותר, הלב הפועם עדיין נותר המרכז של היצירה שלה. רק נותר לחכות שהיא תעלה על במה גדולה מספיק כדי שכולנו נצרח את הפזמון ביחד איתה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
