השיר הראשון באלבום החדש של ארמון מפעיל את כל היכולות המופלאות של חברי הלהקה בבת אחת. הוא מתחיל טרופי ומתעתע, אפשר ממש להרגיש את הלחות הג'ונגלית שהוא מתעל דרך כלי ההקשה הנעימים שלו. בהמשך, כשדניאלה תורג'מן הפנטסטית פוצחת בשירה נוגה כתמיד, הלהקה מתאימה את עצמה סביב הזמרת, הופכת לרכה ונינוחה יותר. זו יצירה שמרגישה כמו אורגניזם חי, ממקסמת מאה אחוז מהפוטנציאל הרגשי של כל רגע.
קדימה הלאה
בשבע השנים שעברו מאז אלבום הבכורה של הלהקה (שבנוסף לתורג'מן, מורכבת מרועי חרמון, אמיר שדות, אמיר זאבי, יובל גרעין ואדיב סלע), הסאונד שהיה נשמע כל־כך חדש וחוצני בו הפך להיות נוכח בכל פינה בסצינת האינדי הישראלית. זה היה הכרחי שהאלבום הבא יביא איתו שינוי מהותי, אבל אף אחת מהבחירות האמנותיות בשירים של חלום ישראלי מרגישה כאילו היא צפויה או מובנת מאליה. במקום להרחיב את הצלילים הנוצצים שלהם או להתרחק מהם, ארמון ממשיכים הלאה למרחבים מוזיקליים אחרים ומביאים את אותה גישה חלומית ומלאת רגש. הם מזריקים את הדי אן איי שלהם למאגר הרבה יותר מגוון של סגנונות, מבוסה נובה ("אולי כבר יש מקום") ועד פופ סבנטיזי ("ספר הפנים"), כשבדרך הם מבליטים נגיעות של פ'אנק וגרוב שנקברו בעבר תחת שכבות של הפקה אלקטרונית וסינתטית.
תורג'מן וחרמון, שחולקים ביחד את ההובלה הווקאלית של השירים, מבלים את רוב הזמן בניסיון לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהציג אנרגיות פתוחות ומשוחררות יותר. חרמון שומר את המלנכוליה האביתר־בנאית המזוהה עמו לשיר אחד בלבד, "קבר הלב" הבודד והנפלא. תורג'מן גונבת את ההצגה בכל רגע שבו קולה בוקע מהרמקולים, בעיקר מפני שהיא לוקחת על עצמה את השיאים הרגשיים של השירים שבהם היא משתתפת – אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב אל הצעקות שלה ברקע של "חלום ישראלי", שמספקות חספוס שלא היה במוזיקה שלה עד כה.
ישראל הישנה והטובה
כותרת האלבום מספקת הצהרת כוונות ברורה למאגר ההשפעות של הלהקה. אסתטיקת הפופ הרך שמלווה את כל שירי האלבום מזכירה את ההגשה של זמרים כמו מתי כספי וגידי גוב; "חלום ישראלי" מתחיל עם ליין קלידים שכמעט מרפרר לשלמה ארצי; "כשאת חולמת" מציג את תורג'מן כשהיא מוצאת את הגלי עטרי הפנימית שבה, מענבת ומרככת עוד יותר את הגישה שלה שהייתה עדינה מאוד מלכתחילה.
אלו הדמויות שארמון מעוניינים לחזור אליהם – הגיבורים המיושבנים ביותר בהיסטוריה של הפופ הישראלי, אלו שאנחנו כמעט ולא טורחים להתבונן מקרוב ביצירה שלהם. הלהקה לא רק מרפררת אליהם מוזיקלית, אלא מפרקת את המהות של היצירה שלהם. "בשחור לבן" מתחיל עם ביטוי מובהק של נוסטלגיה, אבל שורה כמו "התמונות נצרבו במוח / הוטמנו נקברו בחול" הופכת את השיר לתיעוד מורכב יותר של האופן שבו אנחנו מתמודדים קולקטיבית עם זכרון וטראומה. באותה הנשימה, חרמון מאפשר לעצמו לזרוק רמיזה דקה של חרמנות מבודחת, מדייק עוד יותר את הגישה התקופתית שהוא שואף לשחזר כאן.
המעבר הדינמי בין רעיונות וסגנונות תורם למסר של האלבום לא פחות מהמוזיקה עצמה. עצם העובדה שרק שיר אחד ("לאהוב בחינם") מוקדש לסגנון הרכטרי הרגוע, שיוצרים כמו אלון עדר הופכים אותו לחלק אינטגרלי מהיצירה המקומית המודרנית, מעידה המון על הנכונות של ארמון לשפוך אור על הדרכים השונות שבאמצעותם אפשר להתכתב עם מוזיקה ישראלית קנונית.
אחרי כל המאמצים להתמקד ולייעל את עצמם, האלבום מסתיים על מי מנוחות. "איזה יפה הכל" בנוי מהיסודות הבסיסיים ביותר של הלהקה. עיבוד המיתרים עוטף את הקלידים המנחמים של חרמון, שפוצח בדואט סבלני עם תורג'מן ומתעד איתה טבע מופלא. עם כל החידושים והעדכונים שארמון מבצעים באלבום החדש, החתירה שלהם ליופי חסר גבולות עדיין שם, ממשיכה להניע את השירים הלאה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
