הייתי זקוק לשירים שמתחילים ישר מההילוך החמישי השבוע. כאלה שיכולים להעיר אותי מהתרדמת. ארבעת השירים האלו הטעינו אותי בדיוק באנרגיות הגבוהות האלה. כולם הופיעו בטור הסינגלים השבועי של אלפרד כהן:
אורי ביילין – גבוה
הסינגל החדש של אורי ביילין מרגיש כמו להיט פופ שאף אלמנט בו לא נלקח כמובן מאליו. זה נובע מהעובדה שהשמות המעורבים בהפקה שלו הם כמה מהקולות הכי מעניינים מהעבר, ההווה והעתיד של הז'אנר. גלעד כהנא, אחד מהאישיויות הכי ייחודיות שהצליחו להסתנן אל לב המיינסטרים, סייע בכתיבת המילים; עמרי אמדו ויונתן דסקל, מפיקים ונגנים מוערכים בתחומם, אחראים על הוייב הסינת'־פופי של השיר וגם עיליי אשדות, אחד מהיוצרים הצעירים המבטיחים ביותר שפועלים כיום, גם מצטרף ומוסיף את הטאצ'ים ההיפר־פופיים שלו.
כל זה איים להפוך את "גבוה" למגדל קלפים רעוע, אבל ביילין מצליח לגרום לשיר להרגיש כמו השלם שעולה על סך חלקיו. הוא מהלך בקלילות לאורך סקאלת הצבעים של השיר, גורם לו להישמע מוזר ברגעים שבהם הלחן שואף לצאת מן הקווים, ובו זמנית למנוע ממנו להישמע מנותק וחוצני. יותר מהכל, הוא מצליח לחבר את ההגשה מלאת הבטחון שלו לטקסט שמלא בספקות. "דווקא כשאני גבוה / אתה מוריד אותי נמוך" הוא שר בפזמון, והאופוריה של "גבוה" עוזרת להשלים את הסיפור – מהמאבק הזה ביילין הולך לצאת כשידו על העליונה.
יעל איזנברג – אחת בלילה
אחת בלילה היא שעה מאוד אפלה ביום. אין מתאימה ממנה לשמש כתפאורה להתקף החרדה שמתחיל את השיר הזה, שמגיע בשלב מוקדם באלבום החדש של יעל איזנברג, כל הלילות הפכו לימים. גם כאן, כמו בשאר שירי האלבום, היא שרה לדמות אחרת שעוברת התמוטטות נפשית, וגם כאן זה מרגיש כאילו היא שרה לפני הכל לעצמה.
"אחת בלילה" תופס באופן מיטבי את הקונפליקט המנטלי שמלווה את כל האלבום. גם כשאיזנברג מנסה לעודד ולהתעודד, היא תמיד מזכירה לעצמה שהמציאות מורכבת יותר ממה שהיא מתארת בשיריה. "כל הנמלים בבית מתהלכות / ואנחנו בדרכים", היא שרה בפזמון, מעמידה את ההתקדמות הרגעית שלה נגד חוסר התנועה של החיים שלה. זה היה יכול לצאת עגמומי מדי, אבל הכתיבה של איזנברג, ביחד עם ההפקה הפתוחה והמרוממת של עמרי אמדו, מציגה שורה תחתונה הרבה יותר שלמה ואופטימית – גם אם היא משתנה מכאן והלאה או נשארת במקום, היא הולכת לקבל את עצמה בכל מצב.
ארז פרביאש – המחלקה (מלך השזלונג)
אולי נקודת האור הבולטת ביותר באלבום החדש של ארז פרביאש, יוצר צעיר ומבטיח, היא כמה התמונה להמחשה בלבד נשמע שונה מחמור על סוס לבן, האלבום הקודם של פרביאש שיצא לפני שנה בלבד. אחרי הפקה שהבליטה יותר את אלמנט הרוק באלבום ההוא, פרביאש פותח את החדש עם שיר עמוס בצלילים אלקטרוניים מוזרים ורקידים.
זו לא רק ורסטיליות שהופכת את פרביאש ליוצר ששווה לעקוב אחריו, אלא ההימנעות שלו מחשיבות עצמית. הוא מבין שבגילו אין טעם להתעסק בהצהרות חותכות, והוא מבלה את רוב האלבום הזה בלהרחיב את פארק השעשועים הצבעוני שהוא יוצר בתור מפיק, ולהשתמש בו כדי למצוא את הקול שלו כיוצר. "המחלקה (מלך השזלונג)" הוא ממתק נפלא במיוחד מתוך האלבום. במקום ליצור שיר בעל רצינות תהומית על חווית אשפוז שעבר, פרביאש בוחר ליצור שיר שמייצג בצורה נאמנה יותר את נקודת המבט האישית שלו על הסיטואציה – הוא מתאר דמויות אבסורדיות, כועס על אנשי המקצוע שלא באמת עוזרים ומקפיד להגחיך את כל מה שקורה מסביבו. כשהוא מכריז על עצמו כ"מלך השזלונג", הוא גורם לאישיות ולכשרון שלו לקרון החוצה בהנאה.
שירוטו ונסטיה רוד – פה ועכשיו
על פניו מדובר בשיר ראפ ממש פשוט. ביט זורם ומקפיץ של שירוטו מספק מצע לראפ מלודי של נסטיה רוד שפשוט שרה על מה שהיא רוצה עד שנמאס לה. אבל נראה שגם המפיק המוכשר וגם הראפרית לקחו את הפיל גוד חסר היומרות של "פה ועכשיו" והפכו אותו לפילוסופיה שלמה ומהותית. רוד הופכת את הכותרת של השיר למשהו שהוא מעבר לקלישאה שנזרקת בשירי ראפ. היא מכירה בשני מאפיינים שמרכיבים כל שיר באשר הוא, מקום וזמן, ומפרקת אותם לאקסטרים. המילים שלה מתארות נסיעה לצפון, אבל בעצם קוראות למוזיקה שלה להתרכז במקום שנמצא קרוב ללב שלה. היא מוצאת עשרות דרכים שונות ויצירתיות לדבר על לחיות את הרגע, ואף פעם לא גורמת להישמע לזה משעמם או נדוש.
הביט של שירוטו היה יכול להמשיך יום שלם, והוא עוזר לייצר דיאלוג מוזיקלי בינו לבין רוד. הוא מגיב למסקנות השונות שהראפרית מונה בבית/פריסטייל המתפתל והארוך שלה – עובר מחגיגי, למהורהר ואז לתחושה מסחררת, כזאת שמתערפלת מרוב עומס של חושים ורגשות. זה מרגיש כאילו הוא קשוב בכל רגע לתחושות והאינסטינקטים של רוד. זאת הוכחה שגם שיר פשוט על הנייר יכול להפוך למורכב ומספק כשהיוצרים שלו לוקחים את הקלילות שלו ברצינות.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
