"טוב עצרנו", מודיע תומר ישעיהו בכניעה על במת הבארבי, ומאשר לקהל לעטוף אותו במחיאות כפיים. זה קורה אחרי רצף שירים מהפנט שהוא והלהקה שלו מבצעים באדיקות. ברגע הראשון שבו הם צריכים לעצור לכוון את הכלים שלהם או להחליף גיטרות, השקט שנוצר כמו דורש מישעיהו להתייחס לכל מה שקורה מסביבו. זה הרגיש כאילו האינטרקציה הזאת נפלה עליו בהפתעה, ניתקה אותו מהרגע שהוא מבקש לשחזר בשלמות בכל אחד מהשירים שלו.
זה החוט המקשר המרכזי בתוך עולם היצירה של ישעיהו. בשירים שלו, הוא תמיד מנסה לבנות עולם שלם סביב רגעים מושלמים. כששומעים אותם בסט שממקסם את המיטב מכל אלבומיו, הפרטים הקטנים שבהם הוא משתמש בולטים במהרה. המקומות, הדמויות והמאכלים שמופיעים בשירים שלו נזרקים אחד אחרי השני, מרחיבים את הסיפורים שלו בעוד כמה סנטימטרים.
אולי הרעיון הזה הוא מה שמטעין את האנרגיה המיוחדת של ישעיהו על הבמה. כשהגיטרה החשמלית בידיו, הוא מסוגל לייצר מפגש של חשמל ואש. כלי הנגינה שבידו כמעט מדבר יותר טוב ממנו, מחפה על הרגשות שההגשה המכונסת שלו לא מצליחה לכסות. כשנועם חיימוביץ' על כינור, צוק דבוסק על הבס, ועידו זלזניק על הקלידים מעצימים את המלודיה שמלווה אותו, ביחד עם מקצבים משלהבים של המתופף שחר חזיזה ואיתמר קציר על כלי הקשה, נוצרת תחושה של טכס שלם שמטרתו להתמקד בנקודה אחת על רצף הזמן־חלל ולבצע זום אין ואאוט כנדרש.
להסתכל פנימה והחוצה
לישעיהו יש איכויות פורטיסחרופיות באופן שבו הוא מתאים את מוזיקת הרוק שלו לבמה. הוא יכול להפוך את השירים שלו על פיהם בכל רגע, וליצור מהם דבר חדש לגמרי. לרגעים בהופעה הזאת, הוא ולהקתו ממש הצליחו להישמע רקידים ומרימים. ברגעים אחרים הם עיבו את הסאונד של גרסאות המקור הנקיות. הביצוע ל"כמעט אהבה (אלין)" לא מנסה לשנות לחלוטין את הזהות של השיר, אבל שכבת הלכלוך שנוספה לו בהופעה גרמה לו להישמע כמו סופה פסיכדלית קטנה.
למרות שיש לו את האיכויות הנדרשות עבור כוכב רוק ענק, ישעיהו תמיד בוחר לשמור על המימדים הצנועים של המוזיקה שלו. גם כשהלהקה שלו ליוותה אותו לאורך רוב הערב, הלב הפועם שבמרכז השירים שלו הצליח לייצר את האינטימיות האופיינית שאליה הוא מכוון. ההתארחות של שי צברי בהופעה הוכיחה כמה בקלות אפשר להיכנס לתוך העולם של ישעיהו – הביצוע שלו ל"מעליי דממה" העניק לשיר המפואר של צברי צבעים חדשים וחמים יותר, באתגר שהיה יכול להסתיים בכשלון גדול.
להיאבד בתוך היופי
צברי סיפק גם את הביקורת המדויקת ביותר על ההופעה תוך כדי שלקח בה חלק. "זאת הופעת השקה, ובכלל לא סיפרת לקהל על האלבום", הוא נזף בעליזות בישעיהו. ובאמת, לא נעשה מאמץ מיוחד מצד ישעיהו להבליט את השירים של המיני־אלבום הטרי שהוציא. הסאונד הייחודי של בורמה, שממשיך את הקו הפופי והמתוק של אגם הלימון משנה שעברה, לא הרגיש חריג מדי לצד שירים ישנים ומוכרים יותר.
לישעיהו לא מעניין לקדם שירים חדשים יותר או פחות. הוא רוצה שתחוו את המוזיקה שלו כפי שהוא חווה אותה, כהזדמנות להיאבד בתוך הצלילים למשך שעה או שעתיים (אם זה היה תלוי בו, הוא היה ממשיך לנגן לאורך כל הלילה). לפעמים, הרגיש לי יותר נכון להסתכל על הקהל מאשר על מה שקורה על הבמה, ולראות איך הם עוקבים אחר המניפסט הזה באמונה שלמה. גם אני, בשלב מסוים, עצמתי עיניים ונתתי לקסם המובהק שמחולל ישעיהו לשטוף אותי לחלוטין.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
