אי אפשר להתעלם מהעובדה שחלק מהחומרים בסיכום השנה של שחרזאדה נכתבו בזמן הסגרים, והשפיעו באופן כזה או אחר על תהליך ההקלטה, כתיבה והיצירה של המוזיקה שמובאת לפניכם. באופן אישי, שמחתי מאוד לארח חלק מהמופיעים ברשימה שסיפרו על מה שהם עברו כדי להוציא אלבום.
תחושה אחת בולטת, מרחפת לי מעל האוצר המקומי השנה והיא שאין גבול למנעד של קשת הצלילים המפתיעים והמרגשים. בין אם זו שירה בג'יבריש, טקסט נוקב בעברית, רצועה אינסטרומנטלית־אוריינטלית ארוכה או פופ פסיכדלי של 3 דקות, הצבעים האלו לא מספיקים להאיר ולנו נותר רק לפתוח אוזניים.
סיכום זה הינו אישי, ללא דירוגים והוא מקביל לתוכנית הסיכום המשודרת:
טוניק קלוניק: משהו יוצא דופן
באלבום השני של טוניק קלוניק, היה לנו מן משהו, תמצאו שירים על אהבה, החיים ומערכות יחסים, פסיכדליה חלומית ואווירה רומנטית, שבעה חברים שמגיעים מקשת רחבה של אומנות, חמישה מפיקים, שואו שהוא וואו, ואלבום ריאליסטי רווי בפופ תיאטרלי בנונסנס ובגישה כנה ומשעשעת. תוסיפו לזה את הקליפים המעולים והמושקעים שכבר הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהקלוניק וקיבלתם חבילה מוזיקלית נהדרת.
עוזי נבון והחוויות: ישראל 70
איך שלא מסתכלים על זה, אין ספק שעוזי נבון הוא תופעה. הלוק, התלבושות, הקליפים, השמות, הר' המתגלגלת ובקיצור כל הקטע של הסבנטיז. אם נתעלם רגע מהמסביב ונתייחס רק למוזיקה, נמצא בלכל החיים פופ פסיכדלי מצוין, מוזיקה שכבר לא שומעים, טקסטים קליטים ויחד עם זאת מעוררי מחשבה ובקיצור – חוויה. וכמו שהוא כותב בעצמו: "לתקליט זה מומלץ להאזין בכל יום (כי ״החוויות״ של אתמול הן לא ״החוויות״ של שלשום)".
אורן אסף: צרכים בסיסיים
אחרי שנים שבהן ניגן במספר פרויקטים כגון בותימזוג ולטאות הענק מכוכב הניבירו, מוציא אורן אסף אלבום סולו אישי. No Need מורכב משמונה שירים קצרים שנעים בין פולק, פסיכדליה ולואו פיי. האינטימיות הפשוטה כאן, הופכת את החיפוש לרוחניות שביצירה והאקסטזה שבמציאתה לחזקה מאוד. החיבור לזוגתו בת נטף ששרה בחלק מהשירים ולמפיק ולבסיסט זיו הרפז צובעים את האלבום ברבגוניות.
611Shapeless: הצבעים משתנים
כמו שם הלהקה, גם המוזיקה באלבום הבכורה של 611Shapeless היא "חסרת צורה". או ליתר דיוק, תודעה נוזלית שמתגלה מתוך שכבות סאונד וכיווני גיטרה, תדר שמחבר בין 3 הנגנים, ניאו־פסיכדליה עם ניחוח ייחודי וטקסטים שעוסקים במיינד ובחופש, תוך עידוד המאזינים להצטרף למסע היצירתי שלה לעבר חיבור לנפש הפנימית. את קאבר האלבום, אגב, עיצב אורן אסף מהפסקה למעלה.
בזעת: רעש זו לא מילה גסה
בזעת הם דואו אינסטרומנטלי פסיכוגאגי משובח. אחרי שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב־2019, הדר לוי (גיטרה) ואביב סקיפי ברוט (תופים) הוציאו השנה את Funkoholics, שלוקח את הטורים הגבוהים שלהם למעלה עוד יותר. הם משלבים טונה של ז'אנרים והמוזיקה שלהם עשירה, רועשת ומאוד מאוד יפה. אין ספק שהאהבה העצומה למה שהם עושים לצד החיבור הטבעי, הכימיה והדינמיקה ביניהם, משרתות את הסאונד נאמנה והקאבר המפתיע שתמצאו כאן רק פותח את התיאבון לעוד מנת נויז גדושה.
King Isxan: מוזיקה קדומה
שום דבר לא הכין אותי למה ששמעו אוזניי כשהצלילים של קינג עיסחאן בקעו מן הרמקולים. פריטות 2 הגיטרות מעלות ניחוח ישן־אוריינטלי ומתגברות לאט לאט, התופים דוהרים והטקס מתחיל. טקס שהוא כולו מיקס של מוזיקה חוקרת, מתפרצת ויוצרת, צלילים מזרח תיכוניים שהולכים אחורה בזמן לתרבויות שונות, סולמות כרומטיים, סאונד אייטיז מזרחי־ישראלי, מקאמים עתיקים ופסיכדליה עכשווית. בקיצור שילוב נבון ומדויק של עבר והווה היוצקים אלבום שהוא כשמו, גשר לעננים ולממדי זמן שונים המעניקים חוויה מדיטטיבית ושמימית לעילא.
חיים רחמני: גרעין הקול
המפגש בין מוזיקה לטקסט ספרותי, שני תחומים שלכל אחד מהם חיים משלו, יכול להיות תמוה לפעמים. במקרה של חיים רחמני, העיסוק בטקסטים והלחנתם בשנים האחרונות הוא טבעי לחלוטין. רומי – מוזיקה לסיפור מאת דורון אפללו, מורכב מיצירות אינסטרומנטליות ייחודיות לצד שירים שאורגים מרחב צלילים נפלא ומהפנט המשקף יכולות נדירות בניתוח הזהיר שבין מילה למלודיה.
תמוז דקל: Epic Waves
בלהקת האם טטרן, תמוז דקל מנפיק מהגיטרה שלו צלילים מורכבים, אסימטריים ורועשים, וביחד עם הבס (אופיר בנימינוב) והתופים (דן מאיו) מהווים השלושה יחידה מרהיבה בכל פעם מחדש. באלבום Below the Floor Above the Head, לוקח דקל נשימה עמוקה ומצייר עם הגיטרה והאפקטים שכבות סאונד אסוציאטיביות, עדינות, דרמטיות וחסרות גבולות. מומלץ מאוד לצלול כאן פנימה, יש כאן עונג אמיתי בלתי מוסבר שנמצא בהישג יד וכמעט אינו דורש מאמץ.
על העץ: פלא טבע
צמד המילים שעולה מתוך היצירה של על העץ הוא "אהבה לטבע". באלבום הבכורה שלהם, הדואו תום כהן־שושן ונעם כהן־רז שרים על אקולוגיה עמוקה, אהבה ויחסים. אין הרבה שירי אהבה לאמא אדמה, בטח לא עם כזו אידיאולוגיה ושפה מעוררת מחשבה. באמצעות הרמוניות, ערבוב של פולק, ג׳אז, מוזיקה תיאטרלית, רוק פרוגרסיבי עם שבירות קצב מפתיעות הם הצליחו ליצור אלבום מרגש, יפה מאוד וסופר אנושי.
הילדים הנוראים: החיים הם כן משחק ילדים
שמונה נגנים, סאונד מופרע, קברט חלל, פאנק, ג׳אז, רוק פסיכדלי ומוזיקת קרקס. שני EPים קצרים שיצאו השנה, לחן מצוין לטקסט המעולה של יהודה עמיחי "מר ונמהר", הומור בשפע וילד שנשלח לסופרמרקט. אין ספק שהילדים הנוראים לא לוקחים את עצמם ברצינות מדי וזה עובד כל־כך טוב שאני לא יכול לחכות לאלבום המלא.
תזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב: קפקא על אסיד
התזמורת הכי מגניבה ביקום עושה קפקא. מה בתפריט: קפקא לקטנים, סרט ראשון באורך מלא (111 דקות) מאת רועי רוזן, אמן, ויוצר שנודע בעבודותיו פרובוקטיביות, ותזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב, שבכל טיון ממציאה את המילה אוונגרד מחדש. שורה תחתונה: פסקול לא שגרתי, אפל וצבעוני. צפייה ושמיעה חובה.
Şatellites: חפלה טורקית
Şatellites הם: אריאל הרוש (בס) רז מן (תופים), יולי שפרירי (שירה) ואיתמר קלוגר (דיוואן סאז, חשמלי ואקוסטי, בגלמה חשמלית, בוזוקי). כל כך הרבה אהבה, כבוד ואור מלא צבעים, פאנק, פולקלור טורקי, גרוב אינסופי והסאז, אח הסאז. מרוק אנטולי דרך פסיכדליה וינטג'ית ועד לגרוב חללי ושיק תל אביבי, השאטלייטס יצרו אלבום מרענן שכולו תאווה לאוזניים. הבית שהוא מצא בלייבל הלונדוני Batov Records מאפשר לו להגיע גם לאוזניים זרות כמו שצריך.
אוריה ויצטום: ריפים מהירח
באלבום הבכורה האינסטרומנטלי של אוריה ויצטום, Mono Moon, תמצאו 8 קטעי פסיכדליה־ים תיכוני, גרוב, גיטרות, וסינת'ים חלומיים וצבעוניים. ויצטום, מוזיקאי, מפיק ומלחין שעובד בשנים האחרונות עם שמות מוכרים בתעשייה, נתן לאצבעות שלו ללכת, והם הובילו לקטעים סוחפים ששואבים השראה ממוזיקה אנלוגית ים תיכונית ישנה, מערבונים ועוד. לפעמים זה איטי ודינמי, סוריאליסטי ומהפנט, לעיתים זה מהיר וקצבי, אבל לכל אורך הדרך זה נשאר מרתק.
Rain Dirty Valleys: גשם כבד
מלוכלך, פסיכדלי, אפל, רועש, מעיף, שמאני, רוקנרול ללא גבולות, חוצה ז'אנרים, סהרורי, ים דיסטורשן עם ריוורב שלא מפסיק להדהד, מלודיות בועטות, סערה חשמלית ואנרגיה טהורה. EP לפנים, שימו ווליום.
חצץ: אבנים רועשות
חצץ הם טריו שעושה הרבה רעש. הלהקה הוקמה בלוד כדואו והתגבשה לטריו לא שגרתי עם מור סטניסלב פורת על בס ולופים, רותם טריפמן על תופים וניב לוי על סקסופון וסינתיסייזר. אלבום הבכורה הנושא את שמם, מושפע מקראוטרוק, מוסיקת אוונגרד ניסיונית ופסיכדלית, ורוק כבד על גווניו. אלו מהווים כר פוריה למשחקי הסאונד של השלושה, שרוקחים אין ספור שכבות, דרונים מאולתרים מלודיות איטיות, טיונים משונים ועוד.
Staraya Derevnya: מאלתרים את עצמם לדעת
איזה כיף זה לגלות מוזיקה חדשה, וכשמגלים שההרכב פועל כבר 28 שנים, ההפתעה מרגשת כפליים. Staraya Derevnya הם קולקטיב ישראלי־בריטי שממציא שפות, מערבב קראוט־פולק ופסיכדליה ניסיונית לצד ג'אמים מאולתרים והופעות עם דגש ויזואלי. Boulder Blues, האלבום החמישי שלהם, לא דומה לשום דבר שהכרתם, אבל כששומעים אותו הטריפ הופך להיות כל־כך מוחשי, והמוזיקה שולחת זרמים שעוטפים את המוח בתחושה מוכרת ומרתיעה בו זמנית.
Mental Fracture: רצוי ומצוי
Disaccord הוא ככל הנראה אלבום הפרוג הבולט ביותר ברשימה הזו. למרות הקטעים הכבדים שיש כאן, הסאונד של Mental Fracture הוא סאונד לא מטאלי. אלבום הבכורה המרשים שהופק עצמאית באופן מהוקצע, אחרי עשור של עשייה, מציג תשעה שירים, מהלכי רוק מתקדם מורכבים וטקסטים שעוסקים בדיסוננטיים קוגניטיביים ובדרך שבה אנחנו מתמודדים איתם.
ליעד עיני: לימון מוסיף המון
קוואמי כתב עליו שהוא טריפ נהדר ומני ארנון אמר עליו: "הוא לחלוטין לא אלבום נוסטלגי, הוא לגמרי שייך לזמננו". ואכן Lemon Sauce, אלבום הבכורה המלוטש של המוזיקאי הצעיר ליעד עיני, מאמץ מגוון רחב של השפעות אשר מוסיפות הד שמח, מרגש ותזזיתי למוזיקה שלו. שפע הכלים שהוקלטו לוקחים כל רצועה למקום אחר והקינוח של ציוץ הציפורים הוא גראנד פינאלה לא פחות ממושלם.
Lucid Layne: הקשבה מהפנטת
אלבום הבכורה של Lucid Layne הוא יצירת אמנות מלאת מחשבה עם קטעים אינסטרומנטליים, פרוגרסיביים, פולקיים והרמוניים שמספרים סיפור זר ומוכר, שלו ומהורהר, תמים ומציאותי, אופטימי ונוקב. כל מה שצריך לעשות על פי בקשת הלהקה זה: "עצרו רק לרגע אחד, ותקשיבו". אני ממליץ לעשות זאת בזמן שאתם הולכים לאיבוד בעטיפה הצבעונית ופשוט לתת לדמיון לעשות את שלו.
אייל שוורצמן: בין עולמות
שוורצמן מצליח לרתק אותי בכל פעם מחדש, האופן שבו הוא לוקח את החיים עצמם והדרך בה הוא כותב ומלחין אותם מבלי להתפשר, פוגע בול בנפש. וכמו שהוא שר "לוחץ לי על הלסת השמוטה". האלבום השני שלו, העולם הבא, מתמודד עם תקופת סגרי הקורונה והאי ודאות באופן כל־כך אמיתי וכן. והמדיטטיביות המהפנטת לכל אורך האלבום, לצד החשש הבוקע מן הטכנולוגיה, מציפה את הראש בשתי מחשבות בולטות. מה לעזאזל חווינו כאן בשנים האחרונות, ומה הולך להיות בעולם הבא?
BENJA: פסקול דמיוני לסרט אפי
החוט המקשר והדומיננטי בין אופיר בנימינוב, הלוא הוא BENJA שהוציא השנה את Fin A, לגיטריסט תמוז דקל אותו הזכרנו קודם, הוא שהמוזיקה שלהם דורשת הקשבה וגילוי. מעבר לכך, היא דורשת שתסמכו על שני שליש הטטרנים האלו לדעת להוביל אתכם – לאו דווקא לחוף מבטחים, יותר כמו לשכרון מעמקים. לא בכדי עברו כאן השניים מסע ארוך לעבר מחוזות סאונד חדשים, שכן הפקת הקטעים המוקפדים והאטמוספריים באלבום הייתה כרוכה בשימוש בטכניקות הנמצאות כמעט על סף הכחדה ובהעברת ערוצי האלבום דרך שישה מגברי ענק, במטרה להעצים את אופיו התזמורתי של האלבום.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
