כשניגשתי לבחור את השירים שאהבתי בשנת 2022 נזכרתי שוב כמה אני טיפוס נוסטלגי וסנטימנטלי. יש לי העדפה לאמנים ולשירים ששמעתי ״פעם״, שמוכרים לי היטב. כשיוצא לי להתאהב באמן חדש אני שומעת אותו בלופים ומתאבססת. לא רק כי כיף לי, אלא גם כניסיון להטמיע אותו מיד במערכת הדם, שהגוף שלי יזהה אותו כאמן שתמיד היה שם, אמן שיש לי סיפור איתו. אז אתחיל בוידוי: ברוב האמנים כאן נתקלתי לראשונה לפני שנת 2022. והדבר העיקרי שמשותף לכל האמנים הללו הוא שהתאהבתי בהם בשמיעה ראשונה.
Madison McFerrin – Stay Away From Me
השיר הראשון של מדיסון מקפרין שתפס אותי יצא באלבום הבכורה שלה ב־2016, "No Time To Lose", היה להיט ספוטיפיי, אני די בטוחה שככה נחשפתי אליו ואליה לראשונה, הקפצה של האלגוריתם. ב־"Stay Away From Me" היא שוב מצליחה לכתוב שיר בארבעה אקורדים ששום דבר לא חסר בו, ובאנרגיה שהיא גם משלהבת וגם מרגיעה. הפעם זה באווירה אחרת; היא מוסיפה את השכבות בהדרגה, במובן מסוים לפי סדר חשיבותן. השניות הראשונות מציגות את הנושא של השיר באמצעות הקול שלה ופסנתר בלבד, ואז נכנס ביט מינימלי שממריץ את כל העסק ומוסיף עוד חיות. לאחר מכן יש רגע שנכנסים קולות רקע ומתחילים להיערם. ברגע הזה אני כבר נבלעת לחלוטין לתוך השיר פנימה.
הקולות הצפים – אולי השמש עייפה
בימיה הראשונים של 2022 יצא אחד מהשירים הכי יפים של השנה בעברית. האזנתי לו השנה המון, בעיקר כשהייתי צריכה משהו שירחיב לי את הלב בלחיצת כפתור, וכל פעם מחדש השיר עמד במשימה. יש בו את הקסם שאני מחפשת במוזיקה, קסם שקשה לתאר וקל להרגיש. אני יכולה כמובן למנות ולנתח את המרכיבים, אני אפילו יכולה לחבר להם פרצופים ולבבות של מוזיקאים שאני מכירה אישית וזוכה לעבוד איתם; הלחן והמילים של אודי רז, הביצוע של לילה בטרמן שיש בו איפוק ועצב אבל גם שמחת חיים ברורה מאחוריהם, הקולות, הבס־תופים שניכר שהוקלטו באולפני שלאגר, חמימים ושובביים, והמיתרים של נועם חיימוביץ׳ ויינשל רומנטיים באופן חסר תקנה.
Melody's Echo Chamber – The Norfolk Hotel
לפני כמה שנים היה לי קראש על מלודי פרושט, הסולנית של Melody’s Echo Chamber. זה היה קראש כה חזק שעשיתי עם שוזין קאבר ל־"Bisou Magique", שיר מתוך אלבום הבכורה שלה משנת 2012 שהפיקה עם קווין פארקר מטיים אימפלה. בספטמבר האחרון היא הוציאה אלבום חדשף, Unfold, שמבחינת השפה המוזיקלית והאווירה לא רחוק מהעולם שהיא ופארקר יצרו לפני עשור. מסתבר שפרושט כתבה שירים ל־Unfold במהלך סיבוב ההופעות שלה ב־2012, הקליטה אותם עם פארקר באוסטרליה ב־2013 והמשיכה בצרפת. במהלך העבודה על האלבום מערכת היחסים ביניהם נגמרה ופרושט לא המשיכה את העבודה על האלבום בעצמה. החומרים נגנזו, וחלקם נמחקו. מה ששרד שוחזר, ואחרי תלאות של עשור שלם שכללו בין השאר תאונת דרכים רצינית שפרושט היתה מעורבת בה ב־2017, האלבום יצא השנה. בחרתי כאן שיר שנגע בי מתוכו אבל אני ממליצה להאזין לכל האלבום, וגם לאלבום הבכורה שלה כמובן.
Robert Glasper ft. Mac Miller – Therapy pt. 2
נחשפתי למק מילר קצת אחרי ש־Warner Records הוציאו את האלבום שלו Circles. ההלם הראשון עבורי היה לגלות כמה הוא מיוחד ונוגע, וההלם השני היה לגלות שהוא כבר לא חי. זו היתה התקופה של תחילת הקורונה, ולמרות שעולם ההופעות והטיסות נדם האצבע שלי מיד רצה לחפש בגוגל מתי הוא מופיע, וזה היה הרגע שהתוודעתי למותו. אחד השירים האהובים עליי ב־2020 היה "Blue World" שהפיק מילר עם ג'ון בריון (שכתב, אגב, את אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם, "Little Person" מתוך הפסקול של ״סינקדוכה ניו יורק״). באוקטובר האחרון יצא שיר של רוברט גלאספר עם מילר, מעין סיקוול לשיר "Therapy" שיצא ב־2014 באלבום של מילר, Faces. הלוואי שימשיכו לצאת שירים של מילר ואוכל לדמיין שהוא עוד חי ויוצר, אולי אפילו שמח, ביקום אלטרנטיבי.
סטטוס – נונו
כמה נכתב ונאמר השנה על נונו, ועם זאת, כשאני חושבת על אלבומים שלמים ומצוינים שיצאו ב־2022, האלבום שלה הוא הראשון שעולה לראש. שמעתי אותה בשנה וחצי האחרונה נונסטופ. נונו היא תופעה שלא יכולנו לדמיין בכלל. משב רוח מפתיע בחיינו האפורים מדי. כמה יצירתיות, חוכמה, הומור, משחקיות ותעוזה. כמה אותנטיות ואמת בתוך דמות לכאורה. ההפקה המוזיקלית שלה ושל עילי אשדות חלומית, נשאר רק להתמכר ולחכות לעוד.
Bobby Oroza – Get On The Otherside
כשמתחיל שיר של בובי אורוזה קל לזהות את חתימת הסאונד שלו. יש לו סטייל ייחודי ועדין, עם שירה לכאורה מאופקת אבל עם המון רגש ושבריריות בתוכה. בהאזנה לשירים שלו אפשר ללכת לאיבוד בקלות, במובן הטוב. לרחף בתוך הבועה שהוא מייצר. לרוב אני לא שמה לב אם מתנגן בית או פזמון, אם אני באמצע או בסוף או בתחילת האלבום, או מה השעה עכשיו. יש בתוך המוזיקה שלו איזו תחושת אווריריות שתורמת לכך, אוויר בקול שלו, אוויר בכלי הנגינה, אוויר בין כל המרכיבים.
שמעתי אותו לראשונה ברדיו האינטרנטי האהוב עליי – FIP הצרפתי. התנגן השיר המצוין "Stack The Deck", שת״פ שלו עם El Michels Affair, יוצר מעניין בפני עצמו. באלבום החדש הוא משתף פעולה עם הלהקה Cold Diamond & Mink. האלבום יצא אחרי שבתקופת הקורונה אורוזה עבד באתר בנייה. בראיון הוא סיפר שהוא אסיר תודה על כך שהיתה לו הזדמנות להתפרנס בתקופה ההיא בעוד שלרבים מהקולגות שלו לא היתה אפשרות כזו.
בשיר הנושא של האלבום, "The Otherside", הוא שר על הקושי לראות דברים בבהירות כאשר הוא מדוכא. "חייב להיות צד אחר לסיפור שסיפרתי לעצמי" הוא שר, "שם הכוכבים יתיישרו / בצד השני". בשמיעות הראשונות פירשתי את השיר באופן אופטימי, כאילו הוא מדווח לנו שהצליח להגיע ל"צד השני" של הסיפור שלו. הכוכבים התיישרו, הסוף טוב. בשמיעות נוספות ומתוך קונטקסט של האלבום כולו התחלתי לחשוד שלא קיים עבורו צד שני, הוא רק שר על הניסיון או על המשאלה להגיע אליו בעוד שהוא לכוד בתוך האופן שבו הוא מתבונן על החיים, ובמובן מסוים כל מה שנשאר לעשות זה להתנחם באהבה. האהבה שהוא שר עליה בקטע הפותח של האלבום, שהופכת אותו לעשיר יותר מכל כסף בעולם לדבריו: "יש לי אהבה / וזה מספיק". באנגלית ״I got love״, ובעברית ״יש לי אהבה״. באנגלית זה מתגלגל, בעברית זה מסורבל. ואח״כ שואלים אותי למה אני כותבת בשפות זרות.
יש לא מעט עיסוק באהבה באלבום, ולא רק בטקסט. זה מורגש במנוע של האלבום, ולמעשה במנוע היצירה והחיים שלו, ככלל, גם באלבומו הראשון. ולמרות שהעיסוק באהבה בשירים שלו מרכזי לכאורה, נדמה שהוא משני לחיפוש גדול יותר מתוך כמיהה למשמעות.
המצעד האלטרנטיבי של רדיו הקצה לשנת 2022 ישודר ביום ראשון, ה־25/12, בין השעות 10:00-22:00. ההצבעה פתוחה עד התאריך 19/12 בשעה 23:59.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
