הבדיחה הכי טובה בפיילוט של אטלנטה, ששודר אי אז בשלהי 2016, מגיעה ממש בסופה. אחרי שארן, הדמות הראשית שמגלם יוצר הסדרה דונלד גלובר, יוצא מגדרו כדי לגרום לתחנת רדיו מקומית להשמיע את הלהיט הויראלי החדש של בן דודו הראפר אלפרד, או פייפר בוי (בריאן טיירי הנרי המדהים), הם יושבים להאזין לשיר ביחד במכונית וחוגגים את ההצלחה הראשונה שלהם. "זה שיר טוב, אל" מצהיר ארן. "אני פאקינג שונא את השיר הזה" אל משיב, וסוגר את הרדיו.
זהו הגרעין של אחד המוטיבים האהובים שחזרו לאורך הסדרה – חיי כל הדמויות סובבים סביב עלייתו של ראפר שצובר קהל ופופולריות, מבלי שאנחנו שומעים יותר מדקה של המוזיקה שלו. כשגלובר מכר את הסדרה לערוץ FX, הוא השתמש בקלישאת סיפור ההצלחה האפרו־אמריקני הזה בתור כיסוי ליצירה שנוגעת בנושאים שהוא רצה לדבר עליהם באמת – דרך חיי הקהילה השחורה באטלנטה הוא הצליח להגיע לתיעוד מרתק של תרבות שלא זכתה למבט מעמיק לפני כן. ובכל זאת, גם כשמסתכלים ברמה השטחית על הבדיחה של הראפר שבכלל לא אוהב את המוזיקה שלו, גם הקריצה המוזיקלית שטמונה בתוכה היא עמוקה מהצפוי.
ניו ג'אז
כחודש אחרי השידור הראשון של הסדרה, מיגוס הוציאו את "Bad and Boujee", אולי הסינגל האולטימטיבי שייצג את העלייה של הטראפ וההיפ הופ החדש למיינסטרים. הלהיט הזה לא היה מגיע לגבהים שהגיע ללא נאום הזכייה הויראלי של גלובר בגלובוס הזהב בינואר 2017. "אני רוצה להודות למיגוס" הוא אמר, "לא רק בגלל שהם שיחקו בסדרה שלי, אלא גם כי הם הוציאו את השיר הכי טוב אי פעם". כשנשאל במסיבת עיתונאים למה התכוון, הוא הסביר שהם "הביטלס של הדור שלנו". "הם לא מקבלים מספיק כבוד מחוץ לאטלנטה", הוא הוסיף, "יש דור שגדל על יוטיוב, שאליו גם אני שייך, שגדל עליהם במקום על קבוצה אחרת לחלוטין של [ראפרים]".
דרך אטלנטה, העיר שבדיוק עמדה להפוך להיות מרכז הפעילות הרותח של הז'אנר, גלובר קשר את גורלו בגורל הגל החדש של ההיפ הופ, שמיגוס היו חלק ממנו. פייפר בוי שלו לא ייצג את הנרטיב של אגדות ניינטיז כמו אמינם, ביגי או טופאק, שהתיעוד הקולנועי שלהם מציג אותם כראפרים עם אש בעיניים, שצומחים מהרחוב הקשוח אל הפסגה כנגד כל הסיכויים. בעיניים הגדולות, המסוממות והאדישות להחריד של אלפרד היה אפשר למצוא דור חדש של ראפרים כמו פיוצ'ר או ליל עוזי ורט. גם המוזיקה של הראפרים האלו הייתה יכולה להיות מסעירה, כיפית ואפילו מרגשת, אבל משהו בתנאים שבהם פעלו גרם להם ליצור ממקום אחר.
אולי זאת העובדה שההיפ הופ של תקופתם, שבו דמויות כמו קנייה, ג'יי זי ודרייק הם כבר מיליונרים מוכחים, היה שבע יותר. אולי זה המרחב האינטרנטי שאפשר להם להקליט ולהוציא במהירות בזק מאות שירים מבלי לקחת הפסקה של כמה שנים בין אלבום לאלבום – אבל משהו במוזיקה שלהם הרגיש לא מפואר, לא מיתי, והסנטימנט הזה התחבר בטבעיות לאימג' של הראפר הצעיר שהשיר הראשון שהוא מוציא הופך ללהיט ויראלי, ועדיין יושב עם חבריו על ספה באמצע השכונה.
מהבלוגים אל המיינסטרים
כשגלובר העיד על עצמו כאדם שגדל על יוטיוב, הוא לא הגזים. לפני שכתב ל30 רוק וכיכב בקומיוניטי, הוא התחיל להעלות מערכונים לאתר כחלק מחבורת Derrick Comedy. צ'יילדיש גמבינו, האלטר אגו שלו כמוזיקאי, התחיל כראפר אלטרנטיבי שצמח ביחד עם ראפרים כמו ארל סווטשירט וטיילר דה קריאייטור מתוך תרבות הבלוגים והפורומים. הוא מעולם לא היה מוכשר או משפיע כמוהם, אבל היה לו את הידע של חנון מוזיקלי שאוחז בעבר, ההווה והעתיד של המוזיקה הפופולרית. בזמן שכולם סימפלו את ג'יימס בראון ונינה סימון, הוא הרכיב את הביטים שלו מביורק ומגריזלי בר.
אטלנטה הוכיחה שהידע התרבותי הרחב שצבר מתבטא בצורה הטובה ביותר במדיום הטלוויזיוני/קולנועי. כמה מהפרקים הטובים ביותר של הסדרה מתבססים על רפרנסים תרבותיים מלאים באהבה ובהערצה לחומר המקור שלהם. בפרק פתיחת העונה השלישית, חגיגה של כיתה שקיבלה כרטיסים להפנתר השחור 2 מובילה לשרשרת אירועים מצערת שמעידה כמה האופוריה מייצוג ראוי בהוליווד מסיחה את הדעת ממציאות קודרת יותר; בעונה הרביעית, פרק שלם מוקדש לדמות שמזכירה את הראפר האניגמטי MF DOOM, ועל איך שהמוות הלא פחות אניגמטי שלו הציב את האמנות חסרת הפשרות שלו בסימן שאלה גדול.
גם כשהוא יצר דמויות שליליות לחלוטין, גלובר השתמש בהן כדי להעביר מסר מורכב ועגול. הפרק האייקוני והקריפי לחלוטין על טדי פרקינס, אדם דמוי מייקל ג'קסון שגלובר מגלם בעצמו, הוא גם פרק שמתעד בחמלה את המרכיב המשפחתי שבתוך סיפור העלייה והנפילה המוכר של מוזיקאי שחור טיפוסי; בעונה הראשונה, דמותו הגסה והצבועה של ג'סטין ביבר השחור מלמדת את אלפרד שגם בעולם ההצלחה השחורה יש מעמדות, ומעקב חסר הצלחה אחר דרייק בתוך האחוזה שלו הוא שיעור חשוב על הריקנות במירוץ הלא נגמר אחר פופולריות. ההקשרים האלו יכולים לעבור לצופים מעל הראש, ומבקריה הגדולים של אטלנטה הציבו את העובדה הזאת בגנותה לאורך כל הדרך, אבל כמו הז'אנר שהסדרה אימצה כחלק אינטגרלי מזהותה – גם היא נבנתה כקולאז' תרבותי שהחיפוש אחר הפרטים הקטנים והמשמעויות הגדולות שבו הוא חלק מההנאה.
חייבים להמשיך קדימה
מכאן והלאה ספוילרים לפרקי הסיום של אטלנטה:
במידה מסוימת, הסיום של אטלנטה מגיע ביחד עם דעיכת הסאונד החדש שעזרה להגדיר בתחילתה. ההיפ הופ עדיין שולט במיינסטרים, אולי יותר מתמיד, אבל הגיבורים התרבותיים של הז'אנר בחמש השנים שבהן הסדרה הייתה באוויר נמצאים במגמת ירידה מהפסגה שעליה עמדו. כמוהם, גם אלפרד/פייפר בוי מעביר את העונה האחרונה של הסדרה במחשבות על פרישה וחוסר רלוונטיות. הוא רואה ראפרים חדשים מצליחים בדרך שהוא פשוט לא מבין; הוא מרגיש שהשכונה כבר קטנה עליו, מסוכנת באופן מיותר ולא מאפשרת לו שקט ושלווה, ובפרק יפהפה במיוחד שמתרחש כולו בחווה שאליה הוא בורח, הוא מתחיל ללמוד כיצד למצוא את השלווה הזאת, מבלי לאבד את הזהות שלו לחלוטין.
גם שאר הדמויות זוכות לסגירת מעגל נפלאה. ההצלחה שארן מחפש לאורך כל הסדרה היא כבר קצת אגבית בעונה האחרונה, שבמהלכה הוא סוף סוף מתמודד עם השדים שרודפים אותו מאז שנשר מאוניברסיטה יוקרתית. ואן מפסיקה לברוח מהאמהות, ומקבלת את האחריות שלה בגידול בתה בעולם קשוח ומנוכר. אפילו דאריוס, שיותר מדי פעמים היה הקומיק ריליף הקליל של החבורה, מקבל את מלוא תשומת הלב בפרק הסיום היפהפה, אותו הוא מסיים בבהייה מאושרת בטלוויזיה.
המציאות של עולם הראפ שהסדרה ליוותה היטב הוא קודר מתמיד. השערוריות האחרונות של קנייה ווסט הן בין היתר גם ביטוי להזדקנות המכוערת שהוא עובר מול העין הציבורית. ראפרים צעירים כמו Pop Smoke ו־Juice WRLD מצאו את מותם המוקדם מדי בשנים שבהן הסדרה הייתה באוויר. המסמר האחרון הגיע ממש בשבוע האחרון, כשמיגוס עצמם נפרדו מחברם טייקאוף, שנרצח לאחר ויכוח מיותר אחרי משחק קוביות בשכונה. מסר הגאולה שאיתו גלובר בוחר לסיים את היצירה שלו הוא תרומתו האולטימטיבית לעולם הזה – לכל אורכה של אטלנטה, היוצר שלה ידע לתעד את התרבות האהובה עליו על כל צרותיה, ועכשיו הוא מנסה לדחוף אותה הלאה מהן, למצוא קצה של אור בתוך המעגל האינסופי שבו היא כלואה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
