שבע עשרה שנים אחרי שהייתה כאן בפעם האחרונה, הגיעה להקת רדיוהד לישראל ב־19 ליולי 2017 כדי להופיע בפני חמישים אלף מעריצים בפארק הירקון. רוג'ר ווטרס ניסה להניא את הלהקה מלהופיע כאן, אבל תום יורק, שאי אפשר להאשים אותו בחוסר מודעות פוליטית וחברתית, שלח אותו לדפוק את הראש בחומה. הופעתה הראשונה של רדיוהד בישראל הייתה ב־1993 (כששנתיים לאחר מכן הם חזרו כלהקת החימום של R.E.M) ובשנים שחלפו מאז, עברה החבורה התפתחות מוזיקלית אותה ניתן לשמוע בתשעת אלבומי האולפן שלה.
כמו לאמנים אחרים, גם לרדיוהד השפעות מוזיקליות ואמנים שהטביעו את חותמם על ההשכלה המוזיקלית שלה. בהופעות הם נוהגים לעשות מחוות ליוצרים האהובים עליהם ולבצע קאברים לשירים של רשימה בלתי נגמרת שכוללת שמות דוגמת בלונדי, U2, אלביס קוסטלו, פינק פלויד, טים באקלי, אואזיס, רוקסי מיוזיק, Can, ג'וי דיוויז'ן, הסמיתס – ואפילו קרלי סיימון. מעניין כמה מבין המעריצים בקהל, חוץ ממני, חיכו להדרנים בציפייה שרדיוהד יעשו קאבר לניל יאנג.
ניל מי?
באילן היוחסין של הרוק נמצאים יורק ויאנג על ענפים שונים לגמרי ומרוחקים זה מזה, אבל למרות זאת, יאנג הוא היחידי שרדיוהד עשתה עד כה קאברים ללא פחות מאשר חמישה משיריו. הייתם חושבים שיורק גדל על שיריו של היוצר הקנדי – אבל האמת שונה לגמרי. הוא שמע את שמו של ניל יאנג לראשונה כשהיה בן שש עשרה ושלח דמו של שיר שהקליט למגזין מוזיקה. שם אהבו את הסקיצה בה שר יורק ברג'יסטר גבוה ובקול פאלצט ואמרו לו שהוא נשמע כמו יאנג.
"ניל מי?" הייתה התגובה של תום יורק, שעד לאותו רגע לא ידע במי מדובר. הוא הלך וקנה את האלבום After The Gold Rush – ונכבש על ידי קולו של יאנג: "כשאתה בן שש עשרה, אתה שונא את הקול שלך ואת איך שאתה נשמע" סיפר יורק, "ולהאזין לניל יאנג שר בטונים הגבוהים האלה הייתה בשבילי התגלות. המוזיקה של תחילת שנות השבעים תפסה אותי, הזדהיתי לגמרי עם ההרמוניות הקוליות. במיוחד באותה תקופה יאנג שר בטונים גבוהים המשדרים פגיעות ורגישות".
הפשטות הלא פשוטה
האלבום האישי והנוקב שגילה יורק עשור לאחר שנוצר, השפיע עליו עמוקות: "הרבה אומנים הם מאוד מחושבים בנוגע לטקסטים שלהם אבל יאנג נתפס אצלי כמישהו שלא עושה חשבון, לא מתפשר ואומר בדיוק מה שהוא רוצה, כמו ב־'The Needle and the Damage Done' – מדברת אלי הפשטות שלו שהיא לגמרי לא פשוטה. העקשנות שלו להישאר נאמן למה שהוא מאמין בו, היא משהו שאני מזדהה אתו לגמרי. אני מאוד אוהב לשמוע את בוב דילן אבל לא הייתי מגיע אליו אלמלא ניל יאנג. הוא ההשראה שלי לדרך בה אני כותב טקסטים והוא המודל שלי לאיך להישאר נאמן לעצמי, לכתוב בפשטות את מה שיש לי בראש, בירכתי הזיכרון".
היצירה של רדיוהד משופעת עיבודים, מגוון כלים ומורכבות סגנונית, ואלבומי הסולו של יורק טובלים באלקטרוניקה, כמו גם האלבום שהוציא השנה יחד עם חברו ללהקה ג'וני גרינווד תחת השם Smile. אבל יורק, המדבר על האובססיה שלו לניל יאנג בפתיחות, מוצא את עצמו מוקסם מיאנג האקוסטי באנפלאגד: "הוא לימד אותי כמה מעט אתה צריך כדי לבטא את מה שאתה מרגיש. לא כמו רדיוהד עם כל הכלים שלנו. נכון שיש לו הרבה אלבומי רוק עם קרייזי הורס וגם הגיחה ההיא עם פרל ג'אם שהולכת לכל הכיוונים- אבל הוא אחד הבודדים שבורא עולם שלם עם גיטרה אקוסטית.
כשרדיוהד התחילה להופיע בקולג'ים, מאוד הושפענו מאלבום ההופעה הכפול שלו, Weld, עם כל האגרסיביות והכאוס המפלצתי והפראי שבו. זה, ביחד עם סוניק יות' ששימשו כמופע החימום שלו, היו שילוב קטלני. אבל הצד האקוסטי שלו הרבה יותר מעניין אותי היום. הוא כותב על עצמו ומספר מה קורה אתו בלי להעמיד פנים, לא מפחד להביע שבריריות, רגישות וחולשה. אהבתי גם את Trans, האלבום האלקטרוני שהוציא בשנות השמונים, ומצד שני רק אתמול האזנתי שוב ל־Prairie Wind ונדהמתי מחדש מהטוטאליות העולה ממנו. הוא כותב טקסטים אלימים עם מילים חזקות, אבל הקול הגבוה שלו מנטרל את הכעסים והוא מצליח להחליק ולהגיש לך את זה כמו שוקולד"
הפסנתר המקורי
בשנת 1986 ייסד יאנג, יחד עם אשתו פאטי בית ספר מיוחד בשם Bridge School לילדים בעלי ליקויים פיזיים. הגורל הכה במשפחת יאנג שלוש פעמים אכזריות: בן, ילדם הראשון, נולד חולה בשיתוק מוחין וכך גם זיק, בנו של יאנג מהשחקנית קארי סנודג'רס. בתם של ניל ופאטי, אמבר, סובלת מאפילפסיה (יאנג עצמו חלה בילדותו במחלת הפוליו וסובל עד היום מצליעה). מדי שנה הם עורכים מופע צדקה למען בית הספר, המתקיים במשך סופ"ש ארוך באמפי שורליין בקליפורניה והכולל בכל פעם ליינאפ חלומי אחר של אמנים ושיתופי פעולה חד פעמיים. להוציא את שנת 1987, נערך המופע מדי שנה באדיקות. לאחרונה הודיעו ניל יאנג ופאטי כי יותר לא יקיימו את הקונצרט המסורתי, אבל ימשיכו לפעול למען בית הספר בדרכים אחרות.
בשנת 2002 הופיע גם תום יורק במופע. המראה של הג'ינג'י הבריטי הצעיר על הבמה ליד אבות המזון של הרוק האמריקאי כמו יאנג, ג'יימס טיילור ובוב וויר אינו שכיח לפי כל קנה מידה ויורק נלהב מהמעמד גם חמש עשרה שנים אחרי: "כשהופעתי בהופעת הצדקה הייתי גם בביתו של ניל יאנג; זה מנהג יפה שלו להזמין לביתו את כל מי שמופיע באירוע, יום לפני ההופעה. ראיתי שם את הפסנתר איתו הוא נוהג להלחין שירים. פסנתר נהדר, אבל נוטה על צידו, עם רגליים שבורות. איכשהו מצאתי את האומץ לשאול אותו אם זה בסדר שבנוסף לשירים שלי, אבצע גם את 'After the Gold Rush' והוא הסכים מיד ואמר שאם כך, אני חייב להופיע עם הפסנתר שעליו נכתב השיר. זו הייתה סיטואציה מוזרה מאוד עבורי – אני מבצע את השיר הזה על הפסנתר הזה, וניל יאנג עומד מאחוריי בשקט. הוא נוהג לעמוד בירכתי הבמה ולהקשיב לכל ההופעות".
כיום רדיוהד היא לא סתם עוד להקת אינדי שעושה רוק אקספרימנטלי עם נגיעות אלקטרוניות. מזה כמה זמן היא נחשבת להרכב שלא פוחד לקחת סיכונים ולעשות מוזיקה הרפתקנית וחסרת עכבות, ולממשיכת דרכם של פינק פלויד, דייוויד בואי וטוקינג הדס (היא גם קרויה על שם שיר מתוך True Stories שלהם) – לא בגלל הסגנון המוזיקלי אלא בזכות החדשנות שלה. אז תהיתי אם בהופעה שלהם כאן, רדיוהד יעשו קאבר לניל יאנג, אבל כשההופעה הסתיימה, נוכחתי שהם לא סטו מהסטליסט וההופעה הסתברה ככוללת No Surprises. אולי בפעם הבאה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
