יש אמניות שכבר מהצליל הראשון שומעים שהן משהו אחר לגמרי, מיוחד, כובש. ניצן ורדי, למשל, הספיקה לסקרן אוזניים רבות עם ה־EP הראשון שלה, שכראוי למעמדו נקרא בכורה, ויצא לפני כשבועיים בהוצאת קמע. "מי ידע שפשוט כל כך לפעמים', היא שרה, ואת הפשוט הזה היא מתרגמת לשפה מוזיקלית שהיא ההפך המוחלט" – כתב עליה ירדן אבני, במילים חמות ויפות, בביקורתו על בכורה שפורסמה אצלנו במגזין הקצה בשבוע שעבר, ובה בין השאר גם הקבלות מכובדות ליצירותיהם המוקדמות של סופיאן סטיבנס ואביתר בנאי. בכורה מבטיחה, ללא ספק.
ורדי מגיעה מרקע קלאסי, מנגינה על פסנתר בקונצרטים ולצד תזמורות מגיל צעיר, אולם כיום היא כבר עוסקת בפריצת גבולות ובחיבור עולמות המוזיקה השונים והמגוונים שמעסיקים את אוזנייה. השילובים שהיא רוקחת מרתקים מהנאה ומעניין בו בזמן, בין אם בחיבור המשמח תמיד בין אינדי־פופ לאלמנטים קלאסיים, ובין אם בקונטרסט שמילותיה החשופות יוצרות לעיתים מול הצלילים מחממי הלב. בחמישה שירים בלבד, ה־EP החדש של ניצן ורדי מצליח לסמן את מקומה כיוצרת מסקרנת ביותר.
התרגשנו לארח את ורדי לבכורה נוספת, הפעם כעורכת מוזיקלית, בתוכנית השבועית "הקצה שלי", ולשתף את מאזינות ומאזיני הקצה בפלייליסט האקלקטי שתורם לגיוון ולעושר שביצירה שלה, עם סט של שעה מהמוזיקה האהובה עליה. תמצאו אצלה את אנטוניו קרלוס ג'ובים, את ביורק ואפילו את הנשמות הטהורות:
אבל אנחנו תמיד רוצים לשמוע עוד. אז ביקשנו מהעורכת האורחת של השבוע לספר לנו על עצמה מהצד השני של המשוואה, כמאזינה, ולשמוע עוד על המוזיקה שמפיחה בה השראה.
התגלית המוזיקלית הכי טרייה אצלך?
"לפני כמה שנים היה לי רגע מכונן – הרגע בו הכרתי את הלהקה Sparks. שני אחים בני 70, בשטח כבר 40 שנה, שמייצרים הכל מפרוגרסיב ועד לאלקטרוני קשוח תחת שירה קליטה וכמעט אופראית. הפסנתר תמיד נוכח, המגוון אינסופי, ההפקה תמיד מקדימה את זמנה, לפחות בכמה שנים טובות. גאונות צרופה, תענוג. לאחרונה הם פרצו למיינסטרים עם הפסקול של הסרט 'אנט', עם אדם דרייבר בתפקיד ראשי".
מוזיקה שאהבת בעבר וחזרת לשמוע בתקופה האחרונה?
"את התיכון העברתי עם המוזיקה הספונטנית, מחוספסת וקצת־משוגעת של ג'ון פרושיאנטה באלבום Niandra Lades and Usually Just a T Shirt. לאחרונה נזכרתי באלבום האינדי־פסיכדלי הזה, שהוקלט בחדר בין הפסקת סיגריה להפסקת שירותים. הכי אותנטי שיש".
את מי הכי היית רוצה לראות בהופעה?
"כמובן שביורק, אבל להופעה כזו אינטימית שאני יכולה לחוות אותה מקרוב־קרוב, אולי לשבת איתה לשתות משהו אחר כך".
הסוד המוזיקלי האישי שלך?
"כל מוזיקה לסרטים, שנעשית טוב, מכילה בתוכה את ההברקות המוזיקליות הכי גדולות. ג'ו היסאישי בסרט 'המסע המופלא' של הייאו מיאזאקי, זה רק קצה הקרחון לעולם ומלואו".
מה האלבום האחרון שהפתיע אותך?
"אני אוהבת כמעט כל מה שבא מיפן, אבל לגלות בזכות חברה את הסימפולים של Meitei באלבום Kofū של שירים יפניים עתיקים בהקלטות ישנות ומלוכלכות – זה היה שיא השבוע שלי. חוץ מזה שהארט של הכל יפה ונכון ומדויק, ביפן צריך רק לצאת מהבית עם מצלמה, או עם מכשיר הקלטה".
האלבום שאת שמה כשיורד גשם בחוץ?
"Solitude של בילי הולידיי, לצד כוס יין ואנשים שאוהבת. לא צריכה יותר".
משהו להוסיף?
"האלבום הראשון שלי בכורה עלה בתחילת החודש לכל הפלטפורמות הדיגיטליות, מיקס ראשון לאוסף אישי ואינטימי מהשנים האחרונות, הכי מהלב. כל האוזניים והאוזניות מוזמנות".
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
