עצבני ומהיר הוא מסמך מרתק על תרבות אלטרנטיבית מקומית

מספר סכנות אורבות לסרטים מוזיקליים – עלילתיים ותיעודיים כאחד – שעוסקים במיליה מסוים או ברגע קצר וספציפי מאוד שאת סיפורו הם שואפים להביא למסך: התרפקות יתרה על התקופה הנדירה שלא תשוב ועל הפספוס של מה יכול היה להיות וכמובן לא קרה (סרטים נוסח כמעט מפורסמים); מיתולוגיזציה אובססיבית שגובלת בנקרופיליות לתקופה ולאנשים שהסרט עוסק בהם (בחרו כמעט כל סרט שהוא על אייקונים מוזיקליים שונים. אני אלך על סיד וננסי, אולי הסוג הגרוע ביותר של סרטים כאלו שכן הם פועלים בטריטוריה שהיא כביכול אמנותית ונועזת ו"לא מיינסטרימית" כניסיון להסוות זאת); או במקרה הכי גרוע, סרטים שבהם היוצר בעצמו לקח חלק פעיל מהמעגל המתועד – כמוזיקאי או במרבית המקרים כמעריץ. 

במקרה האחרון, התוצאה הסופית נחלקת לשניים: או מבט מתנשא כלפי מי שאיתרע מזלו ופשוט לא זכה להיוולד בזמן, או סרט שנראה כי נוצר למעגל הפנימי בלבד של מי שלקח חלק בסצנה ולכן הקדמות, הסברים או קונטקסט הכרחי לא קיימים בו. עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון, סרטו החדש של היוצר העצמאי הנהדר עמית איצקר, מצליח ברובו המוחלט להימנע מן הבעיות האלו. מכיוון שאיצקר עצמו הוא מהמעריצים האדוקים של התרבות שהוא מתעד, מדובר במשימה לא קלה בעליל. במבט אוהב מאוד אך מפוכח, מגלגל איצקר את תהליך התפתחותו של הלייבל פורץ הדרך פאסט מיוזיק ובעקבותיו את הקמת מועדון הפטיפון.

עצמאות במחתרת

אמיר שור ועמיר "ג'נגו" רוסיאנו הקימו את פאסט מיוזיק כתגובה מבורכת לדיקטטורת חברות התקליטים המיינסטרימיות ששלטו בכיפה בשנות התשעים. החזון של הלייבל, ושל מועדון הפטיפון שהוקם על ידם זמן קצר לאחר מכן, היה ליצור קולקטיב קומונלי משוחרר מכל שיקול מסחרי ומקדש את החזון האמנותי יוצא הדופן של היוצרות והיוצרים במסגרתו. כדרכן של אידיאולוגיות שמקודשות ברוח זו, תוחלת חייהן מאוד קצובה בזמן. רוב הסרט מורכב מראיונות ראשים מדברים ומצילומי וידאו וסטילס רבים, שאת חלקם תיעד איצקר בזמן תקופת הפעילות של המועדון ואת חלקם האחר ליקט מארכיון הפאנק הישראלי ומבאיו האחרים של המועדון. ההפקה העצמאית לחלוטין היא גם כמובן ההולמת מכל לתיעוד של מועדון ולייבל מחתרתיים באופיים. מבחינה זו השיא בחלקו השני הוא ההתמקדות באמנים הקבועים שהיו מופיעים במקום וההדגשה של הייחודיות של כל אחד מהם/ן: בין אם זו מיכל קהן, שמוצגת כאחד מהאייקונים והמעצבים של המקום, או עמי שלו שבעיני רבות ורבים ייצג את המקום יותר מכל והופעותיו היו פולחן מתמשך בקרב הבאים למקום.

הדרך בה עצבני ומהיר מצליח להנחיל ולו במעט את עצם החוויה של השהייה במועדון, ובעיקר את האהבה והתשוקה העצומה שלו ללהקות המוצגות והמושמעות במהלכו גם על הדיוטות כמוני שמגיעים עמוק מהצד הקולנועי של המפה, היא שמצעידה אותו אותו מן המחוזות של יצירה תיעודית "חשובה" שכמוה יש רבות בקולנוע התיעודי ליצירה שהיא חוויה סוחפת של ממש. תורמת לכך סצנת הפתיחה הנהדרת בה איצקר תיעד עצמו נכנס למועדון ומבקש לשיר עם להקת המיותרים שבדיוק עורכת חזרות במקום ונענית בשמחה מיידית. שלא במתכוון ישנו ממד תיעודי מרתק לסצנה הזו – איצקר נכנס למועדון כשהמצלמה בידו ומניחה על שולחן ברגע שהוא עולה לבמה. בכך הוא מדגיש בדרך יפהפייה שיכולה לקרות רק בקולנוע תיעודי ספונטני את התמה של הסרט כולו – מבט של מעריץ שהוא חלק אדוק מהקהילה באופן שהפכה לחלק מזהותו מצד אחד, ומצד שני המבט המרוחק ולו במעט הנדרש להבנה של תופעה תרבותית או היסטורית.

נדמה כי מאז שעמית איצקר התחיל להחזיק במצלמה הוא מהאחראיים הראשיים לתיעוד של המוזיקה האלטרנטיבית בארץ על שלל סגנונותיה השונים. יעידו על כך עמודי היוטיוב והפייסבוק שלו שמלאים בעשרות קטעי הופעות שתיעד לאורך השנים. ליקוט החומרים והראיונות שקיים איצקר עם האמניות והאמנים השונים הן אלו שכבר הופכות את הסרט למסמך שהוא לא פחות מנדיר בחשיבותו וערכו. העבודה שלו אינה פחות מעבודת קודש במדינה כמו ישראל, שתיעוד של אמנות בכלל, ושל תרבות שוליים בפרט, אף פעם לא היה הצד החזק שלה.

רק להיות שם

דבר נוסף שעומד לזכותו של הסרט הוא האופן בו איצקר בוחן את השתלשלות האירועים בעין שאינה חפה מביקורתיות, אך בעיקר דואג שכולם יהיו שותפים ויחושו ולו במעט שייכים לאותה סצנה אאוטסיידרית וחסרת תקדים. הוא המדריך המושלם מבחינה זו –הטיפוס שמכיר את כולם ומעורה, אך גם מי שתמיד יסביר פנים לחדשים שמגיעים. בכך הוא מצרף אותנו לתחושת הקהילתיות החד פעמית שהמועדון יצר סביבו. באחד מהרגעים הבלתי נשכחים בסרט, שמתרחש דווקא מחוץ לכותלי המועדון, הוא מציג את התורים הגדולים של קהל שלא היה יכול להיכנס אליו באותו ערב בגלל צפיפות, אבל הגיע רק כדי להיות חלק מהקהילה שהתגבשה שם.

עצבני ומהיר הוא פרק השיא במסע המוזיקלי שעמית איצקר מתעד בנאמנות אדוקה כבר שנים. הוא כרגע אחד הסרטים היחידים שנעשו בארץ על מוזיקה ותרבות אלטרנטיבית כתופעה ושאינם רק על אמן או להקה ספציפיים (ורוב אלה שקיימים בעייתיים מאוד). בכך הוא נהפך לאבן דרך של ממש בקולנוע התיעודי המקומי, ובתקווה רבה יהווה מעין קריאה ליצירות נוספות מסוגו. כוונתו של איצקר הייתה ליצור מכתב אהבה לאחד המקומות המשמעותיים בחייו ולקהילה שלו. על הדרך יצא לו גם סוג של אפוס.

עצבני ומהיר יוקרן במהלך חודש יוני בסינמטק תל אביב. ניתן לרכוש כרטיסים כאן.

שני קיניסו הוא מבקר קולנוע שכותב ב"אוף סקרין" וב"סינמטק". הוא מנחה ביחד עם גילי פורת את הפודקאסט "טראשטוק" המוקדש לחקר סרטי קאלט וטראש