הגענו לסופ"ש הזה עם סערה פוליטית ומדינית שהכאב שלה מהדהד בכל רחבי העולם. השירים שכאן לא יסיימו את המלחמה המיותרת הזו, אבל הם יציעו נחמה לכל מי שצריך ומבקש אותה. כולם הופיעו בטור הסינגלים של אלפרד כהן:
אולי דנון – מזל
יש הרבה מה להגיד על האלבום החדש של אולי דנון. מדובר באחד מהאלבומים הכי רחבי יריעה ומעוררי מחשבה שיצאו ברוק הישראלי בשנים האחרונות. אולי בגלל העושר האינסופי שלו, דווקא השיר עם המידות הצנועות ביותר באלבום הוא זה שתופס את האוזניים בצורה מיידית.
כמו כל השירים באלבום, גם ב"מזל" דנון מתייחס באופן ישיר לחיים בזמן המגפה. נקודת ההתחלה שלו היא הודיה על דברים בסיסיים ומהותיים שהתחלנו להעריך יותר לאור התקופה, להישאר בחיים, להתעורר בבוקר וכו', וככל שהוא ממשיך הוא נהפך לאמורפי יותר. "מזל שכמו עוף החול / נולדתי מתוך השריפה" הוא שר, וכמו ברגעים הגדולים ביותר באלבום – זה גורם לשיר להרגיש יותר גדול מרק סדרת אבחנות על הקורונה.
.יש הרבה מבטים על עבר ועתיד בטקסטים של דנון, אבל ב"מזל" הוא מסתכל בעיקר על הסטטיות של ההווה. "אם תבואי מחר / זה יהיה אותו דבר", הוא מקבל על עצמו בפזמון, ובמקום כניעה לשגרתיות, דנון גורם לשורה הזאת להרגיש כמו תחינה לאושר האמיתי שטמון בחיים יציבים.
יעל קופלנד – Time
בשנה שעברה, יעל קופלנד הוציאה EP עם חמישה שירים באורך דקה. היא סיפרה שאת המילים לשירים האלה היא כתבה על פתק דביק, כמו כשכולנו עושים כדי לשמר מחשבה חולפת. עכשיו, היא חזרה עם עוד EP של פואטת פתקים דביקים.
זה אלבום באורך של שיר אחד, קצת יותר מחמש דקות, אבל עדיין יש בו סיפור שלם שאלבומים של 40 דקות לא תמיד מצליחים להכיל עד הסוף. משהו בסגנון של קופלנד מצליח לגרום לפורמט להעביר את כל מה שהיא רוצה להגיד ביעילות. היא דווקא לא משתמשת ביותר מדי מידע, ונותנת למשפטים שלה לגדול בראש של המאזין, עד שכל הפרטים מצטיירים בראש בשלמות. ב־"Time", היא עוברת ממחשבות שמתרוצצות בראשה למציאות בחלקלקות, בזמן שצלילי הגיטרה שלה משמרים את האווירה המהורהרת של השיר.
עם להקת האם שלה, בוריטו, קופלנד יצרה שירי אינדי פופ נוצצים וחגיגיים על הצד המואר של החיים בעיר הגדולה. אחרי שני EP־ים קצרים כאלה, היא מוכיחה שהיא יכולה לשחזר את הקסם גם כשהיא לבד עם הגיטרה בחדר שלה.
RaNi – אבן קשה מאוד
רני מגידו יוצר מתוך הסצינה הירושלמית, והוא משתלב היטב בנוף האינדי החוצני של העיר. השירים שלו נשמעים כמו אלבומים שלמים של אביתר בנאי שעוברים בתוך פילטר אלקטרוני מתוחכם של ההפקות של ג'יימס בלאק.
בתוך כל שיר של ה־EP שלו, לילה שחור, נמצא הפסנתר. גם ברגעים הכי מכניים ומחשמלים שלו, הצלילים הרכים של הפסנתר משמשים כסוג של חוצץ בין החלום למציאות של השירים שלו. ההטבעה של הפסנתר בתוך השירים רק מעצימה את האפקט שלו כשהוא הכלי המרכזי ב"אבן קשה מאוד" הערום והכואב. זה מרגיש כאילו על הקלידים מוטל צל אפל וטורד מחשבה של הביטים האופיינים של מגידו. אלו שתי דקות שמקפיאות את הזמן.
דניאל סאן קריאף – אני רוצה
כשעובדים עם תומר יוסף, כך נראה, צריך לדעת לעמוד בקצב שלו. בדומה לעבודה שלו עם להקת האם בלקן ביט בוקס, הוא לוקח את הגרוב והקצב בהפקות שלו ומרים אותם לאנרגיות מועדוניות. אם המבצע לא מתאים את עצמו לסגנון הזה, השיר נותר ללא זהות ואישיות דומיננטית שתוביל אותו.
דניאל סאן קריאף עומדת במשימה הזאת ב"אני רוצה", השיר החדש שהוציאה בהפקתו של יוסף. היא משתלטת על הביט שלו, דומיננטי ואגרסיבי יותר מהאלבום הזורח והשאנן שהוציאה ב־2019, ולובשת על עצמה את הדמות המתאימה בשבילו במהירות בזק. היא מוכיחה את עצמה, שוב, כיוצרת שיודעת לצאת מאזור הנוחות שלה, ובוחרת להראות פרסונה חדשה לגמרי שעדיין לא ראינו ממנה.
נונו – גוליית 2
"ליבינג דה דרים" של נונו היה כל־כך מוצלח, שקל לשכוח שמאחורי הפרסונה שלה יש יותר צחוקים ודאחקות. כשהיא רק הוציאה את "בנים", הסינגל הראשון שלה, היה בו שבריריות אישית אמיתית. הבדיחות שלו שימשו רק כאבנים בדרך של סיפור כנה על דייטים באינטרנט וחוסר ניסיון רומנטי. בשיר החדש שלה, "גוליית 2", היא חוזרת לכתיבה יותר פרסונלית, גם אם הגישה שלה טעונה בבטחון עצמי גדול יותר.
אמנם עדיין יש כאן קטעים מצחיקים במיוחד ("כמו 'שרק 3' / לא התחברתי" ו"כריות בטעם שיידי חיטה" מקבלים מקום של כבוד בקאנון המשפטים שלה), והקליפ מבויים כמו פרק של מייקל, אבל נונו מגישה את הרגעים המצחיקים והעצובים של "גוליית" עם אותו מטען רגשי שמעניק לשיר אמינות מבלי לפגוע בהנאה ממנו. מדובר אולי בשיר שלה שהכי רחוק מלהיות "באנגר", והאנרגיות שלו עולות ויורדות בהתאם לסיפור שהיוצרת מספרת. אם נונו תצליח לתרגם את הרגשות המורכבים שהיא מייצרת כאן בלהיטים גדולים יותר, יהיה קשה מאוד להתעלם ממנה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
