אני לא יודע אם אני אוכל להתמודד עם כל שפע המוזיקה הטובה שיוצאת בכל רגע אם 11 החודשים שנשארו לשנה יהיו איכותיים כמו שהיה ינואר האחרון. התגובה שלי היא תמיד לעצור רגע ולהקשיב לשירים שאני באמת רוצה להעמיק אל תוך העולם שלהם, לא רק לבקר בו. הנה חמישה שירים כאלה, כולם הופיעו בטור הסינגלים של אלפרד כהן מתחילת השבוע:
סילבי ז'אן ומוטי רודן – ירח
בפעם האחרונה ששמענו מסילבי ז'אן, המוזיקה שהוציאו עדיין הרגישה כמו תוצר ייחודי של מוזיקאים שחוקרים צלילים חריגים ומוזרים. בשנתיים האחרונות, בן אבגיא שיתף פעולה עם הרכבים רבים והפך את הסאונד הפסיכדלי האופייני שלו למבוקש ורלוונטי מתמיד. בשיר הראשון שהוא מוציא מאז מסיבות המצוין, נראה שבתגובה לסצינה שלמה שנשמעת מעורפלת יותר הוא בוחר ליצור דווקא את המוזיקה הבהירה ביותר שהוציא עד כה. שינוי הפאזה הזה הוא גם תוצר של שיתוף הפעולה עם מוטי רודן, שמוביל את השיר בקולו.
נראה ששיתוף הפעולה הזה מקדם את אבגיא ואת רודן לכיוונים מעניינים מחוץ לאזור הנוחות שלהם. העיבוד של הראשון היה יכול להמשיך לעבר מחוזות מופשטים יותר, אבל רודן מקרקע אותו ונותן לו מטרה מסוימת. רודן מצד שני, מקבל לחן שמתאים לשיטוטים האופיינים שלו במעמקי מחשבותיו. המוזיקה של "ירח" מאפשרת לשאלות שהוא מעלה להיטבע עמוק בראש המאזין, אבל משאירה את האווירה מספיק שאננה כדי שאף פעם לא נצטרך באמת לדרוש את התשובה עליהן. זה דיאלוג שמרגיש חיוני באותה מידה שבה הוא מרגיש חסר מאמץ, והוא משאיר טעם של עוד בכל מה שקשור למוזיקה חדשה מהפרויקט הזה.
גיאגיא – כאבי גדילה
מי שכבר בילה זמן עם השירים של גיאגיא יודע שאין טעם לנסות להגדיר את המוזיקה שהוא יוצר. למעשה, ההנאה הכי גדולה היא ליהנות מהפינג פונג שהשירים שלו עושים בין השפעות שונות. "כאבי גדילה", השיר שהוא שחרר רק ליוטיוב בשקט אופייני, הוא מענג במיוחד במידת התעתועים המוזיקליים שהוא מייצר.
השיר מציג יופי שהוא כל כך מעורפל, שהדבר היחיד שאפשר להיאחז בו הוא מה שבולט מעבר לרקע המטושטש. בפועל, האלמנטים הנדירים שמרגישים ברורים רק מעצימים את הבלבול שהשיר מייצר. סאונד הלואו־פיי המטוגן של הגיטרה עומד בניגוד מוחלט לעיבוד הכינורות היפהפה שעוטף אותו. גם המשפטים שבהם היוצר לא ממלמל לא מצליחים לייצר אי של יציבות בשיר. כל מה שנשאר לעשות הוא להישאב חזרה אל מסת העצב העצומה שיושבת באמצע, ולנסות להרגיש את אותם כאבי גדילה שעליהם שר גיאגיא.
מיקה שדה ואוראל תמוז – The Cocoon
איך לוקחים שיר שעוסק בתקופה קשה ומורכבת ומטעינים אותו בתקווה מבלי שייפול למחוזות הקיטש? בתור התחלה, שווה שתהיו מיקה שדה. הטקסט שכתבה בהשראת מטח הטילים המחריד שהתחולל בשמי ישראל היה יכול להישמע קודר ועצוב מדי בידי זמרות אחרות, וההבטחה התמימה בפזמון הייתה יכולה להיות שייכת לבלדה של סיה.
לעומת כל אלו, שדה (יחד עם אוראל תמוז ששר באחד הבתים) מצליחה לאזן בקלילות את כל הקונפליקטים של הטקסט, ולייצר הזדהות מוחלטת עם האנושיות שהיא מחפשת ברגעים האפלים ביותר. זה הקול שלה שמאפשר לה להיות אנושית וגדולה מהחיים בו בזמן, ומוכיח שהיא יכולה לכתוב סוג חדש של שירי פופ שהרבה זמן לא היה לנו כאן – חכם ומעורר מחשבה, ובמקביל מחבק ומנחם, כזה שיעזור לנו לעבור את המשבר המורכב הבא.
הקולות הצפים – קצוץ שיער ומאושר
אני לא מסוגל לעמוד בפני להקה שכל אחד מהחברים שבה מסוגל להוביל שיר בעצמו. הקולות הצפים היא בכל מקרה להקה שמקדשת את התרומה הווקאלית של חבריה, כל אחד מהם אישיות מוזיקלית מרתקת בפני עצמה. אחרי ש"אולי השמש עייפה" הובל על ידי הנחמה והרוך של לילה מזל יינישן, השיר החדש שלהם מקבל על עצמו את האושר הפשוט והישיר של אודי רז.
רז שר בעבר על פעולות פשוטות ושגרתיות ומצא בהם חגיגה וטקס. גם הפעם, הוא מצליח להפוך שיר על תספורת לסיפור אהבה תמים ויפה, שמונע במוזיקת קאנטרי־פולק קצבית וקורנת. קשה שלא להידבק בשמחה שבוקעת מכל מילה שיוצאת מהפה של רז, ואותו סנטימנט עובר גם לשאר חברי הלהקה שלו, שמלווים אותו בהנאה מתגלגלת.
ענת מושקובסקי ושוזין – Monade
קשה לי שלא לחשוב על הביטלס כשאני שומע את השיר החדש של ענת מושקובסקי ושוזין, "Monade". הרוח המוזיקלית של הלהקה שורה מעל השיר הזה בנחת. מהלחן המתוק של מושקובסקי, דרך החלילית של שוזין ועד לסולו הגיטרה של נדב הולנדר, שמכוון לאושר נאיבי יותר מאשר לוירטואוזיות מלאת חשיבות עצמית – כולם מזכירים לי את הרביעייה בתקופת Magical Mistery Tour, שבה הם נשמעו פסיכדליים ורוחניים מחד, אך מכוונים כמה שיותר קרוב ללב ולרגש מאידך.
בטקסט המקורי הראשון שמושקובסקי כתבה בצרפתית, היא שרה על מונאדה, מונח פילוסופי שמתייחס ליחידה הראשונית ביותר, ממנה מתחיל הקיום הרוחני והממשי שלנו. כשהיא שרה על המונאדה שלה, היא בוחנת את הגרעין היסודי ביותר שמרכיב אותה, ורואה בו עולם שלם. דרושה כותבת רגישה ונבונה כמו מושקובסקי כדי להיתקל ברעיון כזה ולהשתמש בו על מנת לפרק את הסינגולריות של כל שיר אהבה בסיסי שנכתב מאז ומעולם – כל שיר כזה נכתב על אדם אחד בלבד, ובו זמנית על עולם ומלואו. איכשהו, מושקובסקי ושוזין מצליחים לגרום לרעיון הזה להרגיש חדש שוב.