אין באמת מכנה משותף בין השירים החדשים של שבוע מסוים. הדבר היחיד שמשותף להם הוא שהם יצאו באותו השבוע. הסיבה היחידה שאני מוצא כל כך הרבה במשותף לחמשת השירים האלה, שליוו אותי בנאמנות בשבעת הימים האחרונים, היא שהרדיו הפנימי בגוף שלי היה מכוון לתדר המסוים שעליהם הם מנגנים. הנה שירים שאתם חייבים לשמוע, כולם מתוך טור הסינגלים השבועי של אלפרד כהן:
ניר שלמה – השנה שלנו
אופטימיות היא הכוח שמניע את השיר החדש של ניר שלמה. "זאת אמורה להיות השנה שלנו" הוא שר לאהובתו, ומבטיח לה פוטנציאל ותקווה. זה היה יכול להרגיש מתוק מדי, אם שלמה לא היה מצייר תמונה מורכבת של אור וחושך לאורך השיר.
יש רגעים אפלים של ממש ב"שנה שלנו". בבתים, שלמה מנסה להישאר יציב לצד הקשיים האישיים שעוברים על מושא אהבתו, באופן שמציב גם בפניו אתגרים גדולים ("מכעיס לראות אותך חלשה / זה כמו להסתכל במראה"). "שנה אחת יפה / לפני שהגלים יכסו אותנו", הוא מבטיח ומיד מכיר בסיכויים הנמוכים שלו. דווקא כששלמה מחזיר את עצמו לקרקע, ההתאהבות שלו נשמעת כנה מתמיד.
נעמי דהן – אני רוצה ילד בסתיו
נעמי דהן תרגמה בשנה שעברה את "הילדה הכי יפה בגן" לצרפתית עבור הקאבר של ענת מושקובסקי שהפך ללהיט קטן. דהן, שעלתה לארץ מצרפת לפני עשר שנים, שרה דווקא בעברית בשיר החדש, בחירה שמתגלה מהר מאוד כמוצדקת לחלוטין. משהו באופן שבו היא שרה את השפה מרגיש חשוף ועדין, והיא נשמעת כאילו היא מאוהבת בכל צליל שהמילים שכתבה מייצרות.
הפתיחות המובהקת הזאת חשובה מאוד עבור "אני רוצה ילד בסתיו". לא צריך להסתכל יותר מדי לעומק כדי להבין שהתחינה שלה לילד לא רק נובעת מהרצון להיות אמא. יש פה שאיפה אמיתית לזהות, לאהבה ולישות אחרת שתשלים את כל מה שחסר לדהן בימים אלו. כשהעיבוד של ערן ויץ (שותף קבוע של חוה אלברשטיין באלבומיה האחרונים) מתפתח לכדי פופ חלומי מהפנט, המעבר הזה כמעט מרגיש מיותר – המטען הרגשי של השיר הזה הועבר כבר על ידי הרגעים המאופקים שהוגשו על ידי דהן בשירה שקרובה ללחישה.
עמרי קרן – Going To
האלבום החדש של עמרי קרן הוא באמת יפה ונעים, ריליס בכורה מוצלח של כשרון צעיר ומבטיח. ההפקה המשותפת שלו ושל בן אבגיא (השניים מנגנים ביחד בסילבי ז'אן) ממשיכה את הקו הפסיכדלי המוכר של האינדי הישראלי, וברגעים מסוימים הכתיבה של קרן מצליחה אפילו לצאת מהקווים ולהרחיב את הגבולות שביניהם הוא פועל.
הסינגל המעולה "Going To", עדיין השיר הטוב ביותר שקרן הוציא עד כה, הוא דוגמה מעולה לכך. יש אינטואיטיביות מוחלטת במילים של קרן, שמתאימה במיוחד לתחושת השוטטות והתהייה של השיר. לפעמים המשפטים שלו מסתיימים באמצע, כאילו הוא עדיין לא החליט עד הסוף מה הוא רוצה להגיד. אלו הרגעים שבהם המוזיקה שלו לא רק מרגישה כמו רקע מרוחק ליצירה שלו, אלא חלק בלתי נפרד ממנה, משלימה את מה שהוא לא מצליח להגיד במילים.
ג'ני פנקין – עוד פעם
ג'ני פנקין עוד לא הוציאה אלבום משלה, אבל כבר עכשיו זה מרגיש כאילו היא יכולה לעשות כל דבר שתרצה עם המוזיקה שלה. אחרי שהתארחה בשניים מאלבומי הראפ הכיפיים של השנה החולפת, היא הוציאה סינגל רציני ומעורפל. המעבר הזה היה חלק בזכות היכולת הווקאלית הנדירה של פנקין, שיכולה לזמן איזה תחושה ורגש שהיא רוצה דרך קול שמסוגל לעבור בין מצבים וצבעים שונים ברגע.
הסינגל החדש שלה מחזיר אותה למחוזות צבעוניים ומרימים, אבל במובן מסוים הופך את העולם המוזיקלי המתגבש שלה לעוד יותר מרובד ועשיר. ההפקה של אופירי משתמשת בכמה וכמה חיתוכים שונים של תופים כדי להושיב את הזמרת דווקא על ביט מאופק ורגוע. זה משאיר לפנקין את המשימה להוביל בדומיננטיות את השיר לכל אורכו, בלי טריקים ובלי שטיקים.
פנקין עומדת במשימה הזו בהצלחה כבירה. היא משתמשת בחוזקה הגדולה ביותר שלה כדי לחבר את השיר הזה לכדי מכלול אחד ושלם. האופן שבו היא עוברת בין שירה לראפ מרגיש אורגני ומלא בסטייל, ממש כמו הכוריאוגרפיה המגניבה שהיא מבצעת בקליפ. היא מצליחה להכניס בתוך כל מעטפת הקולנס הזאת שיר די אישי, מלא בספקות ותקוות, וזה מה שהופך את "עוד פעם" מסתם שיר טוב לאחד עם פוטנציאל להפוך ללהיט של ממש.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
