שבוע עמוס שכזה הביא איתו גם עומס לא ייאמן של שירים טובים. זה היה לא פשוט בכלל לסנן אותם לשמונה בלבד, אבל החלטתי לכתוב רק על אלו שאני יודע שיישארו אצלי בראש לעוד הרבה זמן, בתקווה שגם אתם/ן תוכלו למצוא להם מקום בלב. כמו בכל שבוע, כל השירים שכאן הופיעו גם בטור השבועי הנפלא של אלפרד כהן, בואו נתחיל:
סלומה – התיקון
הביצוע של סלומה (שלומי שפירא) ל"התיקון" היה ונותר אחד מהרגעים הזכורים ביותר בהופעות הנפלאות של גון בן ארי ומקהלת זולת. עכשיו, השיר יוצא כסינגל הראשון של סלומה, והוא מפואר ומכשף בדיוק כפי שבוצע על הבמה. הטקסט של בן ארי הוא אחד מהיפים והמורכבים שכתב. הוא מכיל את הרוחניות האופיינית שלו, יחד עם עברית שמתפתלת ומתחדשת בכל שורה. סלומה תופסת שליטה על המילים תוך רגעים בודדים, ומזריקה ל"התיקון" את הקול הפנימי שלה, שניחן ברגישות וסבלנות אין קץ. לא בטוח שמבצע או מבצעת אחרים היו יכולים לגרום לשבע וחצי הדקות של השיר לעבור בהנאה.
הפילוסופיה של "התיקון" מרגישה כמו תקציר מנהלים של כל הרעיונות שמרכיבים את היקום המורחב של בן ארי ולהקתו. רגעים מסוימים תופסים את ההגיון הכאוטי של המציאות שלנו ("להיפרד מזהות / כדי לפתח זהות") אחרים מפרקים באהבה את היין ויאנג של האמונה הישראלית, תופסים דת בשיא חילוניותה, וחילוניות בשיא דתיותה. גם כשהתיקון בכותרת השיר מציע רעיונות רוחניים של ריפוי וגאולה, סלומה ובן ארי יוצרים נקודת מבט עגולה ומורכבת בנושא. הם מטילים ספק בכל ובו זמנית לא לוקחים דבר כמובן מאליו.
אם היה יוצא תחת להקת האם שלה, "התיקון" היה וודאי מקבל טון פחות רציני ויותר מחויך. סלומה לא מעוניינת בכך. בסינגל הבכורה שלה, המטרה הברורה שלה היא להצטייר כיוצרת שמוכנה לעמוד בפני עצמה. על פי "התיקון" בלבד, מסתמן שכוח העל שלה הוא הלב הפועם שיושב במרכז היצירה שלה. מדובר בנקודת פתיחה מרשימה במיוחד שמשאירה טעם של עוד.
Sun Tailor – I Wanna Know
כמו כולם, גם השירים החדשים של סאן טיילור הושפעו מהמשברים של השנים האחרונות, אבל ההתמודדות של ארנון נאור הובילה אותו להצית להבה אנרגטית חדשה במוזיקה שלו במקום לצנן אותה. "I Wanna Know" מייצג את הגישה הזאת היטב. הקצב הדינמי שלו מזריק את האופטימיות ההכרחית לטקסט שבעיבוד אחר היה יכול להיות הרבה יותר קודר ומדוכדך. יש דחף בהגשה של ארנון שמתחבר לעיקשות שלו להביט תמיד קדימה, להמשיך להאמין ביופי של החיים, לקבל את השינויים שקורים, גם כשהכל מסביב מיואש. במקום להיות למטה ביחד עם כולנו, סאן טיילור בא רק להרים.
רועי דורון – שיר על שולחן ומגירה
הכרתי את רועי דורון בעיקר כשותף משמעותי באלבומי הסולו של ג'ימבו ג'יי (ולפני כן, כשלקח חלק במחזמר המצוין "תיכון מגשימים" שיצר ג'ימבו ביחד עם פדרו גראס ואיציק פצצתי, שעבר מתחת לרדאר ומאוד אהבתי בזמן אמת). גם העבודה שלו על "ברצלונה" של אילן פלד (גילוי נאות) לא עזרה לו לצאת מהמשבצת של מפיק היפ־הופ עם סגנון מבודח ומתוחכם.
שחיית כלב, אם כך, גרם לי לאכול את הכובע בהנאה. דורון לא רק מוכיח את עצמו כמפיק ראוי שבוחר את כל הבחירות הנכונות ומבליט את כל האלמנטים הנכונים במיקס, אלא גם מציג זהות של יוצר מרובד ומעניין. הוא לא בדיוק מתחמק ממקורות ההיפ־הופ שלו כמו שהוא משתמש בנזילות של הז'אנר כדי לספוג אליו את כל ההשפעות שהוא מעוניין לפרק ולהרכיב מחדש בשירים שלו. המוזיקה שלו מתעצבת תמידית, עוברת מפופ לבלוז לפאנק וכן הלאה, והתוצאה היא תמיד כנה ומיוחדת.
"שיר על שולחן ומגירה" מרגיש כמו אתגר שדורון הציב לעצמו בשביל הכיף – תכתוב שיר כמו יורם טהרלב, תלחין אותו כמו שמוליק קראוס, אבל שיישמע כאילו רק אתה יכולת לכתוב אותו. ביחד עם איה זהבי פייגלין שמצטרפת בשירה, ומתי גלעד ודורון טלמון מג'יין בורדו על בס וקולות רקע בהתאמה, זה היה יכול להסתיים בשחזור רומנטי לתקופה מוזיקלית מהעבר. בפועל, דורון משתמש ב"שולחן ומגירה" כדי להמשיך לבנות על השורשים שלו. כשהוא מצייר את פרטי הסיפור שלו באדיקות ונבונות, הוא מייצר קסם שלא שייך לאף אחד מלבדו.
רון עשהאל – או שיט
למה מי מת?!?!! אמור להיות טייטל דחקה, כזה שבעצם מוציא את העוקץ מהלחצים והכעסים שמלווים את כולנו ביום־יום. בפועל, הוא מרגיש לי כמו תיאור מדויק של הלך הרוח שמציג רון עשהאל ברוב השירים של אלבום הבכורה שלו. גם ברגעים החשופים ביותר כאן, הקול שלו מקרין אנרגיה מוטרפת של אדם שאומר כל מילה כאילו היא המילה האחרונה שיגיד בחייו. הוא צועק ומתעצבן גם כשלא ברור לגמרי מה קרה, עד שברגעים מסוימים קיוויתי שנתנו לו לשתות מים בין ההקלטות.
סצינת הראפ הישראלית ממש עפה על האלבום הזה בשבוע האחרון, ובצדק. מדובר באחת מהיציאות המיוחדות של התקופה האחרונה, שבכל מקרה הייתה פורה ויצירתית במיוחד עבור הז'אנר. בתור חובב ראפ מושבע מרגש לשמוע ראפר ישראלי צעיר עם עטיפה שמרפררת בבירור לפרנק אושן, והפקה שמזכירה לעתים את קנדריק לאמאר, טיילר דה קריאטור, קינג קרול ו־BadBadNotGood. ובכל זאת, משהו עדיין חסר לי כדי להבין מה בדיוק נמצא מאחורי הפרסונה שהוא בונה לעצמו.
יש רגעים מסוימים שבהם הוא מוכיח שהוא מסוגל לעשות את זה. "ילד רע, ילד טוב", שסוגר את האלבום, הוא אחד מהרגעים הבודדים כאן שחשופים על אמת ומוכיחים שכשהוא מצליח לסדוק את מעטפת הבטחון שהוא בנה לאורך כל האלבום, התוצאה יכולה להיות מאוד מרגשת. הרגעים האהובים עליי, עם זאת, הם דווקא אלו שבהם הוא שומר על האנרגיה העצבנית והלא מתנצלת ומנמק אותה. "או שיט" הוא רגע כזה: על גבי ביט שרוכב על סקספון מבעבע, הוא שר על הניסיון לצמוח מטעויות העבר ולפגוש מציאות אפורה ודלה, ועל התסכול בלחיות כיוצר במדינה קטנה שההצלחה בה היא אף פעם לא מובטחת. באחת הפעמים היחידות באלבום, לא רק שאפשר להתרגז ביחד עם עשהאל, אלא גם ליהנות מזה במקביל.
מארש דונדורמה – באם
מארש דונדורמה יכולים לארח זמרות מצוינות, לחגוג את המקלחת של סוף היום או לשיר על סוכר, אבל כל אלבום חדש שלהם מוכיח שוב שהלחם והחמאה של ההרכב הוא הקטעים האינסטרומנטליים שהם יוצרים. BAM, האלבום החדש שלהם, מוצא אותם במצב רוח סקרן במיוחד. חבורת הנגנים המוכשרת חוקרת את קצה גבול היכולת של כל כלי בהרכב.
הקטע הפותח של האלבום, שגם נושא את שמו, הוא דוגמה קומפקטית ומצוינת למה שקורה לכל אורכו. הכותרת של השיר היא לא סתם מגניבה. הצליל "באם" הוא האובייקט שההרכב חוקר במהלך השיר: הוא צליל שעומד בפני עצמו ובאותו הזמן מניע את הקצב של כל הצלילים שמלווים אותו. זה בדיוק מה שמארש דונדורמה עושים עם הגרוב של השיר. במובן מסוים, הם מפרקים אותו לרמת האטום, לפעמים מתרכזים בפעימה אחת בתוך המרחב המוזיקלי שיצרו, ולפעמים בונים סביבו לחן גרובי ומהנה שמעמיס על כל החושים ביעילות. כמו תמיד, מדובר בתענוג עבור כל חובב מוזיקה באשר הוא.
עמיר לב – חיפה
רונן סאבו לא סתם כפה על עמיר לב סגנון הפקה משלו. נקודת הפתיחה שלו כמפיק של האלבום החדש והמצופה של לב היא הסגנון שהיוצר הותיק ליטש לכדי שלמות בחשמל מהשמש, האלבום האחרון והמהמם שהוציא ב־2018. סאבו לוקח את המקצבים המהפנטים של האלבום הזה ובונה על גביהם שכבות חדשות של מלודיה וסאונד. גם ב"חיפה" שיתוף הפעולה הזה בעיקר מרחיב את העולם המוכר של לב, צובע אותו בצבעים בוהקים יותר.
גדלתי במשך כל חיי לצד העיר הצפונית, לכן אני מתחבר בטבעיות לנקודת המבט שבאמצעותה לב, שגר כיום ביישוב בגליל, מסתכל על חיפה. כתושב הצפון, חיפה היא העיר הגדולה הקרובה ביותר. תל אביב היא מפוארת יותר, אבל על חיפה אפשר לצפות מקרוב ולראות את החיים העירוניים שנמצאים ממש לידך. לב מציב את הניגוד הזה במרכז השיר. הוא מצייר את חיפה כעיר צעירה, מלאה בריקודים והסחות דעת, ובאותה הנשימה שר על השגרה האפורה שבה הוא חי בפזמון מהמם וציורי – יש משהו מזכך בתהליך שטיפת הבית שהוא מתאר בו, עם מים אפורים שהופכים לשקופים. כמו תמיד, יש המוזיקה של לב מייצרת תחושת הזדהות מוחלטת. לא צריך לגור בצפון כדי להבין את השיר, רק צריך להבין את התחושה של לצפות על המרכז מהצד.
דינוזאורוס – הכל או כלום
כמו להקות פוסט־פאנק דומות בסצינה (נו פוינט בייבי, רגל סברס) גם מעל השירים של דינוזאורוס מרחף משבר קיומי כבד. "על הטווח בין הכל או כלום / יש הכל או כלום" שר איתמר קציר בפזמון החוזר, ומדייק את אינפלציית המידע של העולם שבו אנו חיים. להצפת הדאטה הזאת, שבה הכל נכון ולא נכון באותו הזמן, אפשר להגיב באחת משתי דרכים – לצלול עמוק יותר אל תוך מחילת הארנב או להפוך לאדיש ומנוון אל מול כל מה שקורה מסביב.
במידה מסוימת, האפשרויות האלו מתערבבות האחת בשנייה. כמו משחקי הטניס שהונחו אחד על השני בקליפ שצולם עבור השיר, הגבולות בין היש ואין, האפס והאחד, מטושטשים באופן קבוע. הבחירה של הלהקה בלחן איטי ורפיטטיבי, שמרגיש כאילו הוא יכול להימרח ולהימשך לנצח, מעניקה לפילוסופיה הזאת זהות ייחודית ונפרדת מהרכבים שנוגעים בנושאים דומים.
מיה יוהנה – שמיים
יש משהו בסבלנות והאיטיות של השיר החדש של מיה יוהנה שמנבא את ה"כמעט" האינסופי שטמון בסיפור האהבה שהיא מספרת. הקרבה והאינטימיות שהיא מייצרת בביצוע שלה נובעים דווקא מהריחוק התמידי של אהובה. בכל רגע היא קרובה יותר ויותר לגעת בו, לראות אותו, רק כדי להבין שהיא מתקרבת צעד נוסף אל עבר מציאות כואבת יותר.
עם נבחרת־על של נגנים (בן גולן ובן אבגיא על כתיבה ועיבוד, יוגב גלוסמן ומאיה בלזיצמן על כינור וצ'לו בהתאמה) היא מייצרת שיר שמכוון יותר לרכך את הלב מאשר לשבור אותו לחלוטין. אחרי שנתיים מורכבות שעברו עלינו, נראה שכולנו מוכנים יותר להשלים עם התסכול של עוד יום שעובר מבלי שהגענו לחוף המבטחים. השיר של יוהנה הוא עוד ממתק מוזיקלי נפלא להתנחם איתו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
