ניצן ורדי מתחילה את בכורה, ה־EP הראשון שלה, עם פנטזיה. ב"הלאה", היא מדמיינת את עצמה נוסעת הרחק הרחק מכאן, איפה שאפשר להריח את הפרחים ולשמוע את הציפורים מצייצות. "מי ידע שפשוט כל־כך לפעמים" היא שרה, ואת הפשוט הזה היא מתרגמת לשפה מוזיקלית שהיא ההפך המוחלט. בעזרת היכולות שלה כמלחינה קלאסית, ורדי יוצרת עולם שמזכיר את הלחנים האובר־מתוחכמים שסופיאן סטיבנס יצר בין השנים 2005־2003: עשיר ורחב ידיים, ובעיקר מזמין את המאזין להתענג על כל פיסה מהעיבוד שלו, מהכינורות הדוהרים שבשוליים ועד לנגינת הפסנתר שבמרכז.
רק למראית עין
זה קטע שכמעט אפשר לדמיין בראש כשמנסים לחשוב כיצד מוזיקת פופ של יוצרת מהעולמות הקלאסיים תישמע: צבעונית, שמחה ובעלת תנועות מורכבות שתמיד מספקות קתרזיס. כבר בבית השני העיבוד מתברר כאחיזת עיניים, והמציאות שממנה ורדי ברחה מתחילה לצמצם את הפערים בדרך אליה. "בסוף הדרך / חמניות קמלו / השמש כבר אחרת / ועננים כיסו" היא שרה ומציירת תמונה חדשה ועגומה יותר בזמן שהלחן של השיר ממשיך ללבלב.
השמחה והאופטימיות מתגלים כשלב אחד מתוך תהליך שלם של התמודדות עם שברון לב ובדידות שמלווים את ורדי בשאר ה־EP. בארבעת השירים הבאים, הכאב שלה כבר מוגש בצורה ישירה וחסרת מניירות. שורות כמו "כשדם ניגר מבטן / תרפה כבר ממני" חוצבות עמוק בלב, ומעבירות היטב את האלימות והתסכול בניסיונות שלה להתמודד ולהתגבר. אפילו השיר "אופטימי" מכיל בו אמת מורכבת יותר – האופטימיות שבו מתבטאת בהשלמה שלה עם היותה אבודה בקיום שלה, והחלל המוזיקלי המינימלי שמתחיל את השיר מלווה את הבדידות הזאת ומתפתח לכדי עיבוד שמשאיר אור קטן בקצה המנהרה.
הכל מוצף ויפהפה
גם הלחנים של ורדי לא מסתירים לרוב את המלנכוליה שלה, אלא מטמיעים אותה בתוך הצלילים שהיא יוצרת. "אהבה נורמלית" בולט במיוחד בזכות עיבוד אינטימי שנע בין סערה מוזיקלית לשקט ערום. גם "הקול בראש" ניחן בפתיחה סבלנית שמתפתחת לכדי לחן מסחרר. מדובר בדוגמה המיטבית לאופן שבו ורדי נשארת חשופה וכואבת גם כשהיא נותנת למוזיקה סביבה לצמוח ולטפס. צלילי הפסנתר שלה מזכירים לעתים את אלו של אביתר בנאי באלבום הבכורה שלו – היופי שמתפרץ מהם הוא קצת יותר מדי ישיר וחודר, מדמה את אותו עומס רגשי שמציף את הנפש של היוצרת שלו.
הפסנתר מרגיש כמו איבר חיוני עבור ורדי. היא יודעת להשתמש בו ולכופף את הגבולות והחוקים שלו כדי לייצר את התחושות אותם היא מעוניינת להעלות. זאת הסיבה שהרגעים הבולטים כאן הם אלו בהם ורדי מניעה את השיר אך ורק באמצעות הפסנתר, ותמוה בעיניי שהם מגיעים לעתים רחוקות מדי לאורך חמשת השירים האלו.
במקום, היא עוטפת את העיבוד של כל שיר בנגנים: בין היתר, היא מלווה בחטיבת מיתרים מרשימה (הילה ברוש על הכינור, מור ורדי על הויולה וסתיו גלישנסקי על הצ'לו) יחד עם איוי בלום בקונטרבס ושיר באר גמבו בתופים. מדובר בחבורה מוכשרת שאף פעם לא מעמיסה או גורעת מאיכות היצירה, אבל כשהאלבום מסתיים עם מנגינת ג'אז וירטואוזית ומהנה, דווקא משפט מוזיקליים שהיא מבצעת ללא ליווי נוסף הם אלו שמצליחים להיצרב בזיכרון.
ניסוי ותהייה
בתור הריליס הראשון שלה, נראה שהיומרה העיקרית של ורדי בבכורה הייתה להדגים את הורסטיליות שלה כיוצרת. התוצאה הסופית יכולה להיות קצת מתעתעת. תבחנו את המילים ואת הלחנים שלה בנפרד, ותמצאו כותבת בעלת קול בטוח ומגובש. זה החיבור בין שני העולמות האלו, הלירי והאינסטרומנטלי, שמרגיש כמו האלמנט בשירים שלה שבו ורדי עדיין מתנסה ומחפשת את עצמה. היא עדיין מנסה להבין איך השירים שלה נשמעים ומרגישים כשהם קטנים או גדולים, מלנכוליים או מלאי אופוריה. זה מאוד מהנה להביט על הניסוי הזה מהצד, גם אם הוא עדיין לא הושלם.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
