לרקוד ולא לחשוב על כלום, להרגיש תקוע, להתעצבן על כל העולם, להתעטף בנחמה ולהמשיך הלאה. חמשת השירים של השבוע נוגעים בכל תחושה שעברה בקרבנו בתקופה האחרונה של אומיקרונים ובדיקות והופעות שמתקיימות ומתבטלות. כולם הופיעו בטור הסינגלים הנפלא של אלפרד כהן, עכשיו הגיע הזמן לצלול פנימה:
הקולות הצפים – אולי השמש עייפה
להגיד שהחזרה לסאונד של שנות השבעים הוא טרנד חדש יהיה לא מדויק. הנוסטלגיה לתקופה ההיא, לרכטרים ולאינשטיינים של הזמר העברי, נפוצה בקרב אמנים רבים מהמוזיקה הישראלית של העשור האחרון. ובכל זאת, נראה ששנתיים של בידוד חברתי הפכו את הבחירה לתעל את הלך הרוח של השנים האלו להרבה יותר מהותית ומשמעותית.
השיר החדש של הקולות הצפים הוא דוגמא מופלאה לכך. המתיקות והאופטימיות קורנות מכל רגע של מוזיקת הפופ המחויכת שיוצרים הרביעייה שמורכבת מאודי רז (מארש דונדורמה) לילה מזל יינישן, יואב יפת וגיא רודוביץ' (ביטניק). המילים מציגות רגעים של פיכחות רלוונטית – יש משהו ממש מנחם באופן שבו יינישן שרה "אז קורה שגם שמש / מתכסה בענן", מוכנה להשלים עם המצב כמו שהוא.
את השיר הפיק שוזין, שאוהב לעבוד לצד מוזיקאים חכמים ובעלי ידע מוזיקלי נרחב. יחד עם ההרכב, הוא שומר על החן והחסד של התקופה המקורית שהם מתעלים, אבל הביצוע עצמו שואף בכל רגע להתמתח למספר מקסימלי של כיוונים בבת אחת. השירה הנעימה של יינישן, הכינורות המתפתלים וההרמוניות המלטפות, כל אלו הם רעיונות שמרגישים פשוטים על פני השטח אבל מכילים בתוכם את המורכבות של השיר. הנוסטלגיה של "אולי השמש עייפה" רחוקה מלהיות רדודה – היא לא רק מנסה לשחזר תקופה שלמה, אלא גם שואפת למצוא בה שטחים לא מנוצלים.
נומקה – נראה שלעולם
באלבום הבכורה שלה, True Queen, השירים שכתבה נומקה הציגו יוצרת במצב רוח מופנם ומהורהר, מביטה אל האופק ומנסה להבין לאן היא ממשיכה מכאן. נראה שהתהייה הזאת לא השתנתה בשירים החדשים שלה: "אני תכף בת 30 / עוד לא החלטתי מה להיות" היא שרה ב"נראה שלעולם". אם בעבר השורה הזאת הייתה מוגשת בשבריריות ועדינות, היא עכשיו חלק משיר אינדי פופ קופצני וחגיגי.
זה אלמנט שמאפיין את כל הסינגלים שהוציאה עד כה מהאלבום החדש והצפוי שלה, שאותו היא כתבה בעברית. נראה שהיא הפכה להיות שותפה מלאה לקונפליקטים העירוניים של אלה שיק בלום, מינוס אפס, קיקי מלינקי, ויוצרים נוספים מסצינת האינדי בתל אביב. ההבדל בין השאר הוא הביטחון שבאמצעותו היא מגישה ושרה את הטקסטים האלו, מלווה באופטימיות זהירה ומבינה שאלו החיים וכל מה שאפשר לעשות הוא לחיות אותם. הקליפ הצבעוני של השיר, שמציג אותה רוקדת בחינניות מהפנטת, מרגיש כאילו הוא ממש מגדיר את התקופה הנוכחית בחייה של נומקה – לא משנה באיזה מצב היא כותבת, ואילו רעיונות מוזיקליים היא מנסה, היא תמיד נשארת במרכז הפריים של השירים שלה.
יונתן אבירן – רחוב החשמל
בתור אדם שלא גר בתל אביב, אני צריך קצת יותר מניימדרופינג כדי להתחבר לשיר שנכתב על העיר הגדולה. השיר החדש של יונתן אבירן היה יכול בקלות להיכשל במשימה הזאת. יש משהו בסיפור שאבירן מספר שהוא כל־כך תל אביבי, שעבורו להתרחק מהעיר זה לעבור לרמת גן. לחן האינדי פופ הנעים של "רחוב החשמל" מרגיש כבר מוכר ומזוהה עם הסצינה בעיר, גם הוא מאיים להעלים את השיר ברקע.
התוצאה היא מוצלחת מהצפוי. למרות שהוא כותב בצורה מאוד ספציפית ואישית, החוויה העירונית שאבירן מציג מרגישה כמעט אוניברסלית. התחושה שהוא תקוע במקום, לא משנה כמה הוא ממשיך לזוז, תעורר הזדהות אצל כל אדם בשנות העשרים לחייו שלא יודע לאן כל זה הולך. כשהוא שר על לוח השנה שעדיין מציג 2020, המהות של התמונה שהוא מצייר כבר נהיית רחבה יותר.
ההפקה של זיו זק (קובארי) מלווה היטב את הלך הרוח של אבירן לאורך השיר. גם בביט הדיסקואידי שלו יש משהו תקוע, ליין סינתיסייזר מכני שכולא את המלודיה בתוך גבולות מוגדרים. אבירן וזק מצליחים לנמק היטב את היעילות של האינדי־פופ שלהם, וקשה שלא לרקוד לצלילי המצוקה הקיומית שהם יוצרים.
Tapash – Klab
בהאזנה הראשונה לשיר הזה הייתי עם פה פעור. לאחר מכן, גמעתי כל אלמנט ממה שקורה ב־"Klab", הסינגל החדש של הראפר הדרוזי טאפש. ניסיתי להבין כמה שיותר מהמילים שלו, לתפוס את כל הדימויים שעולים מהקליפ שלו ולהתענג על כל טריק שהוא שולף מהכובע בביט המתפתל של השיר.
זה מה שהופך את השיר הזה לכל־כך ממכר בעיניי: הוא מציג עולם שלם שנוצר על ידי הראפר, כזה שמלא בפוטנציאל ואפשרויות אינסופיות. בפחות משלוש דקות, טאפש מציג המון רעיונות שמעלים שאלות שאני מת לקבל עליהן תשובה. מה בעצם, הקטע של השיר והקליפ הזה עם מכוניות? למה הוא מעוניין לשיר דווקא על כסף וקפיטליזם מאוחר? למה הוא משתמש דווקא בכלבים כדי להעצים את הסתמיות האנושית? יש הרבה סינגלים שעושים עבודה דומה ל־"Klab", מותירים רושם ועניין. מעטים מהם מעוררים רצון להיכנס אל תוך העולם של היוצר שלהם בזמן כל־כך קצר.
יוסי בבליקי – איך זה יכול להיות
לפני שנה, אסף אמדורסקי הוציא אלבום שקט ומהורהר. השירים החדשים שלו לא הכו גלים כמו שיצרו אדוות איטיות, והכתיבה שלו לא לקחה אף פרט מהיום־יום שלו כמובן מאליו. אמדורסקי היה מהראשונים להגיב לרוח התקופה בסבלנות ועדינות, והמוזיקה שלו ייצגה את המעבר שלנו מפאניקה ראשונית להשלמה עם המצב.
שנה עברה, ונקודת המבט הזאת מרגישה רלוונטית מתמיד. למעשה, נראה שיותר מוזיקאים כותבים מתוך ניסיון והבנה של מה שחשוב יותר ופחות בזמנים כאלה. "איך זה יכול להיות" של יוסי בבליקי הוא בדיוק שיר כזה. המוזיקאי הוותיק מתמודד בשיר עם חוסר וודאות, ומנסה במהלך הבתים להתמודד עם בידוד, ריחוק, אדישות וסימנים נוספים של התקופה, ובסוף מגיע לשורה תחתונה מאוד ברורה – האהבה היא הדבר היחיד ששווה להילחם בשבילו בזמנים כאלה.
מדובר במסקנה בסיסית שהייתה יכולה להרגיש קלישאתית ונדושה, אבל יש משהו בחוסר הציניות המוחלט של השיר שפורק את עצמו מעול ההתחכמות. אחרי השבועות האחרונים, בהם הבנו שאנחנו ממשיכים לחיות לצד המגפה בזמן הקרוב, המלודיה המנחמת והפשוטה של בבליקי היא בדיוק מה שיכול לעזור לנו להמשיך קדימה אל היום הבא.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
