אני משתמש בטור הסינגלים של אלפרד כהן באופן כמעט כפייתי. יש שירים שאני יודע שספק אם הייתי שומע לולא הייתי מתעדכן באופן תדיר במוזיקה שהוא מסנן בכל שבוע בקפדנות. בשלב מסוים, גיליתי בעצמי רצון עז להגיב לאלפרד על בחירות מסוימות, לספר על שני הסנט שלי בכל הקשור לשירים הבולטים של השבוע. זאת הסיבה שאנחנו מתחילים את "סינגלס", שבמסגרתה אבחר פעם בשבוע מספר שירים או אלבומים מהטור של אלפרד ואתן את הזווית האישית שלי עליהם:
הדר פרג'ון – סופרפאנקיפרשבאליסטית
הפריחה הנשית בעולם ההיפ־הופ הישראלי נמשכת כבר כמה שנים, אבל כל אחת מהראפריות שפרצו בתקופה הזו סללה דרך נפרדת, עם חוקים ורעיונות מוזיקליים ייחודיים משלה. אלפא, אלבום הבכורה של הדר פרג'ון, מייצג היטב את הרוח החוקרת של הראפ הנשי בישראל – כל שיר כאן הוא תירוץ עבורה להבין כיצד היא נשמעת במצב מנטלי כזה או אחר, תוך כדי שהיא מתנסה בסגנונות הפקה שונים.
הפוטנציאל האדיר שגלום בפרג'ון עדיין נשאר פה בגדר הפוטנציאל. ניכר שהיא עדיין מנסה להבין את הפלואו, הביטים וסגנונות הכתיבה שהכי יתאימו למה שהיא רוצה להגיד. ובכל זאת, יש כאן לא מעט רגעים שמעוררים רצון לראות כיצד הראפרית תתפתח. "מכורה" היה יכול להיות שיר טיפוסי של לוקץ' (שמתארח פה, אלא מה) על אוכל, אבל פרג'ון לוקחת אותו ומדלגת מעל המסר החלבי של "את יפה כמו שאת" אל שיר העצמה בוטה ומוקצן, שמתייחס למאנצ'ים כאילו מדובר בשיר חרמנות ממחוזותיה של קארדי בי. גם "שכונה" הוא להיט ערסי נהדר שטובל בהשפעות מזרחיות באופן אמין ומנומק.
השיא בעיניי הוא "סופרפאנקיפראשבליסטיתאלפאליידיבוסית". היא מדגימה במהלכו את מה שעובד באופן עקבי לאורך כל האלבום הראשון שלה – האישיות הצבעונית וחסרת המעצורים שלה, כזאת שלא מורידה את הראש גם ברגעיה החשופים ביותר. פרג'ון הייתה יכולה להסתפק בזה ולזכות בהערכה וחיבוק מצד הקהל על היותה דמות חשובה ומעצימה, אבל היא מדלגת בעיקשות על המשבצת הנוחה הזאת. "בנים רוצים להיות איתי / בנות רוצות להיות כמוני / אבל גם בנות רוצות להיות איתי / בנים רוצים להיות כמוני" היא שרה בנקודה מסוימת, כמו מבהירה שהיא לא רק מכוונת אל הכתר בקרב הקולגות הנשיות של הז'אנר שלה, אלא בקרב כל מי שיעמוד בדרכה לפסגה. כששומעים את השיר, האיום הזה מרגיש אמיתי מתמיד.
צליל דנין – תביאי ת'אחד
אחד מהרגעים החשובים של הפופ הישראלי בשנה האחרונה היה כאשר סטטיק ובן־אל אירחו את נטע ברזילי בשיר אחד, "אפס מאמץ", שבכתיבתו הייתה מעורבת גם יסמין מועלם. הלהיט הזה היווה אבן דרך משמעותית עבור ברזילי ומועלם. יחד עם אלבום הבכורה של האחרונה, מדובר היה באיתות חשוב מהמיינסטרים שהמהפכה שהיוצרות האלה עשו בזירת הפופ המקומית, עם כתיבה אישית יותר והפקות שסופגות השפעות מכל הבא ליד, הפכה ללגיטימית ושגרתית בנוף.
האלבום החדש של צליל דנין הוא אחד מאלבומי הפופ הראשונים שיוצאים לאחר נקודת המפנה הזאת. אם לפני כמה שנים דנין הייתה נתפסת כאמנית אלטרנטיבית מוצלחת, כזאת שמגישה את החזון הייחודי שלה על מצע נגיש, היום רעבה ועצבנית מרגיש כמו אלבום שאין סיבה שלא יזכה לחיבוק חם מההמונים. היא מסמנת וי על כל הצעדים ה"נכונים", מגישה ראפ קליל, הומוריסטי ומהנה, עושה ג'אגלינג בין ז'אנרים ומבצעת דואטים עם כוכבי פופ לגיטימיים דוגמת רן דנקר.
ובכל זאת, דנין לא מנסה להישמע כמו היוצרות שהגיעו לפניה, אלא משתמשת בנקודת הפתיחה שלהם כדי להמשיך לנתח באהבה את הפופ הישראלי. ב"תביאי ת'אחד", השיר בעל הפוטנציאל הגדול ביותר להפוך ללהיט מהאלבום, המודעות הגבוהה שלה לורסטיליות הסגנונית בו מזכירה מנטליות של יוצרת היפר־פופ טהורה. היא קופצת מחוץ לגבולות הז'אנר שלה וחוזרת אליו לפי רצונה האישי. אפשר ליהנות מכל הקריצות המוזיקליות החינניות האלה, אבל גם אם כל זה עובר מעל הראש שלכם, כנראה שלא תצליחו להפסיק לרקוד לצליליה.
תומר ישעיהו – אני והיא
אני לא ממעריציו המושבעים של תומר ישעיהו (וגם לא הייטר שלו, חשוב להגיד), אז זה לא מובן מאליו כשאני אומר שבשנתיים האחרונות הזמר־יוצר הפורה הזה מרגיש לי בשיאו האמנותי. כשאתה מחולל קסמים בטבעיות שכזאת, קשה להגיע לגבהים חדשים בכל שיר ושיר, אבל הסוד של ישעיהו הוא דווקא בעקביות שלו. גם באלבומיו המונוטוניים ביותר, קשה שלא למצוא רגע אחד שפורץ קדימה, מוצא דרך חדשה להגיש את אותו היופי.
אז מה הוא שיא בשביל מוזיקאי כזה? בעיניי, הוא מצא דרך להתאים את הכתיבה שלו לכל מה שקורה ברקע. "אני והיא", השיר שפותח את ה־EP בורמה שהוציא השבוע, הוא דוגמה מעולה לכך. ישעיהו פחות מנסה להעביר סיפור שלם או מסר דידקטי כלשהו, אלא משתמש בתיאורים פנטסטיים ("אני והיא לבד של שתי עיניים"; "אני תמיד יותר פשוט כשבא הבוקר") כדי לתאר את הסנטימנטים הבסיסיים ביותר שקורים בשירים שלו.
השיר הזה, בהתאם, הוא מאוד בסיסי: תומר ישעיהו מאוהב, כמו שהיה גם באלבום הקודם שלו, וכשהוא במצב הזה הוא לא לוקח שנייה אחת מחייו כמובנת מאליה. כשהוא מסתכל על השמיים, על אנשים ועל אהובתו, הוא מוצא את אותו קסם שהוא יוצר דרך המוזיקה שלו. שימשיך לעשות ככה, ואני אמשיך לחזור ולחכות לרגע שבו הוא פורץ את החומות.
צוף/זוהר/ענבל – מירוץ
הדבר הכי חשוב בשם צוף/זוהר/ענבל הוא הקו הנטוי. הוא מסמל את התנועה הכי קריטית שקורית במוזיקה של הטריו הזה, שמרגישה המון פעמים כמו שלושה ז'אנרים (אינדי סינגר־סונגרייטרי, פאנק אוונגרדי ורוק אלטרנטיבי) שמתקיימים במקביל בכל רגע נתון. ההתנגשות הזאת של אלמנטים מוזיקליים, זהויות ונרטיבים האחד בשני מרגישים כמו המניפסט הכללי של הלהקה.
"מירוץ" תופס את הרעיון הזה בקרניים ודוהר איתו בסערה. הוא מורכב משלושה חלקים, כל אחד מהם מתאר מצב רוח שלם של הדוברת בשיר. החלק הראשון מכוון אל התבודדות מכוונת בחשכה, השני מרגיש כמו מאניה, זורח וקורן קצת יותר מדי. לבסוף, הלחן מרגיש כאילו הוא מואט פי אלף מהמהירות הרגילה שלו, וכל הספק העצמי שהשתולל מתחת לפני השטח צף למעלה בחלק האחרון. המוזיקה של צוף/זוהר/ענבל תמיד הרגישה פרועה ואקסצנטרית, אבל כאן ההיפר־אקטיביות של השיר מגובה בנרטיב עגול שמנמק כל רעיון שנזרק באוויר. באמצעות רגעים כמו כינורות מייללות בחלק הראשון או מחיאות כפיים משלהבות בשני, ניתן להבחין בין מצבי הרוח שהשלישייה מחליפה במהלך השיר. כמו המוזיקה, גם בטקסט אף מילה לא נכתבת סתם – הבלאגן הגדול של צוף/זוהר/ענבל מרגיש מחושב מתמיד ב"מירוץ", מבלי לאבד מהיושרה והאמינות שלו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
