יש כל כך הרבה שירים על שברון לב בעולם הזה, אבל רובם הגדול לא באמת נחשבים בעיניי כשירים על פרידה – הם נכתבים בשלב מתקדם יותר, אחרי שהכותב כבר השלים ועבר הלאה מאירוע מטלטל שכזה, והוא יכול לכתוב משפטים שלמים והגיוניים ובאמת לעבד את כל מה שקרה.
שיר הנושא שפותח את לוינסקי, האלבום החדש של אלה שיק בלום, הוא שיר פרידה על אמת. הוא נכתב מתוך עין הסערה, כשהלב שלה מוצף מרגשות והיא פגועה מאהובתה לשעבר ועדיין מאוהבת בה לחלוטין. קל להזדהות עם חוסר הרציונליות בהתמודדות של שיק בלום, עם האופן שבו היא כועסת על כל העולם ומבטלת רחובות שלמים בתל אביב כי הם מזכירים לה את האקסית.
המרדף אחר הכלום
שיק בלום כותבת באופן כזה, ישיר וחסר פילטרים, כל שיר מכיל סערת רגשות חדשה לגמרי. היא מכניסה לשירים שלה דיאלוג הכרחי בין העומק הרגשי שלהם לפרטים היומיומיים שמתוארים על הנייר. סיפורים על טיולים לים, ביקורים בבריכה (מים מופיעים לא מעט בשירים שלה) או שיטוט ברשתות חברתיות מתובלים על ידי שיק בלום ברגעים משמעותיים יותר, כאלה שחושפים לרגע את מה שבאמת מתרחש בראש שלה.
מ־25 הדקות של האלבום הזה, נראה שקורה שם לא מעט. ב"ליצן עצוב" היא עייפה מהמרדף האינסופי אחרי הישגים ריקים ("חברה שלי מצאה / אהבה באתר יד שנייה / אני עוד מחכה לפגוש את שלי ברחוב") וב"למה ואיך", שנכתב על הבלבול המיני שהיא חווה בחייה כביסקסואלית, היא עוסקת בלופ המחשבות הטורדניות שמלווה את הניסיונות שלה להגדיר את עצמה. "אל תשאלו אותי מה אני עושה / זה עושה אותי לחוצה / משקרת שאין לי זמן / מעדיפה להיות בודדה" היא מספרת, מזכירה את השיתוק שמגיע מהפחד מלטבוע בתוך המחשבות של עצמך.
לעשות כביסה, למצוא אהבה
כשהיא התארחה אצל ניצן פינקו, היא הסבירה שיש לה יחסי אהבה־שנאה עם לוינסקי, הרחוב בתל אביב שבו היא נולדה וגדלה, וטענה ש"יש בו משהו אינטנסיבי". כמו מינוס אפס וקיקי מלינקי, יוצרים שמקבילים אליה בדור החדש של סצינת האינדי של העיר, גם החרדה שנוכחת בשירים שלה מרגישה כאילו היא נובעת מחוויית העיר הגדולה, כזאת שדורשת ממך לגדול ולהתמודד איתה – פעולה פשוטה כמו לעשות כביסה מתוארת על ידה באותו כובד־ראש שקיים כשהיא מדברת על אתגרים גדולים יותר כמו למצוא אהבה.
באותה תוכנית היא ציינה את הילה רוח, שגם עזרה לה בכתיבת טקסטים באלבומה הקודם, כהשפעה בולטת. ניכר אצלה אותו האיזון בין מה שהיא חושפת למה שהיא משאירה בערפל: גם כשהיא חוזרת אל רגעים אוטוביוגרפיים מהעבר, הן זורקים אותה ישר אל מאבקים מההווה. "ים בלילה" מכיל סיפור שיהיה מוכר לכל ילד שהוריו נפרדו, על דירת הגירושים של אביה. זה רק מעמיק יותר את הפזמון שעוסק במאבק שלה עם הילדה הקטנה והטובה שעדיין נמצאת בתוכה. "מתי זה ייגמר" היא שואלת בסוף השיר, והשאלה הזאת רק צורבת יותר בכל פעם שהיא חוזרת עליה.
הספה היא הבית
גם באלבום הבכורה שהוציאה ב־2017, בהפקת יונתן לויטל, היו שירים כבדי־ראש ואמוציונליים. האלבום החדש מאזן את הטקסטים עם אינדי־רוק אוורירי יותר ופחות בומבסטי. היא הפיקה אותו יחד עם איתי ברקוביץ', שהגיטרה שלו דומיננטית כאן ברמה שכבר הרבה זמן לא נראתה בנוף האינדי הישראלי. הריפים הקורנים והפזמונים הקליטים מזכירים את קורטני בארנט, עוד יוצרת שמגישה טקסטים כנים וחשופים באדישות מסוימת שמשילה את הדרמה מהשירים שלה.
קהות החושים הזאת היא הבחירה המוזיקלית שהופכת את האלבום לייחודי. היא מזכירה שכאב הוא משהו שאנו חיים איתו בכל יום, מעמידים פנים שאנחנו מקבלים את המציאות הכואבת כשלמעשה אנחנו מדחיקים אותה. לא סתם היא בוחרת בסוף האלבום את הספה בסלון, המקום שמשמש למנוחה רגעית בין החיפושים השגרתיים אחרי אושר או אהבה, כבית קבוע; לא פלא שמשפט כל כך קשה כמו "אמא אמרת שנולדתי בטעות" מגיע בפזמון שנשמע כל כך מתוק – הוא כאילו מגיע מהחלק האחורי בראש שלה, איפה שכל המטענים הרגשיים יושבים מנוטרלים ומחכים להתפרץ.
גם הרגעים המוארים באלבום מגיעים יחד עם פיכחות צלולה. "שירחדש" נוגע באותן צרות ודאגות שעלו בשירים שלפניו, אבל הוא מרגיש כאילו הוא מתרחש במצב מנטלי אחר של היוצרת. "אני לא יודעת לכתוב על מה שטוב / צריכה קצת שיכאב" היא מספרת בשיר היחיד שמתאר תקופה שבה היא עדיין בזוגיות. התחושה היא שהשורה התחתונה של לוינסקי מציבה את שיק בלום במקום אחר מאיפה שהייתה בו בתחילתו – היא כבר לא נאבקת לנטרל את המחשבות האפלות שבראש שלה, אלא מנסה ללמוד לחיות איתן.
אלה שיק בלום תשיק את לוינסקי, בלבונטין 7 ביום שבת, 20.11, בשעה 20:00, ותארח את דניאל רובין
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
