היצירות במוזיאון תל אביב תמיד הרגישו לי כמו חלק אינטגרלי מפסטיבל הפסנתר. בכל שנה ההופעות ממוקמות בין התערוכות, כאילו מצהירות על עצמן כעוד יצירה שיש להביט ולבחון אותה. גם הפעם, בהופעה של ענת מושקובסקי ואנסמבל הצ'יל פיל, הלוקיישן שנבחר היה על רקע צורות מרובעות שחורות שעיטרו את הקיר הלבן. הבמה שהוקמה בחדר האירה את אותו קיר בתאורה צבעונית ונוצצת, והזריקה קיום של מוזיקה חיה ועכשווית אל תוך האולם.
בדרך כלל הצימוד הזה בין האומן למקום ההופעה הוא אנקדוטה נחמדה ללא אמירה משמעותית, אבל נראה שהחלל הספציפי הזה היה מתאים במיוחד לקסם שטמון במוזיקה של מושקובסקי. ההופעה התחילה בתצוגה אינסטרומנטלית מרשימה של הנגנים על הבמה. שון לו יון גלעד, מעיין שאשא, איה נמליך ומיכל רייפלד ביצעו עיבודי מיתר יפיפיים ונוגעים ללב יחד עם הויברפון של עודד גייצהלס שהוסיף להם מעטפת אמביינטית ומושקובסקי שהצטרפה בפסנתר והעניקה עומק רגשי עצום לביצוע. כשהיא התחילה לשיר לבסוף זה היה כמעט אנטי־קליימקס: הקול שלה היה שברירי ועדין וניפץ את כל חומת היופי המתוזמר שנבנתה עד כה. הכישרון שלה כמלחינה מרגיש כל־כך מחונן ומנומק שהרגש שמתפרץ מתוכו מפתיע בכל פעם מחדש – גם היא יוצרת צורות סימטריות, רק כדי להאיר אותן בצבעים עזים.
המדיום המושלם
ההופעה הזאת מגיעה כנקודת השיא בתקופה עמוסה במיוחד עבור היוצרת. היא הופיעה ברחבי הארץ גם עם המוזיקה שלה וגם בתור זמרת ליווי בלהקה הלוהטת של הרגע, עוזי נבון והחוויות, ותחת שני הכובעים האלו סיפקה גם שתיים מההופעות הבולטות ביותר באינדינגב שנערך לפני שבועיים (יש הטוענים שעדיין שומעים את שירת ה"זאב זאב" שלה מהדהדת מאותו סופ"ש).
פסטיבל הפסנתר, אם כך, מרגיש כמו ה־מדיום עבור המוזיקה של מושקובסקי. הפסנתר לא רק משמש ככלי דומיננטי ביצירות שלה, אלא גם מדגים באופן הטוב ביותר את היכולת שלה להפגיש עולמות שלמים בשיר אחד. אחרי שעיבד את השירים שלה עבור הרכב גדול, שון לו יון גלעד מהצ'יל פיל הפשיט את השירים שלה כדי להתאים אותם לאופי האינטימי של הפסטיבל. עצם העובדה שכמעט אי אפשר היה לשים לב למחסור בגרוב ובקצב שירדו מהמשוואה, מספר המון על היכולת של מושקובסקי כמבצעת.
למצוא את האור
מושקובסקי כבר הוכיחה שהיא הלב הפועם בין כל הסגנונות שהיא יוצקת אל תוך היצירה שלה, והתנאים המוזיקליים המיטביים של ההופעה איפשרו לקהל לראות היטב את האינסטינקטים שמאפיינים אותה כמלחינה וככותבת. "תזמורת" שפתח את ההופעה הדגים את היכולת שלה לרגש ולדייק גם כשהיא שרה בעברית. כשהאורחים עלו לבמה, היא הטמיעה אותם בקלות בתוך העולם הפנימי שלה: כשעודד אסנר עלה ללוות אותה בפסנתר בשירם המשותף "כל הדברים בעולם", היא עברה בין רגע למוד ג'אזי ונוגה; הילה רוח ביצעה שני שירים לבחירתה של מושקובסקי – "סופרמן" המהורהר והאוורירי שדרש עיבוד מיתרים מפואר מהרגע שיצא לאור, ו"משהו רע" מאלבום הבכורה של רוח, ביצוע נדיר שהוציא מהאנסמבל את הצד האפל והאלים ביותר שלו.
רוח ומושקובסקי הרגישו כמו דואו מרתק. החיבור ביניהם לא היה בדיוק טבעי על הנייר, אבל ברגע שעלו על הבמה ביחד הן השלימו אחת את השנייה באופן מעורר פליאה. רוח החזירה את הגרסה הצרפתית של "הילדה הכי יפה בגן" למקורות הרכטריים שלה, מדגישה את הדיאלוג של העבר עם העתיד שהגרסה של מושקובסקי מייצרת. מושקובסקי תפסה במדויק את הגוון החמוץ־מתוק בשירים של רוח, מצאה בו אור כדי להדגיש את האופל.
משחק כיסאות מוזיקלי
אני חושב המון על היסטוריה כשאני שומע את המוזיקה של ענת מושקובסקי. במהלך ההופעה נהניתי למצוא את ההשפעות והרפרנסים המוזיקליים שהשפיעו על כל תו שבחרה לנגן. ובכל זאת, משחק הכיסאות המוזיקלי הזה מרגיש מאוד שייך לשנת 2021, בין אם זה כשהיא עושה קאבר לסוזן סנדפור מיד אחרי לחן שיצרה עבור טקסט של מאיה אנג'לו, ובין אם זה כשהיא מסבירה שאת אותו טקסט נוקב וכואב היא הלחינה בתור שיר אהבה (איפשהו, במציאות מקבילה, לורד עושה בדיוק את אותו הדבר). מפתה להשתמש בקלישאה מוזיקלית ישנה ולהגיד ראיתי את העתיד והוא נראה כמו ענת מושקובסקי, אבל בפסטיבל הפסנתר ראיתי בה בעיקר הווה מסעיר – יוצרת שמציגה עכשיו את מיטב יכולותיה, כוח טבע בשיאו הפראי.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
