דיסקליימר: בכתבה הזאת לא תמצאו מילה רעה אחת. זה לא כי היא ממומנת (הלוואי), ההפך הוא הנכון – אני אוהבת לשלם על מוזיקה שאני מאמינה בה. זה כי פשוט נהנתי מכל שניה ואני ממשיכה לרחף על גל האופוריה שלה גם בימים שחלפו מאז.
"אין הדרן", הכריז אבשלום הספרי לקראת השיר האחרון. נדמה לי שגם הוא לא ציפה שהקהל פשוט יסרב ללכת עד שהוא ואחיו אריה יעלו שוב. "נגמרו לנו השירים, אתם יודעים", הם מלמלו אחרי שחזרו לבמה, אבל בסוף נבחר "לעולם לא ניכנע", השיר שפתח את ההופעה, להיות גם השיר שיסיים אותה.
WC, הצמד של האחים לבית הספרי, לא זרים לכל מי שלקחו חלק במחאות בלפור בשנה האחרונה. הם הקפידו להופיע כמעט כל שבוע בירושלים, ובעיקר סיפקו לתנועה המנונים רקידים וקליטים. אין הרבה להקות שאפשר להגדיר ככאלה שעושות מוזיקת מחאה בישראל של שנת 2021, ואפילו ההפגנות נגד ראש הממשלה לא ממש הביאו איתן גל מוזיקלי מעניין כמו שהייתי שמחה לשמוע. החריגות שלהם בנוף, הכנות הברוטלית והמדויקת בשילוב עם לחנים והפקות אלקטרוניות הופכים את ההרכב ליחידי סגולה. ביום רביעי הם הופיעו בבארבי לראשונה, יחד עם המתופף הוד שריד (כל החתיכים אצלי) בהופעה שמתבקשת כבר המון זמן. כמו כל הרכב חדש שעושה משהו גדול בפעם הראשונה, הם הלכו על כל הקופה והקפידו על כל פרט קטן בביצועים שלהם.
אפקט ה"וואו"
כשנכנסתי לקראת תחילת ההופעה, בעשרים לעשר, היה בפנים תקלוט של אקו (שהוציאה אלבום חדש ומעולה!). היה ממש חבל שכולם התרכזו בחוץ, כי הוא היה בוייב מדויק שהכניס לאווירה. כשנכסים לבארבי יודעים תמיד למה לצפות, לכן אפקט ה"וואו" היה כל־כך משמעותי כשראיתי את עיצוב הבמה המטורף שעשתה חנה בוחניק, בתוספת וידאו ארט של דניאל פרסאי שהוקרן עליה; בגב הבמה חומה בצבע לבן, שהוקרנו עליה קטעי ארכיון של ראיונות עם פוליטיקאים, סרטונים ממחאת בלפור ועוד כל מיני אובייקטים יותר מופשטים ומהפנטים. יותר מהופעה, זה הרגיש כמו חוויה כוללת – הקהל בטירוף, הבמה משגעת ומרצדת לך מול העיניים, ואי אפשר שלא להסתכל ולהישאב.
באמצע אחד השירים התפרצו לבמה הזאבות, ותחזקו את הנוכחות הנשית במשך שלושה שירים משותפים. הרגשתי בהתחלה שהקהל שלא הכיר אותן, בעיקר הקהל המבוגר יותר, לא מאוד ידע איך לאכול אותן. זה השתחרר ברגע שהן ביצעו את "ניימדרופינג" (במקור עם צליל דנין), שקיבל נפח הרבה יותר טוב מגרסת האולפן שלו עם הרכב של שבעה אנשים על הבמה.
אותה סירה מתפוררת
הרגע שבו עף לי המוח באמת היה כשפתאום הצמד התחיל לנגן את "רדיו רמאללה" של יהודה פוליקר, ובאמצע הצטרפה דמות מאוד צבעונית לבמה – בחור גבוה וגדול עם מעיל עור מלא בניטים, שיער מרוח בג'ל מסורק אחורה וראש של נשר מפלסטיק על הכתף. זה היה Saz, שם הבמה של סאמח זקות, ראפר פלסטיני מרמלה. הוא הוסיף לקלאסיקה של פוליקר בית בערבית עם תוספת סלסולים על מצע דיסטורשן, בביצוע שניתן להגדיר אותו רק כטירוף. סאז נשאר לבצע שיר שלו, והבארבי עשה לכמה דקות הסבה מקצועית לחאפלה שתפסה את הקהל האשכנזי קצת לא מוכן (הכותבת הינה אשכנזייה ג'ינג'ית שהצליחה להיטמע היטב בקהל).
אחרי ההדרן הלא מתוכנן ההופעה נגמרה על אמת, אבל האנשים לא מיהרו לצאת. אולי כמוני, הם רצו שהרגע האסקפיסטי הזה לא ייגמר, שהצמד יחזור לעוד שיר, שנרגיש לרגע שוב כולנו ביחד באותה סירה מתפוררת. מהקהל נצפתה האמא הגאה של האחים, השחקנית והיוצרת חנה אזולאי הספרי, מצלמת בהתלהבות כשהקהל שר בלופים "אב־שלום עכשיו". לגמרי יש לה במה להתגאות.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
