לא הייתי בטוחה למה לצפות מהאינדינגב הראשון שלי. כן, אני יודעת, איך זה ייתכן? אבל כך יצא שרק בשנת 2021 הגעתי לראשונה לחוויה הרוחנית הזאת. מאז שאני ילדה לא כל כך אהבתי לישון מחוץ לבית, אני פשוט ממש מעריכה מקלחת טובה בסוף יום ארוך, אבל חלאס – הגיע הזמן ללכת על זה בכל הכוח. אם אצטרך לאמ;לק לכם את זה, כל מה שהיה יכול להשתבש עבורי השתבש. ובכל זאת היה מופלא.
עושר מהמם
אחרי פקקים איומים בדרך מתל אביב ופקקים עוד יותר איומים בכניסה למתחם, נכנסתי אל הפסטיבל בערב מדברי קריר. כבר בחושך העושר של המתחם הימם אותי, אבל את הטירוף האמיתי הבנתי רק ביומיים הבאים. בכל מקום משהו קורה, בכל רגע נתון יש מישהו או מישהי על במה ומוזיקה תמיד מתנגנת. חששתי שעלול להיות לזה פוטנציאל מעיק ומבולגן לאוזניים, אבל לא כך היה – הבמות מתוכננות ברמת סאונד מדויקת ולא מפריעות אחת לשנייה בכלל. מצד שני, בחלק מההופעות אם לא הייתי בדיוק מול הבמה והרמקולים, אלא נגיד על המחצלת בצ'יל (הפסטיבל דאג לאפשרות ישיבה כזאת ליד מתחם האוכל על מנת שתהיה זווית טובה לצפות בבמת הקוף המרכזית), הסאונד היה מעורפל ולא מתאים כל־כך להאזנה פסיבית. הגעתי בול לסט של פורטיסחרוף – האנרגיה שיש לשניים האלה על הבמה בגיל 60+, אין לי ביום רגיל בגיל 24.
הפסטיבל היה מאורגן באופן מדהים ברמה הכללית. היו הרבה מתחמי צל, אוכל מגוון וטעים במחירים טובים והיה קל להגיע ממקום למקום. בזכות תג הצלמת שלי יכולתי להסתובב די בחופשיות באזורי הבמות, שעשו חילופים זריזים בסדר מופתי. מים היו זמינים בכל מקום ורמת המקצועיות הייתה סופר גבוהה.
FOMO מתמשך
כמובן ששום דבר לא מושלם ותמיד יש איפה להשתפר – החניה מאוד מאוד רחוקה למי שלא נשאר לישון בשטח, וכתוצאה מכך הרכבים התחפרו בחול ונתקעו. ביום שבת (והאחרון של הפסטיבל) הייתה חסימה בכביש מרכזי שמוביל לכניסה, בגלל מירוץ אופניים. איך בכלל מאשרים שני אירועים כאלה במקביל? מנסיעה של 15 דקות מהמקום שבו לנתי, זה הפך למסע מייגע של מעל שעה בתוך יישובים ושטחי חקלאות, כולל התחפרות בחול. את ההתראה על החסימה קיבלנו באפליקציית הפסטיבל כשעה לפני הזמן המיועד. אם לא הייתה לי את האפליקציה, שהייתה מעולה ונוחה, כנראה שלא הייתי יודעת על כל הבלאגן שעתיד להיווצר.
הייתי ב־FOMO מתמשך. גם כשהייתי בהופעה שרציתי לראות ונהניתי ממנה, ידעתי שבמקביל קורה עוד משהו שאני רוצה להיות בו, ועשיתי כמיטב יכולתי לדלג בקלילות בין כל הבמות והאמנים כדי לגמוע כמה שיותר. מסקנה חשובה הייתה לקחת זמן לנוח – חם מאוד במהלך היום, יבש ומאובק, ולא כדאי לגמור את כל הכוחות עד אמצע היום.
להקשיב באמת
אם אני נאלצת לבחור, אז מבחינתי ההיילייט שלי היה ההופעה של עוזי נבון והחוויות. מדובר בשואו שיש בו הכל, מהבגדים עד הכוריאוגרפיה, כיף אינסופי שלא רציתי שייגמר; סימה נון חרכה את הבמה עם כריזמה מטורפת, Tiny Fingers היפנטו אותי, רסקו היו נוגעות ללב ואור אדרי, שמישהי לידי אמרה שהיא מזכירה לה את להקת המכשפות, ריגשה אותי.
הפתעת הפסטיבל מבחינתי הייתה בהופעה של גון בן ארי ומקהלת זולת. בכנות, מעולם לא הבנתי את התופעה וההייפ. לא התחברתי בכלל, אפילו קצת בזתי לזה בלב כמו הרבה אחרים. אמרתי לעצמי שאני חייבת להם לפחות לבוא להופעה, אם היא פה לידי. נראה במה מדובר ומה העניין. הופתעתי ממש לטובה – שירים שאני לא מרגישה שכיף לי לשמוע באוזניות לבד סחפו אותי עם קהל של אלפים שידע כל מילה. אפקט הלייב חיבר אותי לתופעה, שיחרר לי את הציניות בלב וגרם לי להקשיב באמת. ואת זה, אפשר לגמרי לזקוף לזכותם.
הכל היה מופלא, הכל התחרבש, הכל היה מלא בחול וברעש הכי נעים ששמעתי. נתראה בשנה הבאה?