חול, חיפושיות שחורות גדולות, חול ועוד קצת חול – האינדינגב חזר, ומעבר לשינויים והאילוצים שעבר כדי להתמודד עם התו הירוק, הריחות והרוחות הרגילים של הפסטיבל עדיין קישטו את האוויר. אולי בגלל הדחייה שלו בשבועיים ואולי בגלל ההתאמות המאולצות, אבל הפסטיבל הרגיש רזה וממוקד יותר: המיצגים האמנותיים תפסו קצת פחות מקום במדבר הפתוח, והתוכניה המסורתית הוחלפה באפליקציה, שלא ירשה ממנה את המגזיניות ובעיקר הפציצה את הסוללה הגוססת שלי בהתראות פוש. חשוב להגיד, כל אלו הרגישו כמו צעדים הכרחיים שננקטו כדי להגיע לקו הסיום של הפסטיבל הזה בחתיכה אחת.
המוזיקה של הפסטיבל היא עדיין השורה התחתונה הכי משמעותית של הסופ"ש הזה, אבל אחרי שבשנה שעברה האירוע לא התקיים (בפעם הראשונה מאז שהתחיל לרוץ), ברור שהסיפור של האינדינגב השנה הוא גדול יותר ממוזיקה. לעיתים, היא שימשה רק כרעש רקע לקהל גועש של אנשים שבאו ליהנות, להאזין למוזיקה שהם אוהבים ולגלות צלילים חדשים שלא הכירו. לא פעם ראיתי ראשים שמסתובבים בקהל ומסתכלים בהנאה על אנשים שרוקדים סביבם, כאילו לא מאמינים שהם לא היחידים שההופעה הזאת, האמן הזה ובכלל האירוע כולו, כל־כך חשובים להם. זה היה ריכוז גבוה של יופי אנושי טהור.
את הפסטיבל פתחה שקיעה מהממת בתוך שמיים שנראו כאילו הגיעו מסרט מצויר. לכן השירים המהורהרים של מוטי רודן היו הפסקול המושלם לליווי הרגע הזה. המוזיקה של רודן רחוקה מלהיות מוזיקה לשקיעות, ויש בה עומק רגשי ומוזיקלי שאפשר להרגיש באופן שבו הוא מגיש אותה על הבמה יחד עם להקתו. השירים של רודן מלאים בחידות ובסימנים, אותם הביא גם להופעה שלו – הוא פתח אותה עם הקלטה של המנון ליגת האלופות, במין בדיחה פרטית שכנראה רק הוא הבין, ואיתגר את הקהל שכמעט עמד עליו בבמת הראקט (הבמה הקטנה והאינטימית שהזכירה לי את רצפת הלבונטין) לנסות ולפצח את האישיות המרתקת שלו כיוצר.
נבחרת חלומות של מוזיקאיות מצוינות
בזמן שבפסטיבלים אחרים יהיה לכם קשה למצוא יותר מאישה אחת בליינאפ, ההופעה הראשונה על הבמה הגדולה של האינדינגב הציגה את עדי שחם והלהקה הכל־נשית והמצוינת שלה (אלה שיק בלום על הבס סיון [צוף] דהן על קלידים ומור אופפר על התופים). הפמיניזם של עדי שחם תמיד היה מורכב יותר מהצפוי – העולם שלה כולל לא רק העצמה, אלא גם ספקות עצמיים, שברונות לב, גברים הזויים ובדיחות על מילניאליזם ועל ג'ורג' קלוני. ובכל זאת, הנוכחות הבימתית שלה גורמת גם לרגעים הכי שבריריים שלה להרגיש גדולים מהחיים. יחד עם נבחרת חלומות של מוזיקאיות מצוינות, הבמה הגדולה כמו שייכת לעדי שחם כזכות מלידה. למרות שלא קשה ליהנות מהאלקטרו־פופ המדבק שלה, הרגעים הזכורים ביותר מההופעה הזאת הם דווקא האקסצנטריים והחריגים יותר שלה. בין שבסינת'־פופ המסוייט בשיר "מי ייקח אותך", ובין שבשיר החד והנוקב שלה "בוטיק", כשהיא הפתיעה והעלתה לבמה את ג'אזז, שמתארחת בו בביצוע של אחד מקטעי הראפ הטובים של השנה החולפת. האגרוף בבטן של המילים שלה הועבר היטב גם בביצוע החי שלה.
ואם כבר מדברים על נוכחות נשית מרשימה, בואו נדבר על ענת מושקובסקי. כשהמלצנו על ההופעה שלה, נכתב בצדק שהקסם שלה נובע מיכולתה לעשות כל־כך הרבה דברים שונים עם המוזיקה שלה. הדינמיות הזאת ניכרת גם על הבמה – היא שרה בשלוש שפות שונות, תוך ששיריה עוברים דרך סערת רגשות מהפנטת, מבלדה עדינה ועד לסופת פסיכו־פופ במסגרת שיר אחד. למרות שדברים רבים קורים בשירים שלה ואנשים רבים מעורבים בהם (ביניהם שוזין, אמן רב־פעלים בפני עצמו, שליווה אותה על בס), מושקובסקי מצליחה להישאר המרכז של הכל. כמו שהיא בעצמה שרה באחד מהשירים בהופעה, הפסנתר, החצוצרה, המיתרים ואפילו הקהל – כולם מתכנסים לתוכה בסופו של דבר. אפשר להרגיש את זה כשהיא שרה בנוגות לבד עם הקלידים, אך גם כשהיא בשיאה של הרמוניה ווקאלית בצרפתית – הלב של מושקובסקי נמצא בכל רגע ובכל צליל שהיא מפיקה.
עוד ברצף הנשי המרשים, ראוי לציין את אקו, עם אחת ההופעות המסקרנות בפסטיבל. אקו הגיעה לאחר שהוציאה אלבום חדש שיצא ממש בשבוע שעבר, ופסקול לסדרה "המפקדת" שהפך ללהיט. לאקו יש אנרגיות חייתיות על הבמה, היא קופצת, צורחת, מתנענעת בכל הגוף ושולטת על כל פינה בבמה. גם אם הסאונד היה בעייתי ובלע את שלל הצבעים שהקול שלה מייצר, האנרגיות האלה היו מספיקות כדי להרים את הקהל.
כפי שציינה בעצמה, עברו שמונה שנים מאז הפעם האחרונה שהופיעה בפסטיבל, עולם ומלואו בהתחשב בהתקדמות שלה כראפרית וכיוצרת. אז, היא הייתה ראפרית בתחילת דרכה כחלק מהצמד אקו וטיטו, ועשתה ראפ באנגלית בלבד. אקו שראינו על הבמה ביום שבת הייתה גרסה בוגרת ושלמה יותר של הפוטנציאל הענק שהיא הפגינה בימיה הראשונים. האלבום החדש שלה הוא הוכחה ניצחת לכך, ויש בו רוגע וצ'ילנס של יוצרת שלא צריכה להוכיח יותר כלום. כשקהל שלם השתלהב לצלילי "כולם על הגל", זה הרגיש כמו בוסט של בטחון עבור יוצרת שמתחילה לנסות להרחיב את מנעד היצירה שלה יותר ויותר.
אין קץ כי אין קץ
"אין קץ כי אין קץ" הודיע פורטיס בסיום ההופעה האחרונה במסע האיחוד החגיגי של פורטיסחרוף. אמנם מדובר במשפט שהוא נשמע אומר פעמים רבות בהופעות לפני ביצוע השיר "אין קץ לילדות", אבל ההקשר שלו הדהד מאוד חזק בסוף הערב הזה. גם אם זה לא הסוף של פורטיסחרוף כצמד (וככל הנראה זה לא) המשפט הזה "אין קץ כי אין קץ" הרגיש אמיתי מאוד כשהצמד הוותיק משך אליהם קהל רב מכל הגילאים לבוא ולראות אותם עושים את הקסמים שלהם פעם נוספת. ההופעה שלהם הייתה הוכחה, שלא באמת היינו זקוקים לה, שהמורשת של פורטיסחרוף היא אינסופית.
וגם כשמדובר בהופעות קטנות יותר של הרכבים מוכרים פחות, נראה שאכן באינדינגב אין קץ. הלילות בפסטיבל הן תמיד הזדמנות טובה לקבל מנת פאנק עסיסית וגדושה. ההופעה של המפשעות ובאטשיטקרייזיז ללא ספק עשתה את העבודה. מדהים כמה אפשר להיות מקצועי בלעשות בלאגן, והמפשעות הם ללא ספק נסיכי אנרכיה מצטיינים. הזעם שהבאטשיטקרייזיז מביאות איתן לבמה הוא ממכר. יש משהו מדבק בפאנק של הלהקות האלה, במיוחד בנוכחות המשותפת שלהן על הבמה – לא סתם היו כמה וכמה אנשים מהקהל שניסו לחולל כאוס דומה לזה שהיה על הבמה בזמן ההופעה, וללא הצלחה רבה (נקודות בונוס לבחור שנבלם במהירות לאחר ששאב השראה מאילון קורח וניסה גם הוא לעלות על עמוד התאורה של במת הפיל).
בובת ציפור עם גיטר־הירו
בוקר אולטימטיבי באינדינגב צריך להתחיל עם מוזיקת עולם, ובוקר יום שישי בפסטיבל הציע מבחר נדיב מהתחום – רדיו בגדד פתחו אותו בבמת הראקט עם מוזיקה עיראקית סבלנית ומדיטטיבית, ובירכו את העוברים ושבים לכבוד פתיחת ההופעות. בבמת הפיל, Young Israelites ניגנו מוזיקת רגאיי שנמצאת בפסטיבל בכמויות. מה שמייחד אותם משאר הרכבי הדאב שהגיעו לכאן הוא הדגש המיוחד של ההרכב על גרוב, עם חטיבת כלי נשיפה מצוינת (יש גם חליל צד!), והשירה מלאת הסול של הסולן טריסטן בראמס. בהמשך עלתה ZIV המוכשרת, שהגיעה להופיע עם להקה גדולה ומעניינת שכללה בין היתר את גיאגיא על תופים ונמרוד (נימשי) גולדפרב, שנראה שהשתתף בכל הופעה בפסטיבל, על סינתיסייזרים. אחרי סינגל בכורה מוצלח, היא ניגנה מוזיקת אינדי שטובלת לא פעם בבוסה נובה ובדאב. היה מרתק לראות את רפרטואר השירים של אחת הכישרונות החדשים המעניינים של העת הנוכחית.
לפני ואחרי זיו עלו הרכבי אינדי רוק אנרגטיים ומצוינים. נו פוינט בייבי הגיעו להופעה אחרי שהוציאו את אחד מהאלבומים הטובים של השנה החולפת. הם הופיעו ללא הבסיסט שלהם, עומר ברנד, שנדבק בקורונה, ובמקומו נכחה על הבמה בובת ציפור עם גיטר־הירו. האתגר הטכני אילץ את הגיטריסט עדן אטד ואת המתופף דוד גורנשטיין להתאים את הביצועים החיים שלהם לערוצי בס מוקלטים של ברנד. אחרי כמה ניסיונות מגמגמים, הם הצליחו להעביר הופעה שלמה בה כל ביט היה במקום, מה שעזר להמחיש את הווירטואוזיות האדירה במוזיקה הזרוקה והלא מתיימרת שלהם. השירים של נו פוינט בייבי זורקים אותך ישר מהמדבר לדירה שכורה בתל אביב.
כך קרה גם בהופעה של סוס מביט. המוזיקה של הרכב העל הזה הוא כולו מכתב אהבה לתקופה שבה בנות ההרכב היו שותפות לדירה ברחוב חיסין. בעוד שזוהר גינזבורג על הגיטרה ודני עבר־הדני על הבס (שניגנה על קלידים עם פורטיסחרוף בלילה שלפני) הן חיות במה מקצועיות שיודעות איך להרים קהל, הייתה זאת דווקא רוני טל על המיקרופון שהביאה את האנרגיות הכיפיות של אלבום הבכורה שלהן, מרקדת ומרחפת על הבמה עם בטן הריונית ביותר.
כשקיקי מלינקי, הפרויקט בהובלת יסמין רביב, עלו לבמה כדי לסגור את רצף האינדי החמוד הזה, המוזיקה שלהם התחילה עם הצניעות והמופנמות של פרוייקטי הבאנדקאמפ המוקדמים של רביב. ככל שהתקדמה ההופעה, כך קיבלו השירים נפח נוסף והפכו לרקידים ומסעירים יותר. זאת הוכחה, כמו הסינגלים האחרונים שהוציאו, שיש קסם מסויים לשירים שקיקי מלינקי מסוגלים ליצור כשיש להם הפקה עשירה יותר ובמה רחבה יותר. הופעה שהשאירה טעם של עוד.
יש משהו אחר באוויר
על במת הקוף, עוד מהרגעים הראשונים של הסאונדצ'ק, זמרות הליווי של עוזי נבון (האלטר אגו של שוזין, שהוא הכינוי של יונתן לוין), אנט פרנסיס (ענת מושקובסקי) ודינה כץ (דנה דוניץ), דיברו אל הסאונדמן בז'רגון ישראלי של שנות השישים העליזות. זאת רמת המחויבות של עוזי נבון והחוויות, ההרכב שמלווה אותו, לפרטים הקטנים בשחזור דמות מפוברקת, שנשמעת כמו הילד הלא חוקי של צביקה פיק ואריק איינשטיין. במקרה של אינדינגב, נבון הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. בפסטיבל שמקדש העדפות לסגנונות חדשניים מובחנים, נבון הוא הנוסטלגיה המושלמת. השלמות שלה נובעת מהיותו של שוזין היסטוריון מדהים של מוזיקה פופולרית, שנושם את הנוף המוזיקלי שהוא חוקר. אפילו הבדיחות המוזיקליות שלו הן מדויקות להחריד, כמו לסיים את ההופעה בפייד אאוט אנושי, בזמן שהלהקה ממשיכה לשיר באילמות גם אחרי שהשיר נגמר.
נבון השכיל להקיף את עצמו בהיסטוריונים מוזיקליים מוצלחים כמוהו, ביניהם מרטין פייר (מתי גלעד) על הבס, וגם מושקובסקי, שאחרי ההופעה המוצלחת שלה ביום חמישי, סיפקה כאן את מה שהוא כנראה התו הגבוה ביותר שהושר במהלך הסופ"ש. מה שהופך את הנוסטלגיה הזאת ליוצאת מן הכלל היא השאיפה של נבון לדחוף אותה תמיד להווה (או לעתיד, מנקודת המבט שלו). בשלב מסוים, הוא שר "יש משהו אחר באוויר", ומיד שם מסיכה על הפה – ההיפר־מודעות של 2021 תמיד נמצאת במוזיקה שלו, וזה מה שהופך אותה לפנטסטית.
לאחר מכן, הפסטיבל נכנס לשלב המעבר לקראת ההופעות הגדולות של הלילה. ההופעות בשלב הזה היו של מוזיקאים שלא מובן מאליו שיופיעו על הבמה המרכזית, ושהיו צריכים להצדיק את השיבוץ שלהם בזמן אמת. יוגי הגיע עם האלבום החדש שלו וניסה לשמור על העדינות והמופנמות שלו מבלי לשמש מוזיקת רקע. הוא צלח זאת לרוב בזכות נגינה מהוקצעת ווירטואוזית, כשהשמש השוקעת ברקע תרמה לסאונד החלומי שלו להרגיש חיוני.
גון בן ארי, אחרי שנה מוצלחת במיוחד עם אלבום, EP, והופעות מלאות בבארבי, הגיע לסיבוב ניצחון בפסטיבל. בן ארי יודע לתת שואו ולנצל את ההרכב הלא־שגרתי שלו כדי ליצור חוויה מיוחדת בהופעות. הבעיה היחידה הייתה שהוא קיבל זמן יחסית קצר (45 דקות) ולכן ביצע סט שהרגיש מצומצם.
המעניין ביותר מבין השלושה הוא קוסטה קפלן. קפלן אחראי על לא מעט רגעים זכורים היטב עם ההרכב חיה מילר (למשל, הפעם ההיא שהוא כמעט הוריד לי את הפנים כשזרק לעבר השורה הראשונה פסל ענק בצורת +1), אבל את הופעת הסולו הראשונה שלו בפסטיבל הוא ניצל דווקא כדי להדגים את השינויים שעבר בחמש השנים מאז פירוק הלהקה. ביחד עם אורי קוטנר ועדיאל גולדמן הוא הגיש את השירים שלו על מצע רוק אלקטרוני, עם אפקטים ושיגועים שמזכירים את מעלליו של רייסקינדר. כשהוא סגר את הסט עם ביצוע ל"לילה מבחירה" של חיה מילר, השינוי הזה בלט היטב, כך שהוא השתדל לקבור את הגיטרה בתוך כמות מקסימלית של צלילים אלקטרוניים מהפנטים.
מי בכלל צריך הופעה מושלמת
זה זמן טוב לציין לטובה את במת הראקט. אחרי שביום הראשון לפסטיבל היא סבלה מבעיה קשה של עיכובים בהופעות, בהמשך היא הציגה כמה הרכבים שהרגישו כמו סוד כמוס נפלא שהתגלה לקהל שחזה בו. השיא הגיע ביום האחרון, שהתחיל עם נועה ארגוב בסט מצוין ומרים (השני שלה במהלך הסופ"ש), שאחוז גדול מההצלחה שלו שייך לשמחה והאור שהקרינה מעמדת הדיג'יי.
לאחר מכן, עלתה נגה שלו שניגנה על גיטרה אקוסטית שירים מה־EP הטרי שהוציאה בחודש שעבר. מלווה בדן עזרא בגיטרת סלייד, היא סיפקה את אחד מהרגעים הנדירים בפסטיבל, אלה שדורשים ממך להקשיב בסבלנות, לא לחפש אחרי הריגוש והאקסטזה, אלא אחרי החום והאנושיות. השירים החדשים שלה היו מושלמים עבור המשימה הזו: ה־EP, מכתבים לילדה, כתוב כולו כמסרים ששלו מעבירה לילדיה, שמשמשים גם תזכורת למבוגרים בסביבה על האופן שבו אנו חיים את החיים. היה מאוד קל להתמסר להזמנה שלה, והקהל כולו התיישב והקשיב בסבלנות לשיעורים המהממים ומלאי הניסיון שלה. רגע השיא היה כאשר הבת שלה לונה, שישבה לצד אמה ודיקלמה את השירים לאורך כל ההופעה, ליוותה אותה בשיר "היה הייתי" שסגר את ההופעה. זה היה ביצוע מרגש על אמת, מלא בתמימות ואהבה.
בצהריים, היה זה תורם של Borito להאיר את הבמה. הלהקה בהובלת יעל קופלנד על הגיטרה, יוני דויטש על בס, סיון (צוף) דהן על קלידים ושחר לוי על תופים, התחילו את ההופעה עם שיר אינסטרומנטלי וצבעוני. הייתה לנגינה שלהם איכות כמעט שוגייזית, מלאת ריכוז וכוונה. ברגע שהפזמונים המתוקים של קופלנד נכנסו לעניינים, המוזיקה שלהם זרחה כתמיד והעניקה הרגשה של שמש נצחית בשיאו של היום.
תוך שאני נהנה מהקסם ומהייחוד שבהופעות האלה, ובפסטיבל כולו, פתאום שמתי לב שכולם בפסטיבל הזה רציניים. גם המוזיקאים הכי משוחררים ומהנים עובדים קשה מאוד על ההופעה שלהם, משתדלים שהסאונד יישמע מושלם ושהכל ייצא כמו שרצו, וזה לגיטימי. ובכל זאת, ההופעה של דף צ'ונקי בבמת הראקט העלתה תהייה – למה רק בערב השני של הפסטיבל ראיתי בפעם הראשונה להקה שזוכרת גם ליהנות מההופעה? ההופעה הזאת לא הייתה מושלמת – היו בה בעיות טכניות לא מעטות והבנות שכחו מדי פעם שורות ואקורדים – אבל האופן שבו עדי ברוניצקי (גיטרה) ותמי קמינסקי (תופים) זרמו מן הבעיה הלאה, והמקצועיות הבלתי נתפסת של הצמד, הפכו את ההופעה לנהדרת. בא לי לקחת כמה מהמבצעים של היומיים האחרונים ולהכריח אותם לראות את דף צ'ונקי צוחקות עם הקהל ואחת עם השנייה, ואז ניגשות לבצע שיר בביטחון ובחופשיות מעוררות השראה. זאת הופעה שגורמת לך לחשוב "בעצם, מי בכלל צריך הופעה מושלמת".
האזנה מחודדת
זה אקט מוזר, לשמוע מוזיקה אחרי האינדינגב. הסופ"ש הזה היה מוצף בצלילים, שהקיפו את העוברים ושבים גם כשהם ישנו באוהלים שלהם וגם כשהם אכלו בדוכנים מול במת הקוף. יום אחרי הפסטיבל, כשהחול התחיל לרדת מהבגדים והתחלתי לחזור לשגרה, גיליתי שחוויית ההאזנה לא נמאסה עליי, אלא דווקא התחדדה. התחלתי לחפש את אותם רגעים מסמרי שיער, את אותו צליל מדויק שפוגע לי בול ברגש החשוף, נזכרתי מחדש בדברים הבסיסיים שגורמים לי להמשיך להתאהב בשירים ואלבומים חדשים. היופי של האינדינגב נגלה בפניי במחשבה פשוטה אחת שעלתה בראשי במהלכו – בכל הופעה יש לפחות אדם אחד שהשתכנע, שכושף, שהתאהב במה שהוא רואה מול עיניו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
