פרפר יפה של רמאות: על ההצגה "מתאבל ללא קץ"
צילום: רדי רובינשטיין

ביקורות

פרפר יפה של רמאות: על ההצגה "מתאבל ללא קץ"

המפגש בין ארי פולמן לחנוך לוין הוליד חוויה אסתטית מפעימה ומעוררת מחשבה. זהירות, ספוילרים

הילה שגן 19.09.2021

חנוך לוין עבד עלי.
במערכה הראשונה הוא גרם לי להיעצב, לעיני להתלחלח מהתרגשות. בנו של המלך שוכב בחדר הילדים בארמון. גופו מיטלטל במאבק על כל נשימה. בצידה השני של הבמה, תיבת נגינה ענקית ממנה עולה קולה המלאכי של אפרת בן צור. לצידה מנגנים מוזיקה חלומית עינב ג'קסון כהן, עומר הרשמן וגיורי פוליטי. רקדניות חסרות גיל מופיעות כצעצועים ענקיים, אשר מתקרבים אל הילד אט אט. מנסים בדרכם להקל ולעזור. הקוף המתופף מניח את המצילות שבידיו על החזה של הילד כמו היו כפות דפיברילטור. הפיל מצמיד את החדק שלו לפיו של הילד, משל היה מסכת חמצן. הילד ממשיך לפרפר בין חיים למוות, עד שלבסוף נופח את נשמתו ומת.

הצעצועים מנסים להחיות את הילד. צילום: רדי רובינשטיין
הצעצועים מנסים להחיות את הילד. צילום: רדי רובינשטיין

עד שיגעון, אך לא מעבר לו

המלך, מוכה יגון וצער, לא יודע את נפשו ומאיים להשתגע. "על אפך וחמתך אתה שפוי, ותקבור אותו שפוי, ותמשיך עד יום מותך שפוי. זה הקוץ שבחיים. זה מה שכל־כך מכאיב: עד שיגעון, אך לא מעבר לו" אומר לו מומחה הנפש, ואני הרגשתי את הצמרמורת מתפשטת.

אחר כך יגיעו גם עושה הניסים ושוליתו וינסו לשכנע את המלך כי אפשר להחזיר את הילד לחיים. המלך ספקן, אך רוצה בכל ליבו להאמין. עושה הניסים הולם בידיו על בית החזה, כמעשה מאמינים אדוקים, ואליו מצטרפים כל הנוכחים על הבמה. ההלמות הללו הופכות לקצב של המוזיקה המתנגנת. המלך מוקף באנשי חצרו, כולם הולמים על החזה ובכך דוחקים בו להאמין ולהצטרף לסחף. הקצב מתגבר. קשה שלא להרגיש אותו מבפנים. המלך מאמין ומפחד. וכך גם אני. כי מי מאיתנו לא היה רוצה להקים לתחיה אהוב או אהובה, רק מכוח געגועינו?

להחזיר לחיים בכוח האמונה. צילום: רדי רובינשטיין
להחזיר לחיים בכוח האמונה. צילום: רדי רובינשטיין

הצגה בתוך הצגה

מאוחר יותר הגיע התכריכן לטפל בגופה הקטנה, ומעט אחריו אביו של הילד. לא המלך, אלא האב האמיתי. זה שמתאבל בשקט. זה שמתבקש לקחת את הגופה הכרוכה ואומר "כן, היא שלי. הייתה שלי, ונלקחה, ולבסוף שוב שלי. 'קח ולך!' אתה אומר".

רגע! אם זהו האב המתאבל באמת, מיהו המלך? מהו אותו ילד עבורו?

כך, בלי הכנה מוקדמת, כמעט באגביות, אנו מבינים כי בנו האמיתי של המלך מת ממחלה שש שנים קודם לכן. וכל הטקס שגרם לי להצטמרר ולהזדהות, הוא בעצם שחזור שהמלך עורך בכל שנה עם ילדים שאינם שלו, רק כדי לחוש שוב את אותו כאב חד ומפלח שאחז בו עם מות בנו.

במערכה השניה נבחר ילד חדש. הוא מורעל ושוב מגיעים הרופאים והאחות, מומחה הנפש, עושה הניסים ושוליתו וכולם מדקלמים את אותם הטקסטים, שעד לפני שעה גרמו לעיני להתלחלח. כעת אותן מילים הן רק קליפה. פסאדה בלבד. חסרות תוכן אמיתי. הצגה בתוך הצגה.

לשחזר את הכאב. צילום: רדי רובינשטיין
לשחזר את הכאב. צילום: רדי רובינשטיין

אקזיסטנציאליזם הארד־קור

איזה מין אדם מבקש לשחזר מוות שוב ושוב?
ארי פולמן טען כי יתכן שהמלך חש אשמה על כך שהחיים ממשיכים ושכאבו על מות הבן הועם עם השנים. שאותה אשמה היא זו המצווה עליו לשחזר מדי שנה את טקס המוות.
קטונתי, אך אני לא בטוחה שאני מסכימה עם ההשערה הזו. לאורך המחזה ניכר כי המלך אינו מסוגל להישיר מבט אל הכאב. כאשר הילד הנבחר מת, האחות הביטה בגרב שנפלה מרגלו ואמרה בעצב כי יכלה להיות אימו. המלך בתגובה דאג להשתיקה במונולוג שהקטן בעלבונותיו הוא "לא עָרַב לי הבל פיך בהתנשקנו, ולא נעם לי הליקוק בעכוזך".
בהמשך, כאשר אביו האמיתי של הבן הנבחר מגיע, אומר המלך: "אני, ברגעים מכריעים, לא מסתכל אף פעם על העיקר, תמיד קצת הצידה, ורואה את השטויות, כמו הנחיריים של זה שבוכה. יוצא לי להחמיץ הרבה דרמות ולהרוויח הרבה שערות בנחיריים". לוין קלאסי.

די להתבונן בחברה שבה אנו חיים כדי למצוא את ההסבר להתנהגות המלך. המלך מתמקד בנראות, בתפאורה, בתפקידים, בדיקלום משפטים שחוקים. הוא אינו נובר בפצע, אלא בתנועת המטוטלת של הבוהן. הוא עורך טקס מדי שנה, כי רק כך הוא מרגיש משהו. ממש כפי שאנו צורכים את הדרמה בחדשות או את הריבים בתכניות הריאליטי, שיגרו עוד קצת את סף הרגש מלמעלה. אין תוכן, אין עומק. רק קליפה של משפטים קבועים מראש, שאמורים לגרום לנו להרגיש יותר חזק.

ואולי מנסה לוין להצביע על הדמיון בין טקס המוות של המלך לטקסים שעורך הממסד מדי שנה לזכר מתינו?
לדקלם את אותם הטקסטים, לפרנס את העסקנים העוסקים בדבר, להציץ בעוד פורנוגרפיה רגשית שתגרה אותנו לחוש.
למי מיועדים הטקסים הללו? הרי המשפחות זוכרות יום יום.
כפי שכתב מאיר שלו בספרו "עשו": "וימי הזיכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה?… ומה עם רגע הזיכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש?… וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה?".

אצל לוין אף פעם אין מפלט מסופיות החיים. לא הנפש, לא הדת, לא המדע – אף לא אחד מהם מצליח לנצח את הביולוגיה, את השעון המתקתק הקוצב את חיי כולנו. אקזיסטנציאליזם הארד־קור. לאיש אין בעלות על המוות. הוא פשוט שם. סתמי, ודאי ומוחלט.

אין מפלט מסופיות החיים. צילום: רדי רובינשטיין
אין מפלט מסופיות החיים. צילום: רדי רובינשטיין

הרוח שמרטיטה משהו בתוכנו

ארי פולמן הוא במאי רגיש ואסתטי. בכל עבודותיו הקודמות בקולנוע ניכרה תשומת לב יתרה לפסקול ולאריזה הוויזואלית, אשר לא רק משרתים את הסיפור, אלא גם מפיחים בו את הרוח שמרטיטה משהו בתוכנו. נראה שהשימוש בכלים אלו מחוץ למסך, על תלת־המימד של התיאטרון, מייצר עולם של ממש, שאליו נסחפים כבר מהתמונה הראשונה.
החיבור של פולמן אל העצבות הקיומית וההומור המריר של חנוך לוין נראה ממש טבעי. אך בעוד שמחזותיו של לוין תמיד גלשו אל הגרוטסקי, בידיו העדינות של ארי פולמן, יחד עם שותפו ליצירה דוד פולונסקי על עיצוב התפאורה, נרקמה הצגה שהיא חוויה יצאת דופן. אולי ההצגה הכי קרובה לשלמות שראיתי.  

מתאבל ללא קץ מציג בתיאטרון הקאמרי, ביום ג' ה־28.9 וביום ד' ה־29.9 בשעה 20:30

מוזמנות/ים להאזין להילה שגן באתר הקצה

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    מאמרים

    הולכת נגד הזרם – שיחה פתוחה עם אביה קופלמן

    היוצרת מספרת על אלבומה החדש Minority ומסרבת ליפול להגדרות

    ילי ורדי 18.01.2021
  • צילום: קוקו, איור: סטיב ברזילי
    פוסט  

    חדשות

    "אישה רגישה יודעת גם לנשוך": מוזיקאיות על השפעתה של ענבל פרלמוטר

    יסמין רביב, מינוס אפס, רות שועלי ועוד, על השירים והמילים של ענבל פרלמוטר ששינו את חייהן

    צוות הקצה 15.07.2021
  • פוסט  

    חדשות

    החידון של פורטיס

    בחן/י את עצמך - עד כמה את/ה משוגע/ת על פורטיס?

    צוות הקצה 12.03.2021