טניה סאלח – .10A.D | אלבום

ילי ורדי

טניה סאלח, צילום: Fotografia Artistica Rafael

היוצרת הלבנונית מתבוננת לתרבות המזרח־תיכונית ישר בעיניים וקושרת בין האישי והקולקטיבי

١٠م (.10A.D) הוא שמו של אלבומה השביעי של הזמרת, המוזיקאית והיוצרת הלבנונית טניה סאלח. זהו האלבום השלישי אותו היא מוציאה תחת הלייבל הנורבגי KKV, לייבל שקם מתוך האמונה כי גבולות יש לאתגר – יהיו אלו גבולות גיאוגרפיים, תרבותיים או חברתיים, בבית או מחוצה לו. החתירה המתמדת הזו תחת הגבולות היא אחת האיכויות העומדות במרכז יצירתה של סאלח הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה מילולית, ומהווה את אחד הקווים המקשרים בין שבעת אלבומיה.

כיוצרת, סאלח לא מפסיקה לנוע ולחפש, מעין נוודת של הנשמה. גם באלבום הזה, היא מחברת בין האישי והקולקטיבי, ובוחנת את הגבולות ביחס לגירושין, ובפרט את מקומה של האישה הערבייה הגרושה במזרח התיכון. כך, כבר בשם האלבום, היא לוקחת את הביטוי הכללי Anno Domini, המוכר לנו כ"למניינם" או "אחרי הספירה", ונותנת לראשי התיבות הללו משמעות חדשה: After Divorce. כלומר, כאן כבר לא מדובר רק ב־10 שנים "למניינם", אלא ב־10 שנים "למניינה". וגם במקרה זה, האזנה לאלבום מגלה כי אין מדובר על המקרה האישי בלבד: במובנים רבים האלבום אכן עוסק בסאלח עצמה, אך גם בחוויותיה ובדרכי התמודדותה של האישה הגרושה בלבנון ובמזרח התיכון בכלל.

מאירה את המקומות הכמוסים ביותר

עם השיר הפותח את האלבום "Anyone But You", תוכל להזדהות כל מי שחוותה פרידה אי פעם, כל מי שמושא אהבתה כבש בה כל חלקה טובה, אלו אשר נותרו אבודות אל מול הרצון לשרטט מפת דרכים אשר תחזיר אותן אל עצמן. "I Dream of forgetting you one day / But forgetting you needs a lot of thinking" . כך במילותיה, חושפת סאלח אט־אט את הפרדוקס הטמון ברצון לשכוח אדם אהוב, עד כי אין ברירה אלא להשלים עם העובדה שמלאכת השיכחה מביאה עמה התעסקות בלתי נסבלת דווקא באדם האחד אותו מנסים לשכוח: "I should find you a way out of my mind / and I am drawing a road map / so I can`t think of anyone but you". כל אלו עטופים במנגינה המזכירה הליכה במעגלים: הלחן אומנם מתפתח קמעה אך תמיד שב אל אותו המקום, בתיאום מושלם עם המילים. גם במקרה זה מתגלה מעין השלמה חסרת אונים כמעט עם המצב.

בהמשך האלבום מגיע "I Hate Everything", שמרגיש כמו אותן הליכות מהירות מלאות עצבים של גיל הנעורים. לאורך השיר סאלח מונה שלל דברים שהיא שונאת, אבל בו בזמן דואגת להזכיר שהיא אוהבת את החיים. היא יודעת כי הימים ימשיכו, איתה או בלעדיה, עם כל השבריריות וחוסר היציבות שלהם. מבחינה מוזיקלית, קשה שלא לחייך כשמאזינות לו. מעבר לשנאה, קיים במוזיקה ניצוץ של תאוות חיים, והניצוץ הזה חוצה את הכעס ומכלה את הכאב. אם אתם ביום רע – זה שיר מושלם. 

טניה סאלח
טניה סאלח, צילום: Fotografia Artistica Rafael

האלבום כולו מלא בהתמודדויות שונות, בשלבים כאלו ואחרים, כמו גם במעין משאלות לב כמוסות. אחת מהן מתבטאת בצורה יפהפיה בשיר "A Corner in Your Heart". יש בו משהו שמצליח להיות כללי ואישי בו־זמנית, שכן מהשורות "If there is a warm corner in your heart I want to live there and make it my exile", עולה תחושה שהיא מדברת לכל אדם באשר הוא, ומצד שני, קשה שלא לחשוב כי הפנייה אינה כללית כי־אם אישית לחלוטין.

ניגוד נוסף העולה מן השיר הוא הניגוד שבין הגסות שבהשתלטות על דבר מה השייך באופן חד־משמעי לאדם אחר, לבין העדינות שברצון ובצורך להתכרבל במקום מוגן. היא מעוניינת לטבוע באותה פינה חמה לשארית חייה, אך גם מודה שאהבתה אינה אנוכית, היא יודעת כי איש אינו שייך לאיש. יש פה איזו קריצה בלתי־מודעת ליהודה עמיחי בשיר "אדם חייו ארוכים מאוד" ("אבל אילו חיינו חיי נצח / לא היה נשבר לבי, / הייתי אומר לך: אין דבר / ניפגש בעוד אלף שנה ואולי / בעוד מיליון שנה / ואז תהיי שלי"). סאלח, לעומת עמיחי, מתונה יותר – היא אינה משייכת ואינה לוקחת בעלות, רק מבקשת מחבוא. פינה חמה בלב, אם לא בחיים האלו, אולי בחיים אחרים.

שירי אהבה למדינה במשבר

הפן האישי אצל סאלח, מתקיים כל הזמן לצד הפן הקולקטיבי. זה שנים שהכלכלה בלבנון מצויה תחת הזנחה קשה ולמעשה אינה צומחת כלל. מאז שנת 2019 המשבר נמצא בשיאו, כאשר נוספו אליו גם מגיפה עולמית, הפיצוץ בביירות וההשלכות המצטברות מהמלחמה ארוכת השנים המתנהלת בסוריה השכנה. כל אלו ועוד הביאו את האזרחים להפגין כנגד היושבים בממשלה בטענה כי אלו במשך שנים רק רוקנו משאבים, גנבו מהאזרחים הלבנונים, התנהלו בפזרנות וגרמו לנזק רב. אין לדעת מתי נכתב השיר "We are in a Fix", אך סאלח כאמנית, מתייחסת בו, כפי שהתייחסה גם בשאר אלבומיה, למצב ההולך ומחמיר בלבנון. כשהיא שרה "We went to get some fresh air / Turns out fresh air is expensive" או "You hid all your pennies / for a rainy day / It is pouring now sweetie / and I'm drowning" קשה שלא לקשור בין האישי לציבורי וקשה עוד יותר שלא לחשוב כי הפנייה היא איננה לאדם כי אם למדינה. חיזוק נוסף לכך אפשר למצוא בשורות "Bring me the necessities / and hand me some water". סאלח לא מדברת כאן רק על המצב הכלכלי ההולך ומחמיר כי אם גם על חוסר יכולתה של המדינה לספק לאזרחיה את הבסיסי ביותר, נשמע מוכר? 

ומהמצב הכלכלי בלבנון ואיך שהוא מתבטא בשיריה של סאלח, אל השיר האחרון באלבום "The Most Beautiful Love Story". כל השירים באלבום מתקשרים זה עם זה, מילולית, מוזיקלית ורעיונית. השיר הזה הוא מעין סגירת מעגל, או אולי נכון יותר לומר, שיר שהוא תחילתה של דרך חדשה: לא בדיוק סוף, אבל גם לא בדיוק התחלה. הבחירה לשים בסוף האלבום שיר שמתחיל בשורות "The most beautiful love story / is the one that was never lived" היא בחירה מעניינת, כיוון שהשורות האלה מבטאות איזה חוסר אמונה שנשאר בלב כשמשהו יפה נגמר, לצד חוסר יכולת להבין איך הוא בכלל התחיל. ההמשך לעומת זאת, הוא כבר הודאה שהיה ביניהם משהו מעבר לסתם סיפור אהבה.

מוזיקלית, סאלח מגדירה את האלבום כ"אינדי ערבי". המלודיות הערביות של סאלח עובדו על ידי ד״ר אדוארד טורקיאן לכלים כגון עוד, קאנון, פרקשן ורביעיית מיתרים. האלבום הוקלט בקהיר ובאוסלו, והופק על ידי סאלח עצמה והמפיק אויוונד קריסטיאנסן, אשר ליווה אותה בפסנתר והיה אמון על התיכנות בשירים. כל אלו יצרו בסופו של דבר אלבום בו הגרעין הערבי־לבנוני ממנו מגיעה סאלח עטוף בשכבה של מוזיקה אלקטרונית עם נגיעות טריפ־הופ ייחודיות. מילולית, מדובר במסע. היא נוגעת בהרבה נושאים כואבים יותר או פחות, מכעיסים יותר או פחות, אלא שמבחינה מוזיקלית – אין בו זעם של ממש. כאילו סאלח רצתה מאוד לשבור משהו, עד שבזווית העין שמה לב לנוף היפה של הים, או לקרן שמש על צמרות העצים. למרות שזה יותר משנה המראות ברחובות לבנון קשים, איך אפשר לזעום כשאת הולכת ברחוב, ופתאום…  

מוזמנות/ים להאזין לילי ורדי באתר הקצה