לפעמים צריך לקחת שיר אחד לדרך. לפעמים מספיק רק שיר אחד לליווי נאמן. הוא נשלף מאלבום, נפרד ממנו זמנית ומצטרף אליי לדרכי. הוא יכול להיות ותיק ונאמן, נכון תמיד ומתייצב בשעת הצורך, או שיר שחדש לי, נצץ לו והקסים.
The Innocence Mission – John As Well
מהאלבום הטרי של The Innocence Mission לקחתי לי לדרך את "John As Well". שברירי שניות ראשונים ומותחים שמזכירים את אותה השבריריות המותחת בפתיחה של "Expecting To Fly" של ניל יאנג עם הבאפלו ספרינגפילד, המיסו אותי מיד. כמו שיכולות שניות ראשונות של אחד השירים היפים בעולם להמיס, והן מוליכות לצלילי פסנתר עמום שנשמע כמנוגן מחדר אחורי אפל.
ואז נכנסת קארן פריס בקולה המחוספס במתיקות מעודנת, קול כנייר זכוכית דק וצלופני ומספרת זיכרון. ציור של זיכרון שהיא מבקשת לאשר. זיכרון של צבעים ובניינים, ציור שהיה בו גם פארק ותזמורת סימפונית בדשא וקולות רחוקים של פתיחת שנת הלימודים. והיא מבקשת לוודא שגם הוא, שנכח בו, זוכר. וג'ון גם כן. והיא בודקת שעכשיו, כשהוא מתהלך עם אחיו בגשם, עכשיו הוא מקווה לשאול אותם על כל מה שהרגישו? וג'ון גם כן.
Ulaan Janthina – In The Narrows
אם למנגינה הזו היו מילים, הן היו בהרבה שפות. זו מנגינה שיכולה להגיע מהרבה ארצות ומתוך הרבה נופים. אך אין לה מילים והיא מגיעה מן הלא נודע. ל־Steven R. Smith בדרך כלל אין מילים, וגם הלא נודע אופף את עבודתו. הוא חותם לעיתים בשמו ולעיתים רבות יותר תחת שלל זהויות אחרות עם שמות מסתוריים. בשנה החולפת הוא הוציא שני אלבומים תחת השם Ulaan Janthina. סטיבן ר. סמית כורה צלילים וטונים מעומק האדמה ואיתם הוא בונה סביבה. הוא מפסל מהטונים. הם מתכתיים, חומים, מטאליים ויש גם חלודה.
הקטע "In The Narrows" מתחיל ומתנהל במקצב נוח. אני הולכת במישור. אבל המתח מלווה כבר בהתחלה בנקישות קצובות, הסביבה הופכת חשודה ואחר כך בדיונית. מה שנשמע לי אמריקנה הלך ונמס בשמש, שריפה כילתה את העצים ביערות, והמישורים הגדולים הם ציור היפר־ריאליסטי. אבל המוזיקה שם כל הזמן באוויר, והאוויר נשאר טהור ולא נגוע. למוזיקה של סטיבן ר. סמית, כאן תחת Ulaan Janthina, יש אופק אליו היא מתקדמת ובדרך לעיתים קורים דברים. "In The Narrows" מתחיל להתקדם באוויר טהור אבל הנקישות האלה, הן כל הזמן מזכירות שיש משהו מתחת, משהו מבעבע שם. זה התעתוע כאן. מתח שקיים שם ונמתח לו בין השכבות. "In The Narrows", במקומות הצרים האלה.
Katie Gately – Flow
בקצה הלילה, כשהכל דומם וכהה, יש מספר דקות של ואקום לפני שעולה השמש. אלה הן שש הדקות של השיר "Flow". בשש הדקות האלה Katie Gately שרה מתוך גופה של אמה העומדת לעזוב את העולם. האלבום Loom הוא אלבום פרידה של בת מאם, אך בשיר זו האם שנפרדת. היא מבקשת להשתחרר. שכבה עבה של קולות מוכפלים ואסופים כמקהלה, דגימת קולות של רעידות אדמה, תנים מייללים, והרבה צלילים אלקטרונים מלווים אותה.
אלה קולות רמים של כוחותיה האחרונים, מגובים באקורדים כנסייתיים דרמטיים הסובבים סביבי ועוטפים בקינה הזו. אני מאזינה, נמשכת וצועדת. השירה וצלילי הסינטיסייזר צועדים בתהלוכת אבלים איטית מאוד, מלוות את האם והבת אוחזות יד ביד. במהלך התהלוכה הזו נמוגים הקולות, חוזרים לומר עוד משהו במעורפל ושוב מתכסים ונעלמים תחת שכבות של אקורדים. ואז הפרידה. אחיזת היד משתחררת. זה השחרור שאמא של קייטי שרה עליו בהשלמה: "…Hungry for what they call flow"
Mary Halvorson's Code Girl – The Lemon Trees
מוזיקה שאיתה אני מרגישה בבית היא לאו דווקא ותיקה שמלווה אותי לאורך השנים. היא יכולה להיות חדשה שתציף ניצוץ של חומר יסוד חיוני, ניחוח של צליל הספוג בנוסטלגיה מחממת. יש מוזיקאיות שהן בית ויש מוזיקאים כאלה. Robert Wyatt הוא אחד כזה. במקום בו הוא מניח את כובעו, לרוב, שם ביתי. בשיר הראשון שפותח את Artlessly Falling, אלבומה האחרון של Mary Halvorson וההרכב שלה Code Girl, מצאתי את מקומי. מיד בצלילים הראשונים הפותחים אותו נדלקה נורת הזיכרון. הייתי שם פעם ומעניין להישאר עכשיו ולהקשיב. ואז מגיע קולו של וויאט, מדליק אור חזק ופותח את הדלת.
הגיטריסטית מרי האלברסון הזמינה את וויאט, אחד מגיבוריה והשראה גדולה עבורה, להתארח ולשיר בשלושה קטעים. עם "The Lemon Trees". עפתי ליער הדרים ריחני, ריחפתי מעל הירוקים של נופי קאנטרברי, הנופים שהכירו לי וויאט וחבריו לפני יותר מחמישה עשורים. חבורת הג'זיסטים יביאו סולואים סוחפים אחרי הפוגה בשירה, יש זמן לכולם: הסקסופון של Maria Grand והחצוצרה של Adam O’farrill משלימים הרמוניה אוונגארדית, המברשות והתופים של Thomas Fujiwara צובעות ומגוונות, הבס של Michael Formanek נותן את הקונטור, הד קולה של Amirtha Kidambi נוצץ ברקע והגיטרה עם כל הקומפוזיציה והמילים האסוציאטיביות של האלברסון מגבות את המקום המוכר הזה.
השירה של וויאט חוזרת לסגור את השיר ולהיפרד. השירה הגבוהה והרוטטת שהיא כל כך שלו, השירה שהיא בית, משתלבת בכל הקלחת הרוחשת אווירת חופש הזו והוא נוכח. כאילו היה שם מאז ומתמיד.
Sam Lee – The Moon Shines Bright
האדמה היא בסיס. שכבות על גבי שכבות של חומר וביניהן זמן ונשמה. בנשמה הזו יש תרבות, יש פולקלור. אפשר לשיר ולנגן את הפולקלור וכך תעבור הנשמה בין הזמנים ומדור לדור. Sam Lee הוא איש פולקלור. משוטט, מלקט מוזיקה עתיקה, אוצר, מארכב, מקליט, משמר וגם יוצר מהחומרים האלה. כך הוא מאפשר את הקיימות שבמוזיקה. שורשי השיר "The Moon Shines Bright" מצויים עמוק בתחילת המאה ה־18 במזמור שלמד מחברתו, הזמרת Freda Black, בת העם הרומי. "נקום, נזרח / נתעורר לחיים / נפקח את עינינו ונראה את אם כל נשמותינו…".
לשיר הוא מוסיף עוד קטע מתפילת זריחה של שבט הזוני והוא מוסיף ומפתיע עוד. את השיר פותח סם לי, מלווה בפסנתר, בקול רחב ויציב המבקש להעביר לנו את החוויות וההתפעלות מהיופי החד פעמי שמסביב. כשהשירה מתחילה להתקרב בקול רם יותר, נכנסים גם מיתרים ואיתם מגיעה החברה Elizabeth Frazer, בערפיליות המוכרת והמחממת של קולה, מתייצבת כשותפה לדרך . היא מגיעה עם קטע משיר העם הסקוטי הכה יפה "Wild Mountain Thyme" ומשם הם ממשיכים יחד לצעוד ולהצדיע לטבע.
העיסוק במשבר האקלים דומיננטי אצל סם לי והאלבום Old Wow מוקדש לטבע. כשיצא בינואר 2020, עדיין לא החלה להיווצר השכבה שהביאה ועדיין מביאה איתה המגפה העולמית. השכבה הזו עדיין בתהליך ספיגת הנשמות.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
