תאמינו להייפ
אלכס טרנר, צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב

ביקורות

תאמינו להייפ

ניהיליזם, אלכוהול ובחורות - 15 שנה לאלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז

אלפרד כהן 24.01.2021

"אנחנו ארקטיק מאנקיז, וזה 'אני בטוח שאת נראית מעולה על רחבת הריקודים'. אל תאמינו להייפ". במילים אלה, הנאמרות בקולו הנשנק והנרגש של אלכס טרנר, סולן Arctic Monkeys, נפתח הקליפ של סינגל הבכורה שלהם, שיצא באוקטובר 2005. למעשה, כך גם התחיל סיפור האהבה שלי איתם; אני שוכב כהרגלי פרקדן על המיטה, והטלוויזיה לפניי פתוחה על MTV2. מולי ארבעה בחורים צעירים, בריטיים, אדומי פנים, בני 19-20, שרים שיר קצבי, רענן, מלא אנרגיה, חצוף ושטוף ברוח נעורים. כאלה הם גם כל שירי אלבום הבכורה שלהם Whatever People Say I Am, That’s What I’m Not, שייצא רשמית כמה חודשים מאוחר יותר, בינואר 2006.

זינקתי מהמיטה בהתרגשות. הרגשתי קרוב, ולא בגלל שהתקרבתי לטלוויזיה. הרגשתי כאילו הייתי אני עצמי חבר בלהקה. חשתי אינטימיות משונה, כפי שמעולם עוד לא חשתי. בעברי התאהבויות שונות ומגוונות בשלל להקות, זמרים וזמרות, אך לא כך. זו הייתה האהבה הראשונה באמת, אותה אזכור תמיד, וממנה עוד אתאכזב קשות בהמשך.

כמה חודשים לאחר מכן, אני נמצא בדירת השותפים הראשונה שלי, שנה ב' בלימודי קולנוע במכללת ספיר. אני קורא לשותפי אמיר שיכנס אלי לחדר, שם את דיסק האוסף הצרוב שהכנתי לי ומנגן לו את ארקטיק מאנקיז. "אתה חייב להקשיב לזה" אני אומר לו. השיר קצר ורועש, בעוד הוא מתנגן אני מגביר את הווליום, מזיז את הראש וזרועות הידיים שלי נעות לכדי "אייר גיטר". אני כאילו מגיש לאמיר את השיר, בסופו אני מתנשף כאילו הייתי אלכס טרנר בעצמי. בעיניו של אמיר אני רואה התלהבות, ושואל "איך?". אמיר עונה: " זה כמו אואזיס" ואז שתיקה קלה – הוא נותן לי לעכל את ההשוואה ההזויה הזאת – וממשיך: "אבל מהיר יותר".

ובכן, אמיר צדק. בתחילת דרכם, שמם של המאנקיז נאמר לא אחת באותה נשימה עם שמה של אואזיס, להקת הרוק האהובה משנות התשעים, שהמשיכה מסורת של להקות רוק בריטיות כמו הקלאש, הסמית'ס והסטון רוזס. ובאמת, באותם ימים קמו להקות פוסט Pאנק רבות, בעקבות המפץ הגדול של להקות הסטרוקס והוויט סטרייפס האמריקאיות. ובכל זאת, חרף הגיטרות הצפופות, בעיניי הם היו דומים יותר לביטלס. שנים לאחר מכן, ההשוואה הזו תקבל משנה תוקף כשאלכס טרנר, סולן הלהקה, יאמץ מראה וגישה דומים.

אני חושב שהגזמת

התברר שלא רק אני התאהבתי במאנקיז ממבט ראשון, הם היו סיפור הצלחה מסחרר בכל בריטניה. קשה היה לעמוד בפניהם, בבחורים הצעירים ששרים שירים אורבניים, ניהיליסטיים כמעט, שמנגנים רוקנ'רול שלא נשמע כמותו כבר זמן רב. היה בהם משהו אותנטי, גם אם לא מאוד מקורי, הייתה בהם גסות רוח לצד נחמדות, הם היו בוסריים אבל עם טונות של מודעות עצמית. בשבוע הראשון ליציאת אלבום הבכורה שלהם, הם שברו שיאי מכירות בבריטניה כשמכרו 360 אלף עותקים מאלבומם. בשעתו השיא הזה נראה הזוי ובלתי מתקבל על הדעת. בהקשר הזה סיפר טרנר על התגובה של סבא שלו להצלחה המסחררת: "אני חושב שהגזמת, הוא אמר לי". טרנר ענה לו בצניעות שובבית: "אני חושב שאתה צודק".

בתקופה שלפני צאת האלבום, החלו המאנקיז לפמפם את המוזיקה שלהם בצורה מבריקה. הם שחררו סינגלים בצורה המקובלת והקלאסית, ובמקביל דאגו לשרוף את האינטרנט, ובמיוחד את מייספייס. הם ידעו היטב שבשנות האלפיים אנשים צורכים מוזיקה בצורה קצת אחרת – הם מורידים את המוזיקה שלהם בצורה לא חוקית ומאזינים לה בהזרמה. כשמישהו שולח לך קישור לשיר בצ'אט או מספר עליו בבלוג האישי שלו, זה שווה אלף מונים יותר מהשמעה ברדיו.

מבקר המוזיקה הנודע גרייל מרקוס כתב פעם: "רוקנ'רול עובד כחוויה משותפת וכאובססיה פרטית, אי אפשר להפריד בין השניים. למעשה, האחד מזין את השני". באותן שנים, כשאנשים החלו לבלות לבד מול המחשב, הם גם החלו לפתח אובססיות פרטיות, שהיו ניזונות מהקהילה האינטרנטית. כשהקשבתי לאלבום החדש של המאנקיז, לבד מול האינטרנט, הייתי חייב לדעת שלא רק אני משוגע להם על כל הראש. ואכן כך היה. 

דרך האינטרנט, או שמא נכון יותר לומר דרך ה"בלוגספירה", החלו המאנקיז לצבור קהל מעריצים לא קטן. הקהל שלהם החזיר להם המון אהבה, והפגין נאמנות בלתי מתפשרת לכשיצא העותק הפיזי של אלבום הבכורה. למעשה, היו המאנקיז האמנים האנונימיים הראשונים שהצליחו לנתב את הצלחתם האינטרנטית לכדי מכירות פיזיות, שהובילו אותם היישר למקום הראשון במצעדים.

המאנקיז היו שונים לא רק באופן בו התמודדו עם שינויי צריכת המוזיקה. ממש עד לרגע שלפני יציאת האלבום, היו המאנקיז ללא חוזה הקלטות מסודר, ובניגוד לאמנים רבים אחרים, הם גם לא חששו להצהיר שהם לא מעוניינים לחתום בלייבל מרכזי. בסופו שלו דבר הם חתמו ב־Domino, לייבל אינדי צעיר יחסית. עם הזמן הפך הלייבל לאחד הבולטים בסצנת האינדי, כשבאמתחתם אמנים כמו פרנץ פרדיננד, הוט צ'יפ ופטריק ווטסון

חיים ריקניים של נערים פוחזים

ארקטיק מאנקיז הכריזו על עצמם כלהקה בשנת 2002. חברי הלהקה, אלכס טרנר, ג'ימי קוק, ניק א'ומלי ומאט הלדרס, מגיעים מפרבר של העיר שפילד בבריטניה. מושפעים מהגל החדש של להקות פוסט Pאנק, הם מתחילים לנגן, להקליט ולשחרר את המוזיקה שלהם לעולם.

כבר בקליפ הבכורה הציגו חברי הלהקה סגנון פשוט וריאליסטי, לא חוששים לחשוף את אמצעי הייצור. כמעט כמו להקות ה־Pאנק של שנות השבעים, רק גולמיים פחות, מעובדים ומלודיים יותר, מודעים לעצמם, אך גם קלילים יותר, משוחררים מכובד העולם. כמו אומרים: אנחנו לא יכולים עוד להמשיך עם החיים כמו שהם עכשיו, הסתכלתם עליהם לאחרונה? זה מכוער, מגיעים לנו חיים טובים ויותר כיפיים.

יותר מזה, חברי הלהקה הם ילידי אמצע שנות ה־80 של המאה ה־20, כלומר בני דור ה־Y, המילניאלס. הדור שגדל על ברכי ההערכה העצמית, שחונך לחשוב שאנחנו טובים ומוצלחים. חברי הלהקה מודעים לכך שהם טובים, ומכאן הביטחון העצמי הגבוה שלהם, שהולך טוב עם גישת ה־Pאנק של "אני לא שם זין". יעידו על כך אולי יותר מכל שמו של האלבום, מה שאנשים אומרים שאני, זה מה שאני לא (בתרגום חופשי), והעטיפה שלו, בה מצולם חבר של הלהקה מעשן סיגריה, עוטה ארשת של אדישות טיפוסית.

בטקסטים של שירי האלבום חוזרים מוטיבים של כיעור לצד כיף־חיים. שירי האלבום פשוטים, יש שיאמרו שהם אפילו מגוחכים. הם מתארים חיי יום־יום של נערים, מסיבות והתאהבויות, באופן שהוא נטול יומרה, נעדר מורכבות. אך נדמה שדווקא האופן הפשוט והריאליסטי בו מוגשים השירים, הוא זה שהופך אותם לשירי רוק מעניינים ומתוחכמים.

ובאמת, החיים של חברי הלהקה לא ממש קשים. הם חיים ריקניים של נערים פוחזים, המחפשים בסאב­־טקסט משמעות קיומית. באלבום הבכורה של המאנקיז משתלבים המוטיבים הללו עם מוזיקת רוקנ'רול מובנת מאליה, שמתאפיינת בקצב טוב ובאנרגיה מתפרצת.

ניקח למשל את השיר הפותח את האלבום, "The View From The Afternoon", המדבר על ציפייה לקראת ערב של חיזורים; או את "I Bet You Look Good On The Dancfloor", המתאר אינטראקציות בין אנשים ברחבת הריקודים. כך לאורך כל האלבום כמעט – אורבניות, רחובות חשוכים, אלכוהול, נשיקות, סטוצים, האנגאובר ופילוסופיה בלירה סטרלינג ("כמה עמוק זה עמוק מידי").

בשירים, משתמש טרנר בטכניקה של מספרי סיפורים, משפריץ מילים ומתאר התרחשויות כאילו היה אמן היפ־הופ. בקולו ובסגנון כתיבתו הוא משלב כוחות של שני גדולים – מארק אי. סמית מלהקת The Fall ופול וולר מימיו כסולן להקת The Jam. כך, נשען טרנר על המוכר והטוב, אך גם מצליח ליצור משהו חדש ולבטא קול ייחודי ומקורי.

חלק מהשירים שואבים את כוחם מהניגוד הנוצר בין הנושאים שלהם לבין סגנונם המוזיקלי. כך שהטקסטים מתאימים יותר לשירי דיסקו משנות השבעים, או לרוקבילי משנות החמישים, שירים שטופי זימה, שישמור האל. כמו השיר "Dancing Shoes": עלה על נעלי הריקוד שלך, יש לך רק דבר אחד בראש, ראית את כלתך לעתיד ואתה חושש מהצעד הראשוני, אז אתה מחכה ומחכה. אם ניקח את הטקסט ונלביש אותו על גיטרות Fאנק בליווי כינורות, נוכל אפילו לרקוד אותו ברחבת הריקודים. אבל העניין הוא שגם על הגיטרות המנסרות של ארטיק מאנקיז אפשר לרקוד, ואפשר גם לחרוך את הנעליים ברחבה.

נמשיך לסוף האלבום, שם בולט במיוחד השיר "When The Sun Goes Down", בו מדווח טרנר על סיטואציה שהיא ללא כל ספק זרה לו – סצנת הזנות ברובע ניפסד בשפילד. השיר מתאר את חייה ואת מחשבותיה של זונה, כאשר במהלך השיר מופיע ציטוט של שיר אחר העוסק באותו נושא – "רוקסן" של פוליס. לדעתי מדובר בשיר הטוב באלבום. הזרות הזאת בחוויה המתוארת כל־כך חריגה ביחס לשאר השירים, שזה כמעט משונה שהוא שם. אך למרות זרותו, הסגנון המוזיקלי שלו יוצר מארג שלם ואחיד עם יתר שירי האלבום.

אני לא מכיר אדם שלא רוצה להיות כוכב רוק

לסיום, כמה מילים על האופן בו השפיע האלבום הזה על הלך רוחי באותם ימים, ועל האופן בו הוא ממשיך להשפיע עליי גם היום, 15 שנה מאוחר יותר, ונרשם כזיכרון נעורים טוב. אבל לפני כן, אציין שהאהבה הגדולה ביני לבין ארקטיק מאנקיז הגיעה לסיומה. למרות שכלהקה המאנקיז התפתחו לאורך השנים, ואף ניסו למצוא סאונד מגובש יותר, האהבה שלי אליהם החזיקה מעמד רק עד האלבום השלישי, ומשם נפרדו דרכנו. ובכל זאת, כנראה שמשהו מאותה אהבה נשאר; אני מוצא את עצמי שמח שרבים אחרים עוד ממשיכים לאהוב אותם, ונרגש מכך שהם מצליחים להיחשף לעוד ועוד מאזינים ולגרום להם להתאהב בהם.

אחזור למילות הסיום. בראיון שהעניק שלמה ארצי בשנות התשעים הוא צוטט פילוסוף צרפתי שאני לא זוכר את שמו, לא אתפלא אם באותו ראיון גם שלמה ארצי לא זכר את שמו, או שהוא בכלל לא קיים. בכל אופן, אותו פילוסוף צוטט באומרו את המשפט המדויק להפליא: "אני לא מכיר אדם שלא רצה או רוצה להיות כוכב רוק". ארקטיק מאנקיז הצליחו בהרבה מובנים להגשים לי את הפנטזיה הזאת. נכון, אני לא הייתי חבר בלהקה שלהם, לא כתבתי להם שירים, לא הופעתי איתם, כל זה ברור. אך המוזיקה שלהם, הגיטרות, הבס, התופים, הנמרצות התוססת שלהם ורוח הנעורים, כל אלו הילכו עליי קסם וגרמו לי להרגיש שהגשמתי פנטזיה. הייתי איתם ובכך לא הייתי לבד.

מוזמנות/ים להאזין למוזיקה בהגשת אלפרד כהן בתוכנית "בקצה היום", מדי יום ראשון בשעה 18:00

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021
  • עידו שדה, צילום: רונן גולדמן
    פוסט  

    מאמרים

    הקצה של עידו שדה

    על הדואט שמחבר בין פריז לתל אביב והופעה בלתי נשכחת של ג'וני מיטשל: העורך האורח של השבוע משתף

    צוות "הקצה שלי" 10.09.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    15 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 06.09.2021