2021 הייתה אחת השנים היותר מטורפות בהיצע המוזיקלי שלהן. אין שום דרך לעשות רשימת סיכום כלשהי מבלי לפספס ים דברים אחרים. גם בלתי אפשרי לשמוע הכל. ולכן הרשימה הזאת, כמדי שנה אצלי, לא מתיימרת לייצג את מה שכל העולם מדבר עליו, אלא אך ורק את טעמי האישי הסובייקטיבי, ואת האלבומים שהכי ריגשו אותי.
אם יש משהו שכן הבנתי מכל מה שהולך פה, הוא שבעולם הסינגלים חיפשתי השנה מזור דרך המון דברים אופטימיים, מעודדים או מחזקים, אבל שבמחלקת האלבומים מצאתי את עצמי הרבה יותר במקומות עצובים ואינטרוספקטיביים, שלא מעט מהם נולדו מהתמודדויות קשות, בעיקר עם מוות.
כמו כן – הרשימה שלי במקור הייתה ארוכה בהרבה, אבל צמצמתי ככל האפשר, מתוך המחשבה שאלה 40 אלבומים שאני יכול בלב שלם להמליץ עליהם. הגיוני שגם 40 זה יותר מדי ללא מעט אנשים, ושתמצאו את עצמכם רק בחלק מהרשימה ולא בכולה, ואני ממש בסדר עם זה.
הסדר המצעדי הוא לשם הכיף בלבד, זו לא תחרות או משהו, יש המון דברים שאני אוהב שנשארו בחוץ בלית ברירה, ואני אוהב מכל הלב את כל האלבומים שנמצאים פה.
בנוסף – אם תרצו – הנה רשימת שירי השנה שלי, שפורסמה בטיים אאוט. הנה ראיון שעשתה איתי דנית צמית ב־ynet בו דיברנו על תופעות רחבות יותר שקרו השנה בעולם הפופ, וגם על רדיו הקצה. הנה תוכנית אלבומי השנה ששידרתי במסגרת לילות שני שלי בגלגלצ, בה תוכלו לשמוע מחלק מהאלבומים שברשימה, בסדר מעט שונה.
ומעבר לרשימות האלה – יש עוד כל כך הרבה מוזיקה נפלאה שיצאה השנה, ותוכלו למצוא את זו שאהבתי במיוחד פה.
40. Teenage Fanclub – Endless Arcade
כמעט קשה להאמין, אבל לחבורה הסקוטית הזאת התייחסו לפני כ־30 שנה כקונקורנטית של נירוונה, ועיתונות המוזיקה הכתירה את אלבומם Bandwagonesque כדבר הגדול הבא יחד עם Nevermind. איך המשיך ונגמר הסיפור של נירוונה כולם יודעים. ולגבי הסיפור של טינייג' פאנקלאב? הם המשיכו ולא הפסיקו לעשות מוזיקה יפה, כשהזרקורים עברו אחריהם לעוד ועוד להקות. והם עדיין עושים אינדי־רוק נוגע ללב בגווני סיקסטיז, צנועים מתמיד ומקסימים כתמיד.
39. Curse Ov Dialect – Dark Days Bright Nights
מכל המקומות – דווקא במלבורן אוסטרליה מסתתרת להקת הראפ הכי מלהיבה בעולם כרגע, לעניות דעתי. Curse Ov Dialect פועלת שם, אבל שורשיהם של חבריה מגיעים מפקיסטן, הודו, מקדוניה, מלטזיה ומאוריטניה, והמבטאים שלהם מבית מורגשים ללא בושה. החבורה הזאת פועלת כבר משנת 94, כותבת ושרה שירים שמלאים במסרים אנטי־גזעניים ואנטי־הומופוביים, ושאין בהם רק תוכחה אלא גם ים הומור וכיף. ההפקות שלהם מפוצצות סימפולים והברקות מוזיקליות, ויש פה קצת פו שניקנז, אביסלע ביסטי בויז, נגיעה סאיאן סופה קרואית ורעב שכבר נדיר למצוא בראפ האמריקאי. עזבו את ההייפ, Curse Ov Dialect הם הדבר האמיתי.
38. Michael League – So Many Me
פופ חורפי מלא עדינות ואיפוק, עם טאץ׳ ג'אזי קל והדים למקצבים אפריקאים. מזכיר מאוד לחיוב את הסופסטיפופ האייטיזי של סקריטי פוליטי, תומאס דולבי ופריפאב ספראוט. את האלבום הזה הכרתי בזכות דובי לנץ, שהשמיע אותו בתכניתו ״פעמיים כי דב״, בה הוא מקדם כבר זמן רב את Snarky Puppy, להקת האם של מייקל ליג.
37. Anika – Change
אמנם לאניקה אין את תהומות הגרון של ניקו, אבל משהו בגוון הקול, ולא רק המבטא הגרמני, מזכיר לי אותה. אולי אם ניקו זיכרונה לברכה הייתה עושה אינדי־פופ אלקטרוני זה היה נשמע בערך ככה. לא נחמד. לא מלטף וגם קצת מטריד. לא מוזיקה שאפשר לשמוע כרקע. אלבומה השני של אניקה, שיצא 11 שנים קלות אחרי קודמו, הוא מצד אחד קליט מאד, ומצד שני משהו בו לא יושב מאה אחוז. וזו לגמרי מחמאה.
36. Marissa Nadler – The Path of the Clouds
המלאכיות המלטפת בשירה של מריסה עומדת בניגוד מוחלט לטקסטים המורבידיים שלה. The Path of the Clouds שלה היא כמו לקחת דברים שאת/ה מפחד/ת מהם, להתעטף בהם ולהגיד בנחת – אתם לא יכולים עליי.
35. Arabrot – Norwegian Gothic
כמו דאוס עם גארי ניומן כסולן, או דה ג׳יזס ליזארד אבל בהובלת הווארד דיבוטו, תוך אנרגיות לא נורמליות תחת כישוף של מאגיה שחורה.
34. Jad Fair & Kramer – The History of Crying (Revisited)
בסיבוב ראשון התקליט הזה נשמע לי כאילו הבאטהול סרפרז יצרו אלבום שירי אהבה כמעט נטול ציניות, הסירו מעל עצמם את כל המגנים, הוסיפו מכונות תופים לא עדכניות במכוון ופשוט התמסרו להבעת הרגש המסוים הזה.
קריאה בקרדיטים מבהירה שזה לא סתם. מי שאחראי לכל הגיטרות החשמליות פה, עם הסאונד שממש קשה לפספס, הוא פול לירי, איש הבאטהול סרפרז. ג׳אד פייר הוא חצי הצמד Half Japanese, קריימר (לא קוזמו) הוא האיש מאחורי הלייבל שימי דיסק. לשעבר חבר ההרכב בונגווטר, ואיש רב זכויות בתולדות האינדי. שניהם לא מפסיקים להיות פעילים ולשחרר חומרים חדשים, ברמה שקשה לעקוב עבור מי שאינם חלק מהמעריצים האדוקים. אבל האלבום הזה הוא משהו מיוחד, ושווה להתעכב עליו. רומנטיקת לואו־פיי שבהחלט יש מצב שהושפעה לא מעט מדניאל ג׳ונסטון.
33. Elvis Costello – Spanish Model
על פניו איזה שטויות ומה צריך את זה. אלביס קוסטלו לקח את תקליטו השני, This Year's Model שיצא ב־78, האלבום הכי קרוב לפאנק שהוא עשה בחייו, ונתן לשלל זמרות וזמרים שמגיעים ממקומות כמו קולומביה, ארגנטינה וצ'ילה לשיר אותו בספרדית במקומו. יש שיאמרו שאין טעם להאזין לקוסטלו מבלי להבין את המילים.
אני לא מתיימר לדעת אם התרגומים הספרדיים באמת מגניבים כמו שהם נשמעים לאוזניים שלא מבינות אותם, אבל משהו באיך שכמעט כולם שרים ושרות פה מכניס איזו חיוניות שובבה לאלבום, ומוכיח עד כמה השירים האלה עובדים מוזיקלית גם מבלי שהטקסטים יהיו נהירים.
קוסטלו עושה פה כבוד לקאדר של זמרות וזמרים שרוב הקהל שלו לא היה מגיע אליהם ללא התיווך שלו, והם עושים לו כבוד בחזרה כשהם מבלים על השירים שלו, וכמעט הכל נשמע חינני כל כך. אחד האלבומים הכי כיפיים של השנה.
32. AmenRa – De Doorn
הלהקה הבלגית המיוחדת הזאת מייעדת את עצמה כבר כשני עשורים להיות קטליזטור לגירוש שדים. משהו שיאפשר לקהל שלה, בעיקר בהופעות, להגיע לקתרזיס דרך המוזיקה ולשחרר את הכאב הנפשי שהוא נתון בו. יש כמה טוויסטים בעלילה של אמן רה ב־De Doorn, והמרכזי שבהם הוא שלצד קולין, הסולן, מופיע גם קול נשי, בדמותה של Caro Thange, הסולנית של Oathbreaker. השילוב בין הקולות המעודנים שלה לבין קולין שזועק את נשמתו, או בין הדיבור השקט והמהורהר שלו אל מול הצרחות שלה, והשפה הפלמית שמושרת ומדוברת באלבום הזה, זרקו אותי לקטע הדיבור של אניה בפתיחת שירה של שינייד או'קונור "Never Get Old". משהו בטון ובמצלול. ויש מצב שזה מכיוון שלשפה הפלמית הייתה השפעה מסוימת על השפה הגאלית בה אניה מדברת שם. וכל זה גרם לי לחשוב על זה שאמן רה נשמעים כרגע כמו ששינייד או'קונור הייתה נשמעת לו הייתה מוציאה אלבום דום־מטאל. כולל הצרחות האלה, והדיבור המהורהר הזה, רק דרך הגרון שלה. הלוואי שזה עוד יקרה, כי אם זה ישמע חצי כמו De Doorn, זה יהיה מרעיד ביותר.
31. Lil Nas X – Montero
ליל נאס אקס עושה להיפ־פופ ולראפ האמריקאיים ולמעשה העולמיים את מה שג'ימי סאמרוויל עשה לפופ הבריטי לפני כמעט 40 שנה. מי אמר שבשנת 2021 כבר לא יכולות לקרות מהפכות דרך מוזיקה?
30. Dean Blunt – Black Metal 2
יש מצב שמבחינתו הולווט אנדרגראונד ומאסיב אטאק אחת הן, ולכן אין סיבה לא לעשות מוזיקה שתגרום לשתיהן להישמע כמו דוד שיכור וחכם שהולך באמצע לילה עירוני אלוהים יודע לאן. ואולי, יותר הגיוני, שלעולם לא אמצא דרך להסביר את המוזיקה של דין בלאנט.
29. A Flock of Seagulls – String Theory
הגיוני שתגידו מה קשור א פלוק אוף סיגלז עכשיו. רק ש"להק שחפים", כמו שקראו להם בארץ, הוציאו השנה אלבום שהוא פשוט מתנה לאוהבי אייטיז־פופ ובפרט לחובבי ניו־רומנטיקס. זה התחיל כבר ב־2018 כשהם שחררו אלבום מענג בשם Ascension, שהורכב מביצועים מחודשים ללהיטי העבר שלהם, אבל עם תזמורת סימפונית. זה עבד כל כך טוב שהם החליטו להקליט אלבום נוסף כזה. הבעיה, לכאורה לפחות: בלהיטים הגדולים שלהם הם כבר השתמשו באלבום הקודם, אז עם מה בדיוק נשאר להם לעבוד ולמה שלמישהו יהיה אכפת. ובכן, למי אכפת אם למישהו אכפת. הניו־ווייברים הוותיקים השתמשו בשירים נסתרים למדי מהקטלוג שלהם, גם הפעם בביצועים הרואיים עם נגני תזמורת. ובמיוחד למי שלא נחשפו לאותם שירים לא מוכרים עד היום, זה עשוי להיות גילוי חדש וקסום של אוצר אייטיזי. אלבום שהוא סרט נעורים נצחי.
28. Wolf Alice – Blue Weekend
בטח זה רק אני, אבל משהו בהרמוניות ובלחנים באלבום הזה מזכיר לי לפעמים את All Saints וה־Sugababes. הפופיות של אותן להקות, שנשמעת גם מלודית יותר וגם ממש תמימה יחסית לפופ של ימינו, בשילוב עם אינדי־פופ מחורע, שלפרקים נוגע בשוגייזיות, גורם לי להרגיש שבלו וויקנד הוא אלבום הרוק נטול העכבות שתמיד חשבתי שאותן להקות היו יכולות לעשות. ואולי כל זה רק בדמיון שלי. אז תודה למי או מה שזה לא יהיה על מוזיקה שמפעילה את הדמיון.
27. Prision Postumo – Amor, Salud, Y Dinero
אלבום בננננננננזונה של להקה מסנטה אנה קליפורניה ששרה בספרדית. פאנק מחוספס ואמיתי, עם סולן שמידי פעם מיילל א־לה קראמפס. את האלבום הזה אני חייב לישי ברגר שהכיר לי אותו (ועוד דברים מעולים רבים השנה).
26. Sadness – April Sunset
טריפ מהמם שנשמע כאילו Burial וסיגור רוס עשו ביחד אלבום בלאק מטאל.
25. Dinosaur Jr. – Sweep it into Space
בחיים שלי לא אהבתי כל כך אלבום של דיינוזאור ג'וניור כמו שאני אוהב את תעשה לו ספונג'ה לתוך החלל. מה שפעם היו מגדירים כ"אלבום חובה לחובבי גיטרות". הלוואי שזה היה האלבום החדש של ניל יאנג.
24. The Raging Nathans – Waste My Heart
פאנק־רוק מעמד הפועלים מדייטון אוהיו, באלבום המנוני, גועש ומפוצץ בנשמה.
23. Laura Mvula – Pink Noise
לא ברור איך הזמרת הבריטית הזאת מצליחה לגרום לאלבומה השלישי להישמע עתידני באותה מידה בדיוק בה היא במודע משתמשת באלמנטים אייטיזיים שהרבה אנשים תופסים ככאלה שפג תוקפם. אמנם המחווה שהיא עושה פה באחד השירים למייקל ג'קסון היא דבר שכיח מאוד, אבל מה עם המחווה המאוד ברורה שהיא עושה לפיל קולינס? ול־Earth Wind and Fire? ובלי קשר למחוות האלה, שעושות שמח ללב של אייטיז, יש פה פצייץ של זמרת וכמות מכובדת של לחנים נהדרים.
22. His Majesty's Request: A Wink O'Bannon Select
ווינק או'באנון היה דמות מרכזית בסצנה של להקות פאנק בקנטאקי בסוף הסבנטיז, והמשיך להיות שם עד שהוא עזב את העולם הזה ב־2020. חברות וחברים שלו החליטו להוציא לזכרו אלבום שבו הם יבצעו קאברים לכמה מהשירים שהוא הכי אהב. מי שהובילה את העניין הייתה הלהקה הצנועה והטובה Antietam, ואיתה חברים כמו יו לה טנגו, וויל אולדהאם, טרה ג'יין אוניל, דאג מק'קומבס מטורטויז ואחרים.
יחד הם עשו פה שירים של הקינקס, הראמונז, גאנג אוף פור, ואפילו צ'ארלס מינגוס, והכל באופן נטול יומרות, בביצועים שיש בהם חספוס משולב ברכות, ועם הפקה צנועה. כל כך צנועה במונחים של ימינו, שלפרקים נדמה שהיא כמעט ואינה מופקת כלל. בנוסף, הטעם של או'באנון היה לא בנאלי, כך שהאלבום היפהפה הזה יכול להיות גם היכרות מצוינת עם כמה מהשירים הפחות מוכרים מהקטלוגים של האמנים שהוא אהב.
21. Necessary People – These Are the Necessary People
אלבום ראפ שמצטט את רוקי אריקסון בשיר אחד, מתבאס על מה שנהיה מאריאל פינק בשיר אחר ומסמפל את השיר הכי טוב בעולם של סטטוס קוו? ברור כל יום יוצא כזה.
These Are The Necessary People הוא חתיכת אלבום מבריק, שבוערת בו אש שכבר נדיר לשמוע כיום באלבומי היפ הופ. מאחוריו שני מפיקים, אחד מבולטימור ואחד מפילדלפיה, שמסמפלים פה בעיקר ערימות של קטעי גראז׳ ופסיכדליה מהסיקסטיז. הם מארחים בו כ־40 ראפרים שונים, שכולם אלמוניים למדי. יחד הם מצליחים ליצור חגיגה קוהרנטית, מלאה בפלואים משובחים ומלאי הומור והגנבות. מהסוג שהיה נדמה שהטראפ כמעט מחק מהעולם. והם יוצרים אווירה שמזכירה מאוד את ימיה הראשונים והיפים של חברת התקליטים Rawkus, מינוס המחויבות לאיזה קהל בית שיש לו דרישות מסוימות. חופש, זה מה שיש פה, וזה תענוג.
20. Face To Face – No Way Out But Through
נסו לדמיין את ג'ימי גודווין, הסולן של ה־Doves, כסולן של Bad Religion, וקיבלתם את האלבום החם ומלא האנושיות הזה של פייס טו פייס מדרום קליפורניה.
19. The Hold Steady – Open Door Policy
באיזה וודג' להקה בתחילת העשור השלישי של המאה ה־21 מצפה שמישהו יצליח לעקוב אחרי כל כך הרבה טקסט, שנעשה בסוג של ספוקן־וורד הרבה פחות מובנה מראפ, עם סיפורים מורכבים, מטאפורות ומראי מקום, שחלקם יכולים להיות מובנים רק למי שחיים בארה"ב פיזית או נפשית? איך מישהו עוד בכלל עושה מוזיקה שבלתי אפשרי להקשיב לה ברקע?
דה הולד סטדי עושים את זה, עוד מהזמן בו אנשים התעניינו, בתחילת המאה הזאת, ועד לעידן השמעתי 17 שניות־לא אהבתי־נקסט. היתרון שלהם הוא שהמוזיקה שהם עושים היא כל כך חמה. עדיין אפשר לשמוע בה, כמו בעבר אצלם, את ההשפעות של הריפלייסמנטס, טום פטי וההארטברייקרז, ספרינגסטין של הסבנטיז וסטיבי ניקס של האייטיז. ולמרות שקרייג פין הוא אחד ויחיד בכתיבת ובהגשת המילים שלו, סוג של לו ריד אבל גרסת לו ריד האח'שך, הלהקה מרגשת גם מבלי לצלול אל תוך הטקסט. ואם יהיה לכם זמן וראש – כניסה אל הטקסטים של קרייג תהפוך את החוויה לשלמה אפילו יותר.
18. Chris Connelly & Monica Queen – The Birthday Poems
כריס קונלי הטוב, שהיה ברוולטינג קוקס ובכלל עשה אינסוף דברים, חבר למוניקה קווין, ששרה בין היתר עם בל & סבסטיאן, כדי להוציא אלבום, שהוא מחזור שירים מדומיין על מערכת היחסים בין המשורר הסקוטי ג'ורג' מקיי בראון, לבין מי שהיתה אהבת חייו – סטלה קארטוורייט.
הדבר היפהפה הזה מרגיש כל כך חוצני לזמננו. הקונספט שבו יש שירים שהם דיאלוגים בין הדמויות, סטלה וג׳ורג׳, יכול היה בקלות ליפול לקלישאות מלודרמטיות מוגזמות, אבל זה לא המקרה.
מוניקה קווין מזכירה בשירה שלה קצת את מריה מק'קי, קונלי מזכיר בשלו קצת את בליין אל רנינג׳ר, ועל הכל נושבת רוח שנדמה שהגיעה מהפאבים בהם היו יושבים בשנות השמונים הפוגז והווטרבויז. אלבום פולק מכשף לפוסט־פאנקיסטים.
17. Sweet Soul – So Far No Further
יכול להיות שהחבר'ה האלה מקליפורניה מגדירים את עצמם כלהקת פאנק־רוק, אבל למעשה הם גלגול מחודש, מלא שמחת חיים ולגמרי לא צפוי של להקות אינדי בריטיות חמודות אש מתחילת הניינטיז, כמו Ned's Atomic Dustbin ו־New Fast Automatic Daffodils. מועמד מוביל בפני עצמו לתאר האלבום הכיפי של השנה.
16. The Stranglers – Dark Matters
בחיים לא האמנתי שאוהב חומר חדש של הסטרנגלרז אחרי שעזב אותם הסולן המופתי יו קורנוול ב־1990. מאז הלהקה המשיכה בלעדיו, עם סולנים אחרים, ולפחות מההופעה שלהם שראיתי בארץ באמפי ראשון לפני מה שמרגיש כמו מיליון שנה, הם נשמעו לי כמו גרסת קריוקי לעצמם. גרסה חמודה ועשויה היטב, ועדיין, זה לא היה הדבר האמיתי, כפי שהם היו בשנות השבעים והשמונים.
בשנה שעברה עזב את העולם הזה הקלידן הפנטסטי דייב גרינפילד, שבעצם היה האדם שהסאונד שלו היה הדבר הכי מאפיין בלהקה, לא משנה מי שר בה. לא חשבתי על זה שגם בלי קורנוול הסטרנגלרז התגבשה לישות חדשה, שרצה במשך כל כך הרבה שנים בלעדיו בהופעות ובהקלטות, ושקרוב לוודאי שמותו של גרינפילד שבר לחלוטין את התא המשפחתי שהם בנו, לא משנה אם הוא המשיך לעניין אותי או שלא. ועדות מרסקת לכך קיבלתי באלבום שהם הוציאו השנה. למעשה האדם היחיד שהיה חבר בהרכב המקורי של הסטרנגלרז ושעדיין שם הוא ז'אן ז'אק ברנל – הבאסיסט ומי שזוהה כסולן השני.
Dark Matters הוא אלבום מחווה לגרינפילד, גם כי הוא הספיק להקליט קלידים לחלק משיריו, וכל נוכחות שלו בו היא כמו מתנת פרידה מהצד השני, וגם כי חלק משיריו נכתבו ישירות עליו או אליו, כהתמודדות עם מותו. אלה במיוחד מפרקים אותי. והנה דווקא בהרכב הכי חסר שלהם אי פעם, הסטרנגלרז הם שוב הסטרנגלרז. אלבום שובר לב.
15. Gift Of Gab – Finding Inspiration Somehow
רגע לפני שהוא עזב השנה את העולם הזה בגיל 50, הספיק הראפר גיפט אוף גאב להשלים את אלבום חייו. גאב היה חצי הצמד Blackalicious, ולהקשיב לאלבום הזה זה לא להאמין איזה פלואו, איזה כוח חיים וכמה תנופה היו בראפ של האיש הזה.
גאב סבל מבריאות מתדרדרת על סף גסיסה כשהוא הקליט אותו, וזה בזמן שצעירים ממנו בעשרים־שלושים שנה עם ריבועים בבטן, כושר פיזי מעולה וים מעריצות, לא מסוגלים לדגדג אפילו את הדרייב ואת יכולות הראפ שלו, שלא לדבר על כושר ההמצאה המילולי ודרך החשיבה האנושית שהיתה לו. אבדה גדולה, אלבום מקסים.
14. Moat – Poison Stream
מרטי וילסון פייפר הוא מאלה שמספיק לי רק לשמוע את הקול שלהם כדי ללכת שבי אחרי כל מה שהם ישירו. אבל גם איזה שירים יפים יש באלבום הזה. פייפר היה הגיטריסט של The Church במשך שנים רבות. הוא ממשיך להוציא כסולן וכחבר בהרכבים שונים ים מוזיקה בערך כל הזמן.
Moat הוא צמד שלו ושל המוזיקאי השוודי־גרמני ניקו רולקה. Poison Stream הוא אלבומם השני, הרוח בו היא פולקית־אקוסטית והוא מומלץ גם למי שאוהב/ת את פייפר וגם למי שפשוט אוהבים מוזיקה יפה.
המלצה נוספת: להתחיל מהרצועה הרביעית – "The Ballad Of Sweet Marie" – ולהמשיך משם.
13. For Those I Love – For Those I Love
למרות שאפשר להצביע על נקודות שנעשו בעבר באלבום הזה, הוא גרם לי להרגיש ששמעתי איתו משהו חדש. דייויד בלפה – לא איש The Teardrop Explodes והמייסד של הלייבל FOOD – אלא מוזיקאי אירי צעיר באותו שם – יצר אלבום שלם בעקבות התמודדות עם מוות, בעיקר עם מותו של החבר הכי טוב שלו שהתאבד ב־2018. הוא קרא גם לעצמו וגם לאלבום For Those I Love, שם שאומר הכל: אני משני, זה בשביל אלה שאהבתי.
בהאזנה לו כמעט בלתי אפשרי שלא לחשוב על The Streets. צעיר בריטי עם מבטא שנשמע כמו עם חצץ בין השיניים, מדבר על רקע מוזיקה אלקטרונית. ועדיין – משהו פה שונה בעיני בצורה משמעותית. כנראה שזו הכנות בקולו של בלפה, שפשוט יוצאת מכל הברה שלו. התחושה של אדם שדיבר את כל הטקסטים האלה כשבאמת כואב לו, יד ביד עם דאנס עדכני לחלוטין, אבל נטול התלהמות. כאילו שהחלק המרקיד הוא לא פה כדי להרים בניגוד למילים הנאמרות ולטון הדיבור שלהן, אלא פשוט כי אין ברירה. כי לצאת ולרקוד זה מה שבלפה מכיר, וזה מה שהוא והחבר שלו נהגו לעשות.
יצא לכם לצאת לרקוד דווקא כשליבכם כבד? מכירים את רצף המחשבות שרץ תוך כדי, כשאתם מוקפים באנשים במסיבה אבל גם לא באמת מצליחים להיות בה? מה שבלפה עושה באלבום הזה מזכיר לי את התחושות האלה. For Those I Love הוא צליל הבדידות והביחד בו זמנית. וזה באמת לרקוד עם דמעות בעיניים.
12. Deafheaven – Infinite Granite
איזה תהליך מוזר לעבור כאוהב של הלהקה הזאת. בהתחלה היה לי קשה עם הצרחות של ג'ורג קלארק הסולן, ועברתי דרך עם עצמי עד שהבנתי שהן חלק מהותי מהמכלול של דפהבן. אחרי כן הגיע השלב בו התאהבתי בהן, חיכיתי להן ורציתי אותן.
ב־Infinite Granite, האלבום החמישי שלהם, הצרחות האלה נמצאות במיעוט, ועכשיו זה להתרגל לשמוע את קלארק שר נקי וצלול, ולקבל את זה שזה מה שזה.
אבל לא רק האלמנט הזה לקח צעד אחורה. באופן כללי דפהבן בגלגול הזה נשמעת כמו להקה שונה. הצדדים המטאליים פחות נוכחים בנגינה, ולעומתם רוב מה שמורגש הוא שילוב בין ההשפעות השוגייזיות והפוסט־רוקיות, שהיו חלק בלתי נפרד מהם עוד קודם, כשבמקום המטאליות עלתה השפעה ניכרת של הפוסט־פאנק האמוציונלי של להקות כמו ג'וי דיוויז'ן והקיור.
אבל מה הייתי חושב אם זה היה אלבום ההיכרות שלי איתם? כנראה שלא הייתי מתפלפל כל כך. דפהבן לא מביישים את הפירמה, וזה יופי של אלבום עם ובלי קשר לעבר שלהם.
11. Silent – Modern Hate
אל תיבהלו משם האלבום או מהעטיפה. Modern Hate הוא לא אלבום ששונא אתכם, אלא אלבום שבז לשנאה הגזענית והפטרונית שפושה ברחבי ארה"ב ובעולם כולו.
על־אף הטון הקודר שלה, סיילנט היא להקה עם דרייב מטורף בעצמות, שמלאה בחום נגינתי, ויש לה זמר בעל קול רדוף ומצמרר. מאוד מאוד מזכירים את Sixteen Horsepower, ואפשר גם לשמוע פה הדים לגאן קלאב. אם אתם מכירים את הלהקות האלה אז קרוב לוודאי שברור לכם שמדובר בפיצוץ של אלבום.
10. Zakes Bantwini – Ghetto King
2021 היתה עבורי שנת הדאנס. חלק מרכזי מהשירים שהכי אהבתי בשנה הזאת הגיעו מהעולמות הדאנסיים. אבל אלה היו ברובם סינגלים, לא אלבומים. זאקס בנטוויני, שהוא מהאחראים ל־"Osama", אחד משירי השנה שלי, עשה את זה גם באלבום שלם.
באנטוויני הוא מוזיקאי דרום אפריקאי, ואם יוצא לכם/ן לעקוב אחרי תכניות ימי ראשון שלי בקצה אז אין סיכוי שאתם לא מכירים את הסינגל שלו ושל קאסאנגו "Osama". אם אתם חיים בדרום אפריקה אז בכלל אין סיכוי שאתם לא מכירים אותו, כי שם הוא היה במשך עשרה שבועות השיר הכי משודר בתחנות הרדיו.
Ghetto King הוא אלבום מרובה זמרות וזמרים אורחים, שמשלב דאנס עם מוזיקה אפריקאית מלאת נשמה, והוא נע בין הטון המלנכולי שמאפיין חלק גדול מהשנה הזאת, לבין הרצון לפרוץ ממנו למקום אופורי שאולי יאחד בין כולנו.
9. Squirrel Flower – Planet (i)
כמו שילוב ממיס בין החום של איימי מאן לבין העוצמות של פיג’יי הארווי. Planet (i) הוא נסיעה על כביש שמאחוריו ומצדדיו עולם הרוס, בדרך שיתכן שמובילה לשום מקום, אבל שמלאה בכל כך הרבה כמיהה לאור אנושי בקצה המנהרה.
8. Manic Street Preachers – The Ultra Vivid Lament
אין שום טעם לנסות לשכנע אתכם להקשיב לאלבום חדש של המאניק סטריט פריצ'רז אם אתם לא סובלים אותם. זו לגמרי להקה שביחס אליה אין לא אמצע ולא אזור דמדומים. לעומת זאת – אם אהבתם אותם פעם אבל הפסקתם להתעניין או שהם סתם נעלמו לכם מהרדאר, אז רק שתדעו ש־The Ultra Vivid Lament הוא האלבום הנפלא והמרגש ביותר שהמאניקס הוציאו מאז This Is My Truth Tell Me Yours בשנת 1998, לטעמי לפחות.
גם כאוהב שלהם אני מודע היטב לפגמים שיכולים להיות במאניקס, אבל אולטרה ויויד הוא אלבום של חדוות יצירה ונגינה, ולא של חדוות הטפה וצדקנות. ואם מעולם לא באמת הקשבתם להם ואין לכם שום דעה מוכנה מראש, אז מחכה לכם אלבום שהוא בית־ספר בכתיבת שירים, שמולחן יפה, לפעמים עד כאב לב ושמושר עם תשוקה אמיתית ונטולת מניירות מתייפייפות.
נגמר להם הרצון להוכיח לעולם שהם דבר כזה או אחר, המאניקס עברו אבסולוטית לכתיבה ולביצוע של שירים, בלי כל המסביב. וזה חתיכת אלבום.
7. Wau Wau Collectif – Yaral Sa Doom
האלבום הזה מדבר בשפה אחרת ממה שרובנו רגילים לשמוע, ואני אפילו לא מדבר על השפה המושרת. Yaral Sa Doom הוא מפגש בין מוזיקאי שוודי אחד למוזיקאים שונים מסנגל. להבדיל ממה שיכול היה לקרות אין פה טיפוס מערבי שכופה את הסאונדים ה"עכשוויים" שלו על תרבות שהוא לא מבין.
מה שהם יצרו יחד, ולא סתם מופיעה בשם שהם בחרו לזה המילה "קולקטיב", הוא מפגש שיותר משייט באוויר מאשר מצמיד אגרופים. הנגיעות האלקטרוניות כל כך עדינות שהן רק מרחפות כמו בועות סבון בין האלמנטים המערב אפריקאיים, בין הכלים האקוסטיים, כלי ההקשה, השירה העמוקה, ההבלחות הג'אזיות־ספיריטואליות. יש בו חספוס וקשיחות, אבל הוא מבצע אותם כמעט מתחת לפני השטח. אלבום מופלא ביופיו.
6. The Besnard Lakes – The Besnard Lakes Are the Last of the Great Thunderstorm Warnings
איך אלבום יכול להיות כל כך כבד ומנחם, שמימי וארצי בו זמנית? השנה עברתי כמה התמודדויות לא פשוטות בכלל, וביום אחד בו חשבתי שאני עומד להתעלף מכאבים, בעודי לא מבין בכלל מה אני יכול לעשות, נתתי פליי בפעם הראשונה על האלבום שהוציאו השנה The Besnard Lakes, ולאט לאט הרגשתי אחרת.
הבזנארד לייקס רקמו באלבום הזה מרחב סאונד, הלחנה ושירה, שיצר אצלי תחושה שהם לא מנסים לומר לי שאני במקום אחר מזה שאני נמצא בו. אין בו תחושה אסקפיסטית של הכל סבבה עכשיו, וניכר שהוא נכתב כשכל כובד העולם יושב על כתפיהם. אבל – בתוך כל זה הבזנארד לייקס מהלכים על האדמה שהשתנתה, ומביטים למעלה בתקווה. אלה רק התחושות שלי מאינדי־פופ הגיטרות הפסיכדלי מרומם הנפש שלהם. מקריאה על האלבום למדתי שהוא נולד מהתמודדויות עם מותן של דמויות חשובות ללהקה, בראשן אביו של הסולן, אך גם עם מותם של מארק הוליס, סולן Talk Talk, ושל פרינס. אלבום יפה למות, אבל בעיקר לחיות.
5. !Jack Ladder & The Dreamlanders – Hijack
בפעם הראשונה בה הקשבתי לג'ק לאדר ממש עשיתי דאבל צ'ק כדי לוודא שלא כתוב על שם המבצע "ניק קייב". לכאורה ברור שאין להם את אותו קול אבל מצד שני – כל כך דומה. גם בגוון, גם באינטונציה, ואיכשהו זה לא נשמע כמו חיקוי. כמה שירים פנימה אל תוך מה שהתברר לי שהוא כבר אלבומו השישי של לאדר, שלבושתי לא הכרתי עד השנה, עברה בי המחשבה הכופרת – "הלוואי שזה היה האלבום הבא של ניק קייב". זו האמת.
קייב הוא מאלילי ילדותי, אבל מאז החומרים שיצאו אחרי Let Love In ב־1994, אני מתחבר אליו פחות ופחות, להוציא את Skeleton Tree מ־2016 שלא יכולתי לעמוד בפניו. מכבד את כל מה שהוא עושה, ומאמין לו, אבל לי אישית נוצר שם מרחק. ולהקשיב לג'ק לאדר השנה גרם לי לחשוב שאם זה היה השלב הבא בקריירה של ניק אז כל מעריציו בעבר ובהווה היו מאושרים עד הגג לפחות, ורק בגלל שקוראים לו "ג'ק לאדר", שם שכרגע לא אומר המון להמון אנשים, האלבום הזה לא זוכה לתשואות מקיר לקיר (חוץ מבאוסטרליה מכורתו, שם האיש מוערך עד מאוד).
לאדר כותב ושר במה שנשמע ככנות נוגה אך לא לוחצת. יש בו דרמה כמעט קברטית ובו זמנית הוא לא מלאכותי. ההפקה שלו היא אייטיזית למדי ובגדול !Hijack נשמע כמו קלאסיקה אוסטרלית אלטרנטיבית שבוודאי הייתה משודרת ללא הרף ב"לא רוצים לישון" בגל"צ, אם היא רק הייתה יוצאת בין 1988 ל־1992. יש לו שירים שמפרקים את הנשמה כמו "American Smile", "I Can't Drink The Water" ו־"The Follower" וטקסטים הורגים, כמו "חג המולד בגמילה" בו הוא שר: "מקווה שאשאר פיכח כשיגיע ראש השנה".
4. Mastodon – Hushed & Grim
את אלבומם הקודם של מאסטודון, Emperor Of Sand, חוויתי בעיקר דרך הליכות. לקחתי אותו איתי לכל מקום, ולמרות העצב והדאגה מהם הוא נולד, האנרגיות המתפוצצות שלו הטיסו אותי ממקום למקום. בשלב ראשון זה היה כמעט חיבור פיזי.
בהאזנה הראשונה לאלבומם השמיני של מאסטודון, זה שהם הוציאו השנה, עפתי, ורציתי לחוות גם אותו באותו אופן. רק שאחרי כמה האזנות הבנתי שמשהו קורה. אני מתחיל ללכת עם Hushed & Grim וחוטף דיכאון. יש בו את העוצמה המאסטודונית, אבל האנרגיות מושכות למטה, לא למעלה. ומודה – בהתחלה היה לי קשה עם זה. מדהים כל פעם מחדש איך כל כך הרבה פעמים דברים הם עניין של זמן ומקום. אשכרה מקום פיזי. לא הבנתי מה פתאום נוצר חוצץ ביני לבין אחת מהטופ 5 להקות שלי בעשור ומשהו האחרון, אבל אז פשוט שחררתי מההליכות והכנסתי את האלבום הביתה. ודווקא בלי יותר מידי תנועה הוא הגיע אליי.
מאסטודון היא להקה רוויית טרגדיות, שמלוות את האלבומים שלה כבר זמן רב. איכשהו תמיד נראה שהם לא נותנים לענן השחור שמרחף מעליהם לבאס את ההומור הדפוק שלהם ואת הצחוקים שהם נוטים לעשות מול מצלמה. במקרה של האלבום החדש זה היה קשה יותר. לפני כשלוש שנים עזב את העולם הזה ניק ג'ון, שהיה המנהל של הלהקה, ומי שהם הגדירו גם כמעריץ הכי גדול שלהם, וגם כחבר החמישי של מאסטודון. ג'ון היה האיש שהכניס אותם תחת כנפו בתחילת דרכם, והאובדן שלו היה עבורם קרוב לאובדן של הורה. נראה שהפעם הם לא הצליחו לתרגם את זה ליותר מידי אנרגיות גבוהות, והם משכו למטה, למקומות עצובים, שחלקם ממש בלוזיים. מצד אחד, ממה שקראתי, הם הניחו שג'ון לא היה רוצה שהם יעשו דברים מדכאים מידי. אבל מצד שני, ג'ון היה מעריץ גדול של לד זפלין, והגיוני שהבלוזיות הזאת היא בעצם בהשראת המוזיקה שהוא אהב.
זה אלבום שדורש האזנה קשובה ואורך רוח, אבל כשנותנים לו בחזרה – הוא מאוד מתגמל. עם כל אורכו – מדובר באלבום כפול במושגים של פעם. הוא גם מלודי מאוד, נגיש מאוד, ומוזיקלית יש גם איזו ג'יינז אדיקשניות שמרחפת פה איתם. מסע אל תוך אבל, שכמו שסיפר טרוי סאנדרס שכתב את רוב המילים, התחיל אצלו בהמון כעס ועבר להכרת תודה. איך שר ב־"For Those I Love" דייויד בלפה: "I Have A Love, And It Never Fades”.
3. David Crosby – For Free
הפתעתי אפילו את עצמי. אבל האלבום שהוציא השנה דייויד קרוסבי ממיס אותי ואני חוזר אליו שוב ושוב. בבקרים כשאני צריך להתעורר לאט, במצבי לחץ כשקשה להירגע, בלילות כשאני רוצה להגיע למצב מנוחה, הוא שם. זה אלבום שמתכתב עם זמנים אחרים, בעיקר עם אמריקה של שנות השבעים, אבל לא באיזה קטע רטרואי. קרוסבי ושות׳ פשוט עושים בו את המוזיקה שמתאימה להם מבלי לוודא אם לעוד מישהו זה ישנה.
בין השאר קרוסבי גייס אליו את דונלד פייגן לשיר מאוד סטילי דני, את שרה ג׳רוז לחידוש שהוא כמו חץ בלב לשיר של ג׳וני מיטשל שעל שמו נקרא האלבום, ואת מייקל מקדונלד מחמם הנשמה התמידי. מצב שאם הוא באמת היה יוצא בסבנטיז היום הוא כבר היה נחשב לקלאסיקה. ומצב שהוא היה נבלע בנבכי הזמן כ״עוד אלבום יפה״. הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שהוא ממש עזר לי לעבור את השנה הזאת.
2. Panopticon – ...And Again Into The Light
שניה אנשים שלא מסוגלים לשמוע את המילה "מטאל", שנייה. And Again Into The Light הוא אלבום מרהיב של בלאק מטאל פואטי ומלא יופי. כן, יופי. יש מצב שכבר אחרי המילה "מטאל" יש כאלה שברחו, אבל לאוזניי, אוסטין לאן, הוא Panopticon, הוא אחד המוזיקאים המופלאים שפועלים כיום, וזה אחד מאלבומיו הגדולים ביותר.
לאן כבר כמה שנים טובות שואג את נשמתו כאילו חייו תלויים בזה, אבל הוא לא עושה שום דבר בנאלי. את הבלאק מטאל שלו הוא מחבר למוזיקה שמקורה בהרים האפלאצ'יים, שם הוא חי, תוך שהוא משדר את היופי, הבדידות, הקור, ואת האדם הקטן שנמצא בין ההרים הגדולים וזועק. הוא משתמש בבנג'ו, גיטרת פדאל סטיל, גיטרה אקוסטית, מנדולינה, צ'לו וכינור ובגיטרות חשמליות מטמטמות – תרכובת שבהחלט אינה אופיינית לבלאק מטאל. אוזניים שאינן מורגלות בתחום עשויות לא להבין למה הוא צועק ולמה התופים מפציצים לצד כל העדינות הזה. אבל אפשר גם לנסות להתמסר לדרך בה הוא עושה את הדברים, אפילו אם לא מבינים את המילים. מוזיקה מרפאת.
1. Lingua Ignota – Sinner Get Ready
אלבום השנה, אשת השנה ובכלל אשת העשור האחרון. לינגווה איגנוטה, קריסטין הייטר, היא בעיניי ולאוזניי המוזיקאית הכי אמיצה, הכי חשופה, הכי נטולת פשרות, הכי מטלטלת והכי מדהימה שיש כיום בעולם. אין שום דבר קל בהאזנה לה. כתבתי פה על כמה אלבומים מ־2021 שאי אפשר לשמוע ברקע, וזה – במיוחד. Sinner Get Ready הוא אלבום מאתגר להאזנה, אבל הוא גם האלבום הנגיש ביותר שלינגווה הוציאה עד היום.
אזהרת טריגרים.
לינגווה עסקה בשלושת אלבומיה הקודמים בפגיעות מיניות שהיא נאלצה לעבור. והדרך שהיא שרה עליהן לא דומה לשום דבר שרובנו מכירים. היא שרה נקמה. ואני איתה באש ובמים כבר כמה שנים, ומאז שיצא Sinner Get Ready הרגשתי יותר ויותר, שגם בשנה הזאת שמפוצצת בכל כך הרבה טוב מוזיקלי, לא שמעתי דבר מפיל ממנו. ועדיין האלבום הזה חווה בשנה הזאת מצב של לפני ואחרי.
טרם הקורונה קריסטין עברה לגור עם מי שהיה בן זוגה באותו זמן בעיירה שממוקמת בהרים האפלאצ'יים, בצד הכפרי של פנסילבניה. היא מצאה את עצמה בבת־אחת מבודדת מכל העולם שהיא הכירה. באזור שבו היא חייתה כל הנופים שהיו מולה הרגישו לה שוממים ונטושים. "הרגשתי מאד בודדה, במיוחד באזור הזה בו גם הייתי לגמרי מבודדת. הבטתי בפנסילבניה כדרך לחלץ את הכאב". בבדידותה חקרה קריסטין את ההיסטוריה הדתית של האזור, והשתמשה גם בכלים אפלאצ'יים שהיא מצאה שם: שלל פעמונים, כלי הקשה וכלי מיתר כמו דולצימר הרים. מהבחינה הזאת יש לא מעט חיבור בינה לבין פאנופטיקון עליו כתבתי פה. התוצאה היא אלבום של גוספל אישי וקודר, שמחלחל עמוק לתוך הנשמה. ואין הבטחה לגאולה בסוף הדרך הזאת.
ואז הגיע ה"אחרי". לפני לא הרבה זמן פרסמה קריסטין טקסט ארוך ומחריד בו היא סיפרה שאלכסיס מרשל, הסולן של להקת דוטרז, ומי שהיה בן זוגה, אנס אותה, פגע בה פיזית קשות, והתעלל בה נפשית במשך תקופה ארוכה. בעקבות כל מה שהוא העביר אותה היא גם ניסתה לשים קץ לחייה.
היה לי ברור שקריסטין שרה אמת. שכל מה שיוצא ממנה הוא אותנטי לגמרי. אבל המילים האלה שלה היו הטלת אור קודר ונורא על המציאות. פתאום הגיעה איתן ההבנה שאחרי כל מה שהיא נאלצה לעבור ושהוביל אותה לכתיבת אלבומיה הקודמים, היא גם עברה ממש לאחרונה סבל בלתי נסבל. והמחשבה הזאת היא בלתי נסבלת.
כשיצא האלבום קריסטין רמזה שהוא קשור למערכת היחסים בה הייתה, אבל היא לא הרחיבה. ומאז שיצא המכתב הפתוח הזה ההאזנה לאלבומה האחרון מפרקת אותי לגמרי, עוד הרבה יותר מלפני כן.
ומה אני יכול לעשות? היא חברה שלי עם המוזיקה שלה, אבל האם כמאזין אני חבר שלה? כל מה שאני יכול לעשות הוא להמשיך לספר עליה, לשדר אותה, להפיץ את המוזיקה שלה ככל האפשר, בתקווה שזה יגיע.
קריסטין אמרה שלמרות שיש מחיר נפשי בלבצע על במה שוב ושוב מוזיקה שמתעסקת ישירות באלימות שהיא עברה, ובלשרוד התעללות פיזית ומינית, היא מקבלת מוטיבציה לעשות את זה כששורדי אלימות ופגיעות מספרים לה כמה המוזיקה שלה עוזרת להם ולהן להתמודד. הלוואי שכמאזינות ומאזינים נצליח לחזק גם אותה בחזרה.
תודה שקראתן וקראתם,
ושתהיה שנה טובה אמן לה, לכם, לכן, לכולנו.
מוזמנות/ים להאזין לקוואמי בתוכנית האישית מדי יום ראשון בשעה 15:00 ובאלקטריק דרימז מדי חמישי בשעה 14:00
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
