חודש מטלטל עבר עלינו, חודש שנע בין התקווה והשחרור שהביאו ההקלות בסגר ופתיחת מקומות הבילוי ובהם, למרבה השמחה, גם ההופעות, לבין מתח, בלבול ולעתים גם ייאוש, שהביאה עוד מערכת בחירות לא ברורה. בין כל אלה, המוזיקה שוב שימשה לנו כעוגן, והייתה פסקול מנחם למציאות המוזרה שבחוץ. ואם בבחירות עסקינן, בחרנו עבורכם כמה מההיילייטים המוזיקליים של החודש, כאלה שנשארו איתנו ועשו לנו נעים באוזן. מוזמנות/ים לקרוא ולהאזין.
חן ליטבק בוחרת:
נעם רותם – מעגל האור
לפני כמעט שנה התקיים פסטיבל אינטרנטי מיוחד כאן בתחנה בשם "אינדיזוםזום", היו המון אמנים שהשתתפו (מעל 50!) והמון שירים, חלקם בהשמעת בכורה אינטימית ומיוחדת. אחד מהם היה "מה הסיבה שלך?" שביצע נעם רותם. החודש, כמעט שנה אחרי, יצא האלבום החמישי במספר של רותם שנקרא מעגל האור, והשיר האהוב עליי מאותו הפסטיבל מככב ברצועה השנייה בתוכו. האלבום הופק מוזיקלית על ידי עובד אפרת (הקליק, אהוד בנאי), והנגנים הם סוג של סופר־גרופ מקומי שמורכב מגבע אלון, ג'נגו, עודד פרח, טל הפטר ורביעיית מיתרים של קרני פוסטל.
הרבה עבר על נעם רותם מאז פרץ לחיינו כסולן ההרכב "קרח תשע", ועד שיצא לקריירת הסולו שהביאה לנו אלבומי מופת. לפני כעשר שנים הוציא נעם רותם את ברזל ואבנים שזכה לשבחים והפך אותו בין לילה לאחד מהיוצרים החשובים ביותר באינדי הישראלי, הרבה בזכות המילים המדויקות, הכנות והכואבות של רותם. בעולם בו תמיד ישוו את היצירות החדשות שלך לזו ששינתה לך את הקריירה לא פשוט להוציא אלבום, בטח שלא אלבום טעון רגשית, שדורש האזנה קשובה במיוחד. ובכל זאת, עשר שנים לאחר האלבום המדובר, ושש שנים לאחר נשורת, אלבומו האחרון, הוציא רותם את מעגל האור, אלבום רגיש ויפהפה שמצליח לגעת בכאב באופן חשוף ובוגר.
האלבום מורכב מ־13 שירים שמספרים על פצעים, חתכים, אמונה והחלמה, וכאלה ששואלים שאלות. מה הסיבה שֶלךְ? שואל רותם. הניקוד מדגיש, שלא יהיה מקום לספק, שהסיבה היא שלה, של הבת שלו, אליה פונה רותם גם בשירים נוספים באלבום. זהו מסע משפחתי, אישי, וקרוב, לא תמיד פשוט, אבל מנסה תמיד לשחות קדימה ולהתגבר למרות הפצעים שמסרבים להחלים.
המעטפת המוזיקלית הקצבית מצליחה לעיתים לטשטש את הטקסטים הקשים, כמו שרותם יודע לעשות, ועשה גם באלבומיו הקודמים. בין קטעי האלבום ניתן למצוא גם שתי יצירות אינסטרומנטליות, "ארץ לעולם־לא" ו"להקת עורבים" שחותם את האלבום.
לכבוד צאת האלבום, הגיע נעם רותם להתארח בתחנה, או יותר נכון בסלון, של לאון, ויחדיו יצאו למסע בין כל שירי האלבום. האזנה מודרכת אפשר לקרוא לזה, או פשוט שיחה טובה בין שני חברים עם מוזיקה מסביב.
נעם רותם ישיק את האלבום מעגל האור בהופעה חגיגית במרכז ענב, במוצ"ש של ה־17.4 בשעה 21:00
אורח מיוחד: גבע אלון
מוזמנות/ים להאזין לחן ליטבק בתוכנית "נקודת חן", אחת לשבועיים, ימי ראשון בשעה 12:00
תומר קופר בוחר:
Valerie June – The Moon and Stars: Prescriptions for Dreamers
ואלרי ג'ון פרצה לחיינו לפני שמונה שנים עם אלבום הבכורה שלה שיצא ב־2013. ארבע שנים לאחר מכן היא עשתה מבחינתי קפיצת מדרגה קטנה עם האלבום השני, ועכשיו, כעבור ארבע שנים נוספות, היא כבר מדלגת מספר קומות עם אלבומה השלישי הטרי The Moon and Stars: Prescriptions for Dreamers. בשתי ההוצאות הקודמות הגדרתי את המוזיקה של ואלרי כפולק־בלוז אווירתי, עם שורשים שהיא מביאה מממפיס, עיר הולדתה, ועם בסיס מודרני שמגיע מברוקלין, בה היא מתגוררת בשנים האחרונות. אך באלבום החדש היא לוקחת את המוזיקה והצלילים שלה למחוזות חדשים לגמרי. עם אותה אווירה אחידה, אבל כזו הנושאת משקל מוזיקלי רב יותר, מכילה רבדים שונים, צבעוניות והמון נשמה מעורבבת עם פולק אלטרנטיבי והשפעות של R&B.
לא הייתי צריך יותר מהאזנות ספורות כדי לקבוע שזה By far האלבום הטוב ביותר שלה עד כה. הרצועות של The Moon and Stars מלאות בחום ובאינטימיות, הן יכולות לרגש ואולי קצת להכאיב, אבל מיד לאחר מכן הן ירימו אותך עם המילים הסוחפות ועם המלודיות החודרות. באופן שהולם את שמו, זה לגמרי אלבום עבור החולמים, או יותר נכון – עבור החלומות עצמם. אלו שהופכים למציאות וכאלה שהם עדיין בגדר פנטזיה, שהיא אולי רחוקה, אבל המרשם המוזיקלי הפנטסטי של ג'ון מקרב אותה למציאות וללב.
Fruit Bats – The Pet Parade
כמה שמחתי בשנת 2016 כש־Fruit Bats עשו קאמבק עם אלבום חדש. לפני שנתיים שוחרר הפולואו־אפ שלו, וכעת הגיע אלבום חדש העונה לשם The Pet Parade. אפשר לקרוא ל־Fruit Bats להקה, אבל למעשה מדובר בפרויקט מתמשך של איש אחד – הסולן/כותב/יוצר המחונן אריק ד. ג'ונסון. חברי ההרכב משתנים מדי פעם, אבל ג'ונסון תמיד שם בפרונט, כותב את כל השירים ומנגן על כמעט כל כלי אפשרי.
ג'ונסון נמצא בתקופת יצירה פורייה וחביבה עליי. בשנה שעברה הוא היה חלק מהטריו הנפלא של Bonny Light Horseman, בו לקח חלק גם המפיק והמוזיקאי ג'וש קאופמן, שנמצא לצדו גם באלבום הנוכחי בתור מפיק, באסיסט, גיטריסט, קלידים ועוד. השילוב של שניהם, שבעיניי הוא פשוט מושלם, הופך את The Pet Parade לעשיר יותר, ושם אותו מבחינתי במקום גבוה בתוך הדיסקוגרפיה של ג'ונסון ושל ה־Fruit Bats. מדובר באלבום חם ויפה, כזה שיכול להרגיע את האוזניים בנסיעות וכן לחדור עמוק פנימה בהאזנות לבד בבית. גם הוא וגם האלבום של ואלרי ג'ון הם הכי "אלבומי אוזניות" בשבילי. כאלו שסוחפים אותך למקומות אחרים בזמן שהם מתנגנים על רקע הנופים המשתנים בחוץ.
Sunny War – Simple Syrup
לפני שלוש שנים, בשנת 2018, הוציאה סאני וור את אלבום הפריצה שלה, With The Sun. סגנון הפריטה המיוחד שלה על הגיטרה לצד כתיבתה האישית והמרגשת, שטפו אותי בהתאהבות מיידית. ההתאהבות רק מתעצמת כשמוסיפים את הסיפור האישי שלה: כמה שנים לפני כן היא עוד הייתה הומלסית ונגנית רחוב בלוס אנג'לס ששרה בשביל כסף קטן ובעבור מחשבות על הארוחה הבאה.
הכישרון הגדול שלה על האקוסטית בולט מאוד באלבום החדש Simple Syrup, אפילו יותר מאשר באלבום הפריצה. בהאזנה לאלבום, נדמה כאילו מנגנים איתה עוד שלושה גיטריסטים יחד, אבל המלודיות והצלילים הייחודיים לה מגיעים אך ורק מעשר האצבעות והגיטרה האחת שלה. אם הכרתן/ם את סאני וור לפני כן, יש סיכוי גדול שתתאהבו בה מחדש באלבום הנוכחי, ואם לא, Simple Syrup יוכל בהחלט להכניס אתכן/ם לעולמה המוזיקלי. מהאלבומים האלה שמדהימים אותי בפשטות המופלאה שלהם, שיש בהם הרבה רגש ועומק וסיפורים קטנים מהחיים.
מוזמנות/ים להאזין למוזיקה בהגשת תומר קופר בתוכנית "הרמוניה דרומית", מדי יום ראשון בשעה 10:00
ילי ורדי בוחרת:
מירנדה! (סימן הקריאה במקור) הוקמה בשנת 2001 בארגנטינה ופעילה עד היום. בשנותיה הראשונות כללה הלהקה חמישה חברים: אלחנדרו סרגי (שירה), חוליאנה גטאס (שירה), לולו פואנטס (גיטרה), ברונו דה ויסנטי (פרוגרמינג) וניקולס גרימלדי (בס). בשנים האחרונות הפכה הלהקה לדואו הכולל את סרגי ואת גטאס. הלהקה, הקרויה על שם השחקן הארגנטינאי אוסבלדו מירנדה, שמרה על קו מוזיקלי אחיד מאז הקמתה ועד היום, הנמצא בשדה האלקטרופופ עם נטייה קלילה למלודרמטיות.
החודש הוציא הדואו שני שירים, ממש באותו היום. האחד – "Por Amar El Amor", מתאפיין בהפקה המשלבת בין הפופ של תחילת שנות האלפיים לבין המוזיקה רוויית הסינתיסייזרים מהאייטיז. אחד הדברים האהובים עליי בלהקה, הוא היכולת לכתוב על נושאים לא פשוטים ולעטוף אותם במוזיקה קצבית, כיפית, מסיבתית. מילות השיר "Por Amar El Amor" לדוגמה, הן מעין קריאת השכמה לכל אלו מאתנו שבשם האהבה איבדו את עצמם, עושים הכל כדי לא לריב, כדי שהצד השני לא יכעס, כמו הפכו לבובה ביד היוצר של בני או בנות זוגם. נושא לא קל לעיכול שעטוף במוזיקה שבתכל'ס רק עושה חשק לרקוד.
השיר השני שהוציא הדואו, הוא למעשה שיתוף פעולה בינם לבין המוזיקאי הקולומביאני Esteman. באחד הראיונות סיפר אסטמן כי כשכתב את השיר היה ברור לו שהוא מתאים בדיוק לקולותיהם של אלחנדרו סרגי וחוליאנה גאטס הלו הם מירנדה! "Juan Y Paul" הוא מחווה למוזיקת הFאנק של שנות השמונים ועוסק בסיפור אהבה הנוצר מתוך תמימותן, סקרנותן וקרבתן של שתי נשמות צעירות. השמות המופיעים בשם השיר מרמזים לנו שמדובר בסיפור אהבה בין שני גברים, שבאופן אישי הזכיר לי קצת את סיפורם של דויד ויהונתן. השיר עוסק לא רק בסיפור האהבה, אלא גם, ואולי בעיקר, בחוויה ההיא של האהבה הראשונה, אהבה שהרבה פעמים נדחקת הצידה בביטול, אך למרות זאת רבים ורבות מאתנו תרים אחריה כל החיים בניסיון לשחזר ולו מעט ממנה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
