אחרי שלא סיכמתי את אלבומי 2019 שלי, אני מרגיש שנוצר לי איזה בור בשנה ההיא, ולפחות בשביל השקט שלי אני לא יכול להעביר דף בלי סיכום כזה. יש הרבה, הרבה, הרבההההה יותר מוזיקה שאהבתי ב־2020 ממה שתיכף תקראו, אם תקראו. אבל אחרי ששידרתי בעצמי לא פחות מ־11 תוכניות סיכום בקצה ועוד את הגרסה הרדיופונית של הטקסט הזה בגלגלצ, הגעתי למסקנה שמה שיש לי לעשות כדי לסגור מבחינתי את העניין הוא לשלוח לכם את הרשימה הכי מצומצמת של אלבומים שאוכל, מבלי להפיל עליכם הכל מחדש.
רק לפני שאגיע לזה חשוב לי לומר כמה דברים:
אשת השנה שלי היא Lingua Ignota.
היא לא הוציאה אלבום חדש. רק כמה שירים, שרובם קאברים, שפירקו לי את הלב לחתיכות. וזה גם בא להגיד שנדבר פה על אלבומים, אבל זה לא אומר שלא אהבתי עוד איזה מיליון דברים אחרים, כפי שתוכלו לגלות אם תקשיבו לתוכניות סיכום השנה שלי באתר הקצה.
עם יד על הלב, הרגשתי ב־2020 הכי מחובר שהייתי מזה זמן רב למוזיקה מקומית, ולפי תוצאות מצעד הקצה נראה שרבות ורבים הרגישו דברים דומים. אני תמיד מחובר למה שקורה פה, אבל דווקא השנה, כשלכאורה עצרו לנו את המוזיקה, דברים יצאו כמו סכר שנפרץ – תופעה עולמית. ונראה לי שמכיוון שאני חי פה, היא השפיעה עליי הכי הרבה במה שקרוב אליי. אז חוץ מהאנשים מארצות נכר שתיכף אכתוב עליהם, אלבומי השנה שלי כוללים גבוה מאוד את האלבומים שהוציאו ברק כהן ולהקתו, Deaf Chonky, אמרי כהן, OSOG, אריאל קליינר, .Z.K, אורית טשומה (יצא בדצמבר 2019, עבר מבחינתי ישר ל־2020), עומר מושקוביץ, אקוט, אפור גשום, ידידיה בלחסן, נומקה, Raaul, מוסקומאן, רד אקסס, שלומי קנדל, טונה (שיצא בדצמבר 2019) ואהוד בנאי. בטח יש עוד ששכחתי וזאת בדיוק הסיבה שאני תמיד נמנע מסיכומים מקומיים 🙁 אז סליחה.
והנה רשימת אלבומי השנה הלועזיים שלי
בחרתי 40 אלבומים בלבד, כדי לא להקשות. את הדירוג עשיתי אך ורק בשביל הכיף, ובכל רגע נתון אני עשוי לחשוב שבעצם הייתי שם את המקום ההוא במקום אחר, אז זה לא חקוק בסלע או משהו. רק איך שהרגשתי כשהכנתי את זה. אבל – מתוך ה־40 האלה יש כמה שאני לא מסוגל לדרג ושאני חושב שצריכים להיות מחוץ למצעד הפרטי שלי, אז נתחיל איתם:
רימייק השנה:
Grandaddy – The Sophtware Slump ..... on a wooden piano
לכבוד 20 שנה לצאתו, אחד האלבומים המרהיבים אי פעם זכה ב־2020 לגרסה מחודשת של האיש שכתב ושר אותו במקור, ג'ייסון לייטל, שמבוצעת כולה על פסנתר עץ. לא הגיוני בעיניי בכלל להכניס אותו מחדש לאיזשהו דירוג.
ההוצאה המחודשת של השנה:
Prince – Sign O The Times (Super Deluxe Edition)
מה יש בכלל לומר. רי-אישו כל הרי-אישוז. אחד האלבומים הגדולים בהיסטוריה קיבל השנה הרחבה חלומית ומופרעת בעומקה וברוחבה של קטעים נדירים בעיקר, בקופסה ענקית שהיא חגיגת מוזיקה לא נורמלית לכל מי שאוהב/ת את פרינס ולאוהבות ואוהבי מוזיקה בכלל. חגיגת חיים.
אוספי השנה:
במהלך 2020 יצאו טונה של אוספי אמנים שונים. חלק גדול מהם נבע מהרצון להוציא אוספי צדקה למטרות שונות. אלו השניים שהכי אהבתי:
Punks Against Sweatshops – Give Sweatshops the Boot Vol. 1
מה שעומד מאחורי האוסף הזה היא יציאה כנגד סווטשופס והתנאים המחפירים שמעבידים בהם אנשים בכלל וילדים בפרט. ספציפית האוסף הזה קורא ללהקות פאנק לא להכין את המרצ'נדייז שלהן בסווטשופס. יש פה 40 שמות שונים, חלקם מוכרים יותר כמו ג'לו ביאפרה ופרופגנדי, ועד, או בעיקר, לשמות שלא מוכרים למי שלא מתעניין/ת בפאנק. עם ובלי קשר למסר, זה אוסף טירוף.
Various Artists – CARE4LIFE
אוסף של לא פחות מ־45 אמנים שונים שתרמו לו קטעים אקסקלוסיביים, כדי להעביר את רווחיו ל־NHS, שירות הבריאות באיים הבריטיים, במטרה לעזור להם לטפל בחולי קורונה בפרט ולציבור בכלל. הדבר הזה מורכב משלל נציגויות שונות מעולמות האלקטרוניקה, בעיקר הדאנסית. וממש מגדולים כמו הכמיקל בראדרז ועד לקטנים כמו Dusky. ורובם לא סתם זרקו פנימה קטעים שאין להם מה לעשות איתם. CARE4LIFE הוא פשוט אוסף פנטסטי. חגיגת דאנס שלא נגמרת, שכל הזמן אפשר לגלות בה דברים חדשים.
והנה אלבומי השנה שלי ל־2020, מקומות 35 עד 1:
35. Valkyrie – Fear
אם העטיפה מפחידה אתכם והשם מלחיץ אתכם – אלה סתם הטעיות. האלבום של ואלקירי הוא פשוט אחלה אלבום הארד־רוק סטונרי, שמלא בסאונד אנלוגי חם, כפי שהם העידו בעצמם. עם עבודת גיטרות מלכותית של האחים ג'ייק ופיט אדאמס (לשעבר הגיטריסט של Baroness), עם שירה שמזכירה לי את איאן אסטברי מ־The Cult מינוס הדרמה, ועם כמה שירים קליטים שקשה להפסיק לזמזם. אלבום "נותן בראש" יענו, שעבורי היה אחד האלבומים המרגיעים של השנה.
34. Be Well – The Weight & The Cost
האלבום הזה רושף באותה מידה בה הוא פגיע. הלהקה היא הגוף שמחזיק את הכל, אבל הקול של בריאן מק'טרנן הסולן הוא הלב, והוא עומד להתפרק בכל רגע. מק'טרנן התחיל לכתוב את האלבום הזה במהלך הופעות איחוד עם להקת ההארדקור הותיקה שהוא הוביל – Battery. רק שמשהו לא הסתדר לו והוא הרגיש שהשירים האלה צריכים הרכב אחר. הוא הקים אותו עם חברים מ־Darkest Hour, Fairweather ו־Bane, ודרך השירים הוא מתמודד בו רבות עם דיכאון. כל שבירה של הקול שלו היא אמינה והשירים הם בו זמנית הארדקוריים, עצובים ומלודיים. ים של רגש.
33. The Lemon Twigs – Songs For The General Public
במקרה של צמד האחים מלונג איילנד, תמיד הייתי מבסוט על הסינגלים שלהם, אך איבדתי את החיבור כשזה הגיע לאלבומים המלאים. אבל השנה הם הוציאו אלבום שלגמרי מרגיש כמו אוסף סינגלים, המיטב של הלמון טוויגז, רק שכולו שירים חדשים. והוא מלא בלהיטי פאוור־פופ מושלמים, שנשמעים ברגעיהם הטובים קצת כמו שי נובלמן פוגש את The Darkness ועושה איתם קאברים לביג סטאר, מבלי שאלה יהיו באמת קאברים. כיף גדול.
32. Kvelertak – Splid
קוולרטאק הם אולי מה שהיה קורה אם מאסטודון היו מקימים להקה עם AC/DC. שזה תיאור שהוא לא חוכמה גדולה בהתחשב בזה שטרוי סאנדרס ממאסטודון מתארח באלבום שקוולרטאק הוציאו השנה, אבל זה כנראה גם לא מקרי. Splid, אלבומם הרביעי, הוא הראשון שלהם עם סולן ומתופף חדשים, וזה לא עצר אותם מלהמשיך להיות בומבה של להקה. מלאים בשירים כיפיים, הרואיים, מוגזמים, המנוניים בלחנים שלהם (את המילים שהם שרים לרוב בנורווגית אני לא מבין) ובומבסטים כן לצורך.
31. Disclosure – Energy
זו הייתה שנת דאנס מדהימה לאוזניי. את רובה הייתי מסכם דרך הסינגלים שיצאו בה ושאהבתי (מה שבעצם עשיתי בתוכנית הזאת). אבל למרות שהסינגלים היו העיקר מבחינתי – איזה כיף הוא האלבום שהוציא השנה הצמד הבריטי דיסקלוז'ר. חגיגת דאנס מרובת השפעות מגוונות, ובקלות האלבום הכי טוב שלהם לטעמי.
30. Bad Cop Bad Cop – The Ride
כל מה שחשבתי על הלהקה הזאת התהפך השנה בזכות האלבום הנוכחי. היה ב־Bad Cop Bad Cop משהו שלא אהבתי, מעין שירה שנשמעה לי מתאמצת מידי וצרודה בכח. אבל אלבומן השני, The Ride, הוא פשוט פגז של אלבום פאנק־רוק. בין הנושאים המרכזיים שלהן נמצאים שירי מחאה נגד היחס של ארה"ב כלפי פליטים והמנוני העצמה נשית. ויש גם שיר שובר לב, למרות ואולי בזכות האנרגיה המחורעת שלו, בשם "Breastless" – על התמודדות עם סרטן השד. אבל זה לא בזכות הנושאים, כמו בזכות הדרך בה הם מתורגמים לשירים, אלה שגרמו לי ב־2020 לאהוב את באד קופ באד קופ.
29. Envy – The Fallen Crimson
אנווי היפנים מצליחים להתיך את הרצון לנשגב ואת ההתפלשות בעפר. את המבט אל השמיים בתקווה למשהו פלאי שיקרה, ואת זעקת הכאב והשבר מהכל. ואלו רק התחושות שלי. אני לא יודע על מה הם שרים ביפנית, אבל זו גדולתה של מוזיקה כשפה אוניברסלית. התרכיב שלהם בין פוסט־רוק מלא תקווה שיש בו מן המוגוואי, בין דיבור עדין, לבין הדים של קוקטו טווינז, לבין סקרימו סגפני ומלא תסכול – נשמע כמו משהו שיכל להיות ואן טריק פוני. איכשהו הם בכל אלבום מצליחים לשבור את התבניות של עצמם ולהפתיע לטובה מחדש בתעצומות הנשמה הגועשת שלהם.
28. Thundercat – It Is What It Is
כל הפן המתפנק במוזיקה של ת'אנדרקאט תפס בעיניי באלבום הזה גוון קצת יותר מלוכלך ועמום, שיש בו עדיין מתיקות, אבל קצת יותר נסיונית ומהורהרת. נשמע לי שאולי קרה לו משהו בעקבות המפגש שהיה לו באלבום הקודם עם מייקל מק'דונלד. החתול מתחיל להזכיר פה את מק'דונלד בשירה שלו ובגם בלחנים. מה שאומר שהג'אזיות שלו מתחברת עם פופיות יותר מבעבר, ודווקא זה מכל הדברים בעולם בעיניי, הופך אותו למלחין משוכלל ולזמר מוצלח מתמיד.
27. Greg Puciato – Child Soldier: Creator of God
אלבום הקאמבק של מיסטר באנגל שיצא השנה הוא כנראה הדבר הכי מייק פאטוני שמייק פאטון יכל לעשות. אלבום הטרלה. אבל יש מצב שאלבום הסולו הראשון של גרג פוצ'יאטו הוא יותר האלבום שהייתי שמח שפאטון היה מוציא, ורק לחשוב מה היה קורה אם הוא היה שר בו. אבל זה לא משנה, פוצ'יאטו, לשעבר סולן The Dillinger Escape Plan, מרביץ בו אחוש תצוגת תכלית סופר־אקלקטית, שנעה בין אינדי־פופ מחוספס מעט להשפעות של ניין אינץ' ניילז, בין R&B אלקטרוני להארדקור המחורע והנסיוני שאפיין את הדילינג'ר אסקייפ פלאן. עבור רוב מי שרק הכירו אותו מהלהקה ההיא, קרוב לוודאי שהאלבום הזה הוא הפתעה גדולה בשאר הצדדים שפוצ'יאטו מגלה בו, והוא עושה את זה מעולה.
26. Futuro Conjunto – Futuro Conjunto
אלבום שבאמת לא נשמע כמו שום דבר אחר. מאחורי Futuro Conjunto עומד צמד שמגיע במקור מהריו גראנד ואלי. והשניים האלה תפרו באלבום הזה סיפור בתוך סיפור. הדמות שהיא זו שאנחנו חווים את הדברים דרך אוזניה, היא בחור שחי בעתיד של משהו כמו 250 שנה קדימה מעכשיו. הבחור הזה שמע סיפורים על פסטיבל מוזיקה מאוד מיוחד שהתרחש בריו גראנד ואלי 150 שנה אחורה בעבר שלו. שזה אומר – כמאה שנה קדימה בעתיד שלנו, בשנת 2120. הוא מחפש מידע ומוצא בוטלג ובו הקלטות של חלק קטן מהפסטיבל. אנחנו בעצם מקשיבים יחד איתו להקלטות האלה, בהן הוא שומע להקות שעוד לא נולדו בזמן שלנו, שהן בעצם להקות שהומצאו במיוחד עבור האלבום. כל אחת מגיעה מסגנון מוזיקלי שונה, כי מדובר בוואחד פסטיבל אקלקטי, וגם יש להן יופי של שירים. כל העניין כולל גם את הדמות שמגלה את הדברים, גם הקלטות קהל לכאורה מהבוטלג, גם כל מיני דברים שהלהקות אומרות על הבמה, ומבלי לראות כלום מתקבלת פה חווייה סינמטית יוצאת דופן. שווה לנסוע עם הדלוריאן לשם.
25. Pears – Pears
ההרכב הזה מניו אורלינס משלב באלבום השלישי שלו באופן מושלם בין הארדקור־Pאנק קשוח לבין לחנים פופיים והרמוניות מרוממות רוח. יצא חרוז אז סליחה 🙁 אבל זה עדיין נכון בעיניי. Pears מביאים איתם אנרגיה גדולה וסוחפת לאורך כל האלבום, מלא יצירתיות ומלא ניואנסים קטנים בתוך תרכיב של כעס, הומור ורגש.
24. Dan Deacon – Well Groomed (Original Score)
גם אלבום השירים שדן דיקון הוציא השנה הוא משובח, אבל דווקא הפסקול האינסטרומנטלי הזה לסרט שלא ראיתי ושגם לא ממש מושך אותי לראות, שכולו אלקטרוניקה אמביינטית ופסנתרים שנדמה שמרחפים כמו עננים מעל האדמה, הפך ל־Go-To-Album שלי בפעמים רבות כל כך בשנה האחרונה בהן הייתי צריך להירגע.
23. Marc Almond – Chaos & A Dancing Star
אני מאוד אוהב את הגלגול הנוכחי של מארק אלמונד. תמיד הייתי בצד שלו, אבל האמת היא שבחיים לא הרגשתי מחובר אליו כמו שאני מרגיש בשני אלבומיו האחרונים. יותר אמנם ב־Shadows and Reflections המופלא מ־2017, אבל גם ב־Chaos & A Dancing Star. ונדמה לי שבשניהם אלמונד מרגיש נוח מתמיד להיות דיווה. הוא הפסיק להתאמץ, הוא פשוט הדבר האמיתי עכשיו מבלי הצורך להוכיח את זה. באלבום הטרי אפשר בקלות לדמיין את השירים כחלק ממחזמר חדש בכיכובו של אלמונד, עליו ועל חייו. יש פה הרבה פסנתרים וכלי מיתר, כמה גרובים שמנים למדי (שלעיתים נשמעים קצת מיושנים, אבל לא מספיק כדי לפגום בהנאה), שיר אחד עם חליל וואו של איאן אנדרסון מג'תרו טול ("Lord Of Misrule"), ובעיקר אלמונד פשוט בשיאו פה בבלדות "Dreaming Of Sea" ו־"Hollywood Forever", שהם מהשירים המרגשים ביותר של השנים האחרונות.
22. Jay Electronica – A Written Testimony
במקרה לגמרי לאלבום הזה הקשבתי לראשונה בהליכה ברחובות ת"א בליל שישי הראשון אחרי שהודיעו לכולנו שהקורונה הגיעה. זה היה לילה קר וכל כך מוזר. הרחובות היו פשוט מתים. היה נראה שאין נפש חיה. פאקינג יום שישי ות"א ריקה מאנשים ברחובות ומתנועה. יום כיפור, אבל בלי השלווה שנוטה להשתרר ביום הזה, ושקט עם בהלה באוויר. נכנסתי לסופר־יודה כדי להצטייד בדברים והמדפים היו מגולחים. לא ידעתי במה לגעת או לא לגעת, והמוכרים במקום היו כל כך נחמדים ומבולבלים. בו בזמן התנגן לי באוזניות החדש של ג'יי אלקטרוניקה והתיישב בול על כל האווירה הזאת, כאילו הוא מאלתר עליה פריסטייל בזמן אמת. A Written Testimony הוא אלבום מלא בדידות, עם חלל גדול במקום בו מצופה לרוב שינחתו ביטים, שלפעמים ממש נעדרים. הראפ של ג'יי אלקטרוניקה לוקח את ההשראה שלו רבות מהניישן אוף איסלאם שהוא חבר בה, ויש בו איזה ביטחון דתי. אני לא יכול לומר שזה משהו שאני בהכרח מתחבר אליו, אבל באותו לילה קר ומנוכר הסתדר לי בול הטון הבטוח הזה על ההפקות הללו, שמשאירות הרבה מקום לנשימה ולמחשבה.
מיקסטייפ הבכורה של ג'יי אלקטרוניקה יצא ב־2007, ויחד עם זוגיות והורות עם אריקה באדו – הפכו הציפיות סביבו לבלתי אפשריות. השנים חלפו ואלבום הבכורה המיוחל לא היה באופק הנראה לעין. והנה, 13 שנה מאוחר יותר, כשכבר אף אחד לא מצפה לו ומבלי לעשות יותר מידי רעש סביב זה, האיש הוציא לראשונה אלבום רשמי. ההפתעה הכי גדולה בו היא קול מרכזי, שנוכח כמעט בכל השירים, ושאינו קולו של ג'יי אלקטרוניקה. זה קולו של ג'יי זי, שבכלל לא מצוין על העטיפה, למרות שתכלס זה לגמרי אלבום משותף של שניהם. ג'יי זי לדעתי נותן בו את ההגשה והטקסטים הכי טובים שלו בפער מאז The Blueprint והאנפלאגד שלו מ־2001, ולשמוע אותו עושה את זה כמעט בסוד בתקליט פה, עושה את זה אפילו מיוחד יותר. הייתי שמח לשמוע ממנו יותר דברים כאלה.
21. James Dean Bradfield – Even In Exile
יש לי חולשה לג'יימס דין בראדפילד, סולן המאניק סטריט פריצ'רז, ואני לא מבין למה בכל פעם מחדש אני מרגיש כאילו אני צריך להתנצל על זה. אולי בגלל שאני יודע שלפעמים הטקסטים שהוא שר הם קצת פשטניים. שלא לומר לעיתים קצת צדקניים. ושלפעמים אני מרגיש שזה משקף קצת חוסר מודעות בעולמינו התמיד פוסט־משהו, ושלפעמים זה גם יותר מידי, מה נקרא – על האף. אבל יש משהו באיך שהאיש הזה מלחין ושר שנוגע לי ישר בבטן, ובאלבום הסולו שהוא הוציא השנה זה לגמרי קורה. את Even In Exile בראדפילד כתב בהשראת ויקטור הארא – זמר, משורר, במאי תיאטרון, מורה ואקטיביסט שנרצח בצ'ילה בזמן שלטונו של פינושה יימח שמו. אבל מה שהכי משנה באלבום הזה בעיניי, הוא דווקא פחות המילים ויותר הלחנים הנהדרים בנוסף לעיבודים היפים והדווקא לא פומפוזיים שהסיפור של הארא הוציא מבראדפילד.
20. The Reaganomics – The Aging Punk
אלבום מפוצץ באנרגיות מטורפות, בהומור ובמודעות עצמיים ובלחנים כל כך מדבקים שאי אפשר להפסיק לשיר. כשמו – האלבום הזה מושר מנקודת מבט של פאנק־רוקרים שהם כבר לא ילדים, שעובדים בדיי ג'ובז לא זוהרות, אבל שיודעים לתת בראש כל כך טוב. ויש בו שירים על יחסי מאזין עם מושא ההערצה שלו – ג'יימס האטפילד, סולן מטאליקה, ועד למילים שמושרות לילד: "תהיה כל מה שאתה רוצה, רק אל תהיה אסהול". אם צמד המילים "פופ־פאנק" מרתיע אתכם/ן מאיזושהי סיבה, אני ממש ממליץ לתת סיבוב, או שניים, או עשרה לאלבום הזה, שיכול להיות כרטיס כניסה לכל מה שיפה בעולם. אם לא יעבוד לכם/ן אז אבוד 🙂
19. Caribou – Suddenly
פופ אלקטרוני שמצליח להיות בו זמנית מסוגר ומלא חום. דן סניית' מצליח לבטא פה בעדינותו את הבדידות שיכולה להיות על רחבת הריקודים, בין אם את/ה בתוכה או רק משקיף/ה מבחוץ.
18. Brutus – Live In Ghent
בשנה המבאסת הזאת, כנראה בגלל היעדרות ההופעות מחייהם של אוהבות ואוהבי מוזיקה, יצאה גם כמות לא מבוטלת בכלל של אלבומי הופעה. חלקם שייכים ללהקות שאני מאוד מאוד אוהב, אבל לא הספקתי לבדוק את כולם. מבין אלו שכן – אלבום ההופעה שהכי העיף אותי ב־2020 הוא זה של ברוטוס. גם ככה אני מת על הלהקה הבלגית הזאת, אבל התקליט הזה פשוט מראה עד כמה הם גדולים באמת. סטפני מאנארץ הסולנית היא גם המתופפת והיא פשוט מדהימה בכל מה שהיא עושה. יש ז'אנר כזה של אנשים שלא אוהבים מתופפים שהם גם סולנים. בחיים לא אבין למה. אבל גם הם לדעתי יחטפו לאטמה לפנים אם הם ישמעו את מה שסטפני עושה פה.
17. Jim Bob – Pop Up Jim Bob
אחת ההפתעות היפות של השנה עבורי. ג'ים בוב, סולן Carter USM, מוציא אלבומי סולו עוד מתחילת שנות ה־2000, ולבושתי זה ממש עבר לי מתחת לרדאר. אני מקווה שמתישהו אספיק להדביק את הקצב שלו, אבל בינתיים Pop Up Jim Bob שהוא הוציא השנה הוא מעין גרסה קומפקטית יותר של קרטר יו.אס.אם, אבל בעלת אותן איכויות. אין פה את המקבצים המהירים והמוטרפים שהיו להם, אבל לחלוטין את הגשת השירה המרירה והסוחפת, ואת הכתיבה החמה, הסרקסטית והעצובה. ג'ים בוב מסתכל ישר בעין של עולם מוכה קורונה ומנהיגויות מושחתות, ו־"thoughtsandprayers#" הוא אחד השירים החזקים של השנים האחרונות. מעין "עזרה בדרך" של נעם רותם, גרסת בריטניה של ימי הקוויד. מה בריטניה, העולם.
16. Touche Amore – Lament
אלבום מדהים שכולו התמודדות עם דכאון, עם חוסר נוחות בתוך הגןף שלך עצמך, עם פרידה ועם טרגדיות שקשה לבטא מפורשות במילים. ג'רמי בולם, הסולן של טושה אמורה, זועק את עצמו לאורך רוב האלבום, וזה יכל להיות קשה, רק שעם כל הכוח והאינטנסיביות שלה, הלהקה מספקת לו כר תומך ומכיל. ואם כל זה נשמע דומה לתיאור שנתתי פה מוקדם יותר לאלבום של Be Well – זה לגמרי נכון. יש דימיון רב בין שני האלבומים האלה. אצל טושה אמורה איכשהו לאוזני זה יותר נגיש וקצת יותר מתקשר, אם כי שניהם נפלאים. ג'רמי בולם, תרגיש טוב.
15. Sault – Untitled (Rise)
ההייפ המוצדק של השנה. במרכזם של סולט נמצא דין אינפלו ג'וזייה, שמנגן עם מייקל קיוואנוקה ושהפיק את ליטל סימז, והם מטיילים בין שלל סגנונות של מוזיקה שחורה. למרות הגיוון הגדול בעשייה, הם גם מייצרים סאונד ואמירה קוהרנטיים, שאפשר לשמוע שמגיעים מאותו הרכב. האהוב עלי בהרבה מבין השניים שהם הוציאו השנה הוא Untitled (Rise). אלבום שמלא בכיף, דאנסיות ובחדוות נגינה והפקה. יש בו נגיעות שמתפזרות בין השירים של R&B אייטיזי, מוזיקה ברזילאית, דיסקו, מוזיקה אפריקאית שבטית ועוד דברים, והוא חוגג בגאווה תרבות ומוזיקה שחורה. חייב להודות, אגב, שאני לא אוהב את קטעי הספוקן וורד בשני האלבומים האלה, אבל ב־Rise הם מעטים ובולטים הרבה פחות.
14. Maria McKee – La Vita Nuova
אני באש ובמים עם מריה מק'קי עוד מימיה כסולנית שהייתה כולה אש בלהקת הרוק האמריקאית המעולה Lone Justice באייטיז, דרך התמורות הפופיות בקריירת הסולו שלה, שהפכה ליותר ויותר קברטית עם שנות האלפיים. עברו 13 שנה מאז שיצא אלבומה הקודם, אותו פרק זמן שלקח לג'יי אלקטרוניקה להוציא אלבום ראשון מאז המיקסטייפ שלו, ובכל הזמן הזה כמה שקיוויתי שמריה תשוב כבר לעשות מוזיקה. אלבום הקאמבק שלה לחיי מעריצותיה ומעריציה מוצף כולו בבלדות גדולות מהחיים, מלאות פסנתרים וכלי מיתר.
זה אלבום היציאה מהארון של מריה, והיא חוגגת בו את השינוי שהיא עברה והתאהבות ענקית שלה, שלמרבה הצער הסתיימה כמה חודשים אחרי שהאלבום יצא. בגדול, המלודרמטיות שיש פה קצת תובענית מידי לטעמי, אבל אני מרגיש שכמו שהשירים של מריה הכילו אותי פעמים רבות בחיי, ככה אני רוצה להכיל גם את השירים שלה שהם לא כוס התה המיידית שלי. וכך או כך – אני חושב שלמרות השמאלציות המסוימת שיש בעיבודים, יש גם משהו נועז באלבום הזה. לא רק בעצם היציאה שלה מהארון, אלא בעיקר בחוסר החשש שלה לוותר על קימפרוס על מנת פשוט להיות גדולה מהחיים. האלבום המלודרמטי הכי יפה ששמעתי השנה.
13. Ka – Descendants Of Cain
אלבום פואטי, נוגה ויפהפה של ראפ מהורהר, לעיתים כמעט חרישי. קא, קיצור של קאסים ג'ונס, מקפיד בכל העשור שחלף על תפוקת אלבומים ושירים ברמה גבוהה. הוא לא השתנה הרבה סגנונית מהאחד לשני, אבל הוא כן משתפר מאוד. ובדומה למה שכתבתי עליו בעבר, קא נשמע לי כמו מה שהיה קורה אם גוסטדוג, הדמות מהסרט, הייתה מתחילה לעשות ראפ.
12. Julian Cope – Self Civil War
אם במקרה אתם עוקבים אחרי המוזיקה שאני משדר ומידי פעם כותב עליה, אז יש סיכוי שגם אם אתם לא מכירים את המוזיקה של ג'וליאן קופ, אתם יודעים שהוא מאהבות חיי. לא אשקר, Self Civil War שהוא הוציא השנה לא שייך לאלבומיו הגדולים, ועדיין – יש בו כמה שירים נפלאים שעשו לי מלא טוב על הנשמה, ומעט מקופ זה פשוט המון בשבילי. מ־"Your Facebook My Laptop" המצחיק־מריר, דרך "Requiem for a Dead Horse" שהוא פשוט מהמם חושים, ועד ל־"Immortal", שהוא מעין בלדת הצהרת אהבה גדולה מהחיים ומוגזמת במודע, שיש בה מן הגיחוך, אבל גם רומנטיקה אמיתית.
עכשיו בנושא קשור אבל אחר – אני לגמרי זורם עם קופ על חוסר הכניעה שלו לענקיות הסטרימינג ועל זה שהוא החליט לא להניח את האלבום הזה ועוד חלק מארסנל היצירה המאוחרת שלו בספוטיפיי ובאייטיונז, כדי לשמור על עצמאותו המוחלטת ומתעבת התאגידים. אבל למה לא בבנדקאמפ למען השם? ג'וליאן, בשם אודין וכל האלים הכופרים, תן לאנשים לשמוע את האלבום הזה אונליין, בחייאת חיים שלי, מגיע לו שישמעו אותו לא רק מעריציך האדוקים שיקנו אותו בלי לשמוע צליל כמו עבדך הנאמן. שחרר את Self Civil War להמונים, שחרר כפרה.
11. Bright Eyes – Down in the Weeds, Where the World Once Was
הפעם האחרונה בה אהבתי אלבום של Bright Eyes הייתה כשיצא אלבומם Lifted ב־2001. מאז הסתדרתי פחות ופחות עם המוזיקה של קונור אוברסט, האיש המרכזי מאחורי ברייט אייז, וכבר לא מצאתי את עצמי בתוכה. עד שהגיע השנה האלבום הזה, שהתאהבתי בו בשניות. יש משהו כל כך מיידי בפשטות האנושית שממלאת אותו, וזו מעובדת ומנוגנת עם כל כך הרבה יופי. הפן האימואי בשירה של אוברסט מאוד לא כופה את עצמו כאן. הוא מלא נגנים אורחים, אבל להבדיל מהמשיכה שלו לבומבסטיות, הוא רק נוגע בה ולא מממש אותה עד הסוף. בין האורחים האלה, אגב, מנגן פלי מהרד הוט צ'ילי פפרז בבאס בחצי משירי התקליט. בדיעבד הבנתי שאוברסט כתב אותו בעקבות מות אחיו ובעקבות הגירושין שהוא עבר מאשתו. יכולתי גם לא לדעת את זה. תחושת הגעגוע הכואב עוברת באלבום הזה עוד לפני שמקשיבים למילים.
10. Pallbearer – Forgotten Days
הלהקה הזאת מליטל רוק, ארקנסו, היא פשוט אוקיינוסים של רגש, כשכמעט כל אלבום שלהם הוא הגל שמתנפץ אל החוף ואחריו מגיע הגל הבא – גדול, פואטי, בלתי נשלט, מפחיד ובו זמנית מרגיע. וכך גם הפעם. פולברר עושים מעין שילוב בין דום לבין רוק קלאסי. השירה של בריט קמפבל תמיד צלולה, תמיד מגיעה ישר מהלב. ואולי אני מדמיין, אבל לפחות בשיר אחד באלבום הזה – "Silver Wings" – אני שומע השפעה מסויימת של הקיור. כך או כך, מת עליהם.
9. Psychic Temple – Houses Of The Holy
אחד האלבומים היותר מיוחדים של השנה, וכנראה זה עם הטייטל הכי חצוף, כפרה עליו. Houses Of The Holy במקרה הזה הוא לא האלבום הקלאסי של לד זפלין והוא לא אלבום קאברים לשיריהם. הקשר היחיד הוא השם. סייקיק טמפל הוא כריס שלארב, מוזיקאי מלונג ביץ', קליפורניה, ו־Houses Of The Holy שלו הוא אלבום בארבע מערכות, שנכנסות אחת אחרי השנייה בעדינות, כשלוקח כמה רגעים להבין שהגענו לפרק חדש בסיפור המוזיקלי. בחלקו הראשון הוא משתף פעולה עם צ'רי גלאזר בכמה שירי אינדי־פולק. בחלקו השני הוא פונה לכיוונים מעט יותר ג'אזיים עם ה־Chicago Underground Trio. אחריהם הוא נכנס לשטח פסיכדלי והכל מאוד בעדינות יחד עם The Dream Syndicate, ובטוויסט שבאמת מגיע משומקום הוא משתף פעולה בישורת האחרונה עם Xololanxinxo (ובעברית: צ'ולולאנסינקו) – איש ספוקן וורד, ויחד הם מביאים את האלבום למרחב סול־ג'אזי יפהפה.
8. The Psychedelic Furs – Made Of Rain
מבין כל האלבומים שיצאו השנה שמהווים חזרה לעשייה אחרי הפסקה ארוכה, זה היה האלבום שלקח לו הכי הרבה זמן לצאת – 29 שנים אחרי קודמו. הסייקדליק פרז היא בעיניי אחת הלהקות הכי נפלאות שצמחו בבריטניה של האייטיז, מהגווארדיה הראשונה של להקות הסאונד הגדול, שהמוכרות ביותר שבהן היו סימפל מיינדז ו־U2. אבל הפרז תמיד היו מנוכרים יותר מהלהקות ההן. כשהם באמת פרצו בארה"ב הם הרגישו זרים להצלחה ולא ממש חשו בבית בלהיטים שהם עצמם ייצרו.
Made Of Rain די ממשיך מהמקום בו הסתיימו שני תקליטיהם הקודמים והמופלאים – Book Of Days ו־World Outside, השניים שבהם הלהקה ויתרה לחלוטין על כל אספירציה מסחרית לטובת שירים מלוכלכים ונוגים, שמי שיבין יבין ומי שלא – האללה באבאללה. וכמה טוב לשמוע אותם שוב. התקליט הזה כולו שירים דחוסים, עם אנרגיה כעוסה ומלנכולית. כשמו, באמת יש בו משהו חורפי, וריצ'ארד באטלר הוא עדיין אחד הזמרים המחוספסים המרגשים בעולם, כאילו כל הזמן הזה לא עבר.
7. Run The Jewels – RTJ4
כל כך טוב. זה בעיקר מה שעובר לי בראש בכל פעם בה אני מקשיב לאלבום הזה. קילר מייק ואל-פי מגיעים מהעבר של הראפ, שהיה דחוס פי ביליון בערך מהטראפ המאוורר של ימינו. אבל פניהם תמיד אל העתיד. הם מצליחים לאחוז בקצוות הזמן כאילו להיפ־הופ המאוד מסוים שהם עושים אין התחלה ואין סוף. הם לא תמיד היו ככה, אבל באלבומם הרביעי ראן דה ג'ולז הגיעו מבחינתי לשיא היצירה שלהם עד כה. גדולה נוספת שלהם, היא שהם יודעים לשלב בין גוד טיים, לבין זה שכשהם פונים לאמירות החברתיות, הם מצליחים גם להתסיס, גם לעורר מחשבה ובאלבום הזה גם לצמרר.
6. And You Will Know Us By Trail Of Dead – X: The Godless Void and Other Stories
אלבום רוק גדול כמו פעם, במובן של סאונד גדול, ואווירה הרואית. The Godless Void and Other Stories מתעל לתוכו השפעות של דה סטון רוזס ורייד מצד אחד, ושל קילינג ג'וק וניו מודל ארמי מצד אחר. והוא מפוצץ בשירי גיטרות סוחפים וממכרים. מעולם לא הייתי מעריץ או אפילו קצת חובב של And You Will Know Us By Trail Of Dead, וזה לא שינה את זה שהתאהבתי עד מעל הראש באלבום העשירי שלהם שיצא השנה, הראשון שלהם שדיבר אלי. מצד שני, הוא גם גורם לי לחשוב שאם אמצא זמן, אז כדאי לי לבדוק מחדש את אלבומיהם הקודמים, ולראות מה פספסתי.
5. Tim Burgess – I Love The New Sky
טים ברג׳ס הוא אחד מאנשי השנה שלי כבר כמה שנים טובות. יחסית לקולגות שלה, להקתו The Charlatans התחילה כהערת שוליים בימי המאדצ׳סטר שנשלטו ע״י הסטון רוזס וההאפי מאנדייז. אבל ככל שחלפו השנים ברג׳ס רק הולך ומשתבח כזמר, כותב ופרפורמר, וכבר כמה שנים שיצירתית הוא משאיר אבק לאנשים שפעם הוא היה הזנב שלהם. השנה הוא גם הבריק כשהוא יזם מסיבות האזנה בטוויטר לאלבומים, בהן הוא מארח שועי עולם מוזיקליים, מגדולים עד קטנים, מניו אורדר ועד פול מקרטני, שדרך עמודי הטוויטר שלהם עושים האזנות מודרכות לאלבומים ישנים וחדשים כאחד, וזה אחד הדברים היפים שקרו בעולם המוזיקה בעקבות ימי הבידודים והסגרים.
אבל עוד לפני שהוא העלה את הרעיון הזה, ברג׳ס עמד להוציא אלבום סולו חדש. השותף המרכזי שלו, שבידיו הוא הפקיד את הפקת האלבום, הוא ההחתמה המובילה בלייבל העצמאי של ברג׳ס – דניאל או'סאליבן. אחד המוזיקאים הפלאיים שמהלכים כיום על פני האדמה, והמגע המיוחד שלו מורגש פה בניואנסים הקטנים שממלאים את השירים, ובקולות הרקע המעלפים שלו. בנוסף אליו מנגן פה בקלידים גם Thighpaulsandra שניגן עם ג׳וליאן קופ ועם קויל.
ברג׳ס סיפר שלפני שהוא כתב את האלבום הוא הקשיב הרבה לרוי איירס, אייזק הייז, אוליביה טרמור קונטרול, טוד ראנדגרן ו־Weyes Blood. בדיעבד, אפשר להרגיש את כל אלה באלבום. מהשפעות של פסיכדליה מוזרה, דרך נגיעות סול־ג׳אזיות ועד לאינדי־פופ מתוזמר היטב. ברג׳ס כותב פה גם על נושאים כבדים, כמו מה שיכול להתפרש כגירושין ("Comme D'Habitude") וגם מסוגל להביא שירים כמו " The Mall", שכולו אמפתיה והבנה לרצון הפשוט והיומיומי של אנשים להסתובב בקניון. בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, בלי הסתלבטות. ומי עוד מסוגל לכתוב בשיר שורה כמו "מהו אלבום הקיור החביב עליך? / אני אוהב את פורנוגרפי / אבל זה יכל להיות כל אחד מהשלושה" (שנמצאת בשיר "It Only Took A Year").
הדבר היחיד שחבל לי הוא שהשיר של ברג׳ס שהכי אהבתי השנה – "Ascent Of The Ascended" – מופיע רק ב־EP שיצא אחרי האלבום .אבל ממילא בימי הסטרימינג אפשר לעבור אליו בשנייה ולחיצת כפתור, אז אולי זה לא משנה? מה שכן משנה הוא שיש ב־I Love The New Sky הרבה אנרגיות חיוביות ואופטימיות שאני מאמין להן. משהו שהוא מאוד לא מובן מאליו בימים אלה, שלא לומר חיוני.
4. Disciples Of Verity – Pragmatic Sanction
אם הייתי חייב לתת את תואר האלבום המפוספס ציבורית ולא בצדק בקטע אחר של השנה, הרי שזה אלבום הבכורה של Disciples Of Verity. מדובר בעצם בסופר־גרופ, שבחזית שלה קורי גלובר, הסולן של Living Colour, כלומר – הלהקה שאני הכי אוהב בעולם ולדעתי זמר שצריך להיחשב בשורה הראשונה של כל הגדולים באשר הם. איתו בדיסייפלז חברים מלהקות מטאל שכולן מניו ג'רזי: God Forbid, Negative Sky, Sekond Skyn, ובאלבום מתארחים חברים מלהקות כמו Machine Head ו־Nevermore ואחרות. העטיפה הקודרת, שם הלהקה ושם האלבום מבשרים על משהו שמדבר רק מטאלית מאוד מסוימת, ואני יכול להבין איך מישהו שלא מתעניין בתחום ידלג עליו כמו כלום, רק בגלל המיתוג שלו.
אבל האלבום של הדיסייפלז רק נראה ככה, ולא לגמרי נשמע תואם את האימג'רי שתפרו לו. יחסית לליבינג קאלר – אין ספק בכלל, זה האלבום השלם הכי כבד שקורי עשה אי פעם. אבל Pragmatic Sanction כמעט מייעד את עצמו לנפילה בין הכסאות. הוא "מסחרי" ו"פופי" מידי בשביל הרבה חובבי מטאל, והוא כבד מידי בשביל מי שלא אוהב מטאל. לכאורה. למעשה זה אלבום שכמעט כולו המנונים מושלמים שיש בהם זמר שמצליח לאחד בשירה שלו מטאליות וסולפוליות, ולהקה שהיא גם כבדה, אבל שגם יכולה לעשות קרוסאובר לקהלים שלא צורכים מטאל ברגיל שלהם. אני יודע שיש אנשים שכל מה שכתבתי פה נשמע להם כמו טרן אוף. אותי האלבום הזה ממלא כוחות ועוזר לי לשחרר עצבים. לא סתם הוא כ"כ גבוה כאן.
3. Salaam Remi – Black On Purpose
סלאם רמי עבד בעבר בין השאר עם הפוג'יז ועם איימי ויינהאוס, והאלבום שהוא הוציא השנה הוא כמו תהלוכה נודדת שמחליפה צבעים וסגנונות ושבאה לשיר סיפור שמורכב מפרקים בתולדות המוזיקה השחורה, שכל אחד מהם הוא סמלי גם לימינו. הקאסט מרובה המשתתפים כולל בין השאר את באסטה ריימז, בטי וורייט, נאז, ג'ניפר האדסון, בילאל, קומון ועוד ועוד. יחד איתם רמי מערבב היפ־הופ, אפרו־ביט, פ'אנקיות, ראגא ו־R&B, ונשמע כאילו הכל קורה בהפגנה אחת גדולה. ראן דה ג'ולז מובילים אצלי כאלבום הפיור־ראפ של השנה, אבל Black On Purpose של סלאם רמי הוא אלבום ההיפ־הופ הכי יפה ששמעתי ב־2020.
מה שרמי יצר פה הוא גם אחד האלבומים הכי מגוונים והכי מרובה קולות שונים וסגנונות שונים של השנה הזאת, אבל גם אחד המגובשים שלה. ואגב, אני אפילו לא אוהב את כל המשתתפים בו. וזו בעיניי אחת הגדולות של רמי. הוא הצליח לתפור את הכל למכלול כל כך דינמי ומלהיב, שזה בכלל לא משנה. מה שעובד זה הסיפור שהוא רוצה להעביר בתקליט הזה, שכל חלקיו מתמזגים אחד עם השני בטבעיות, תוך שהוא משקף בצורה מלהיבה פרקים בהיסטוריה המוזיקלית של אמריקה, ובא דרכם לדבר על התיקון שארה"ב צריכה לעשות בתוך עצמה ביחס שלה לשחורים. לא רק ארה"ב.
2. Elvis Costello – Hey Clockface
די נדיר למצוא אלבומים נטולי פילרים, יענו עם שירים קצת, או הרבה פחות טובים, מהטובים באמת, שנדמה שלא בהכרח באשמתם ממלאים את הזמן בין הרצועות. וזה כבר שנים לא מפריע לי. זו עובדה מוגמרת רוב הזמן, ויאללה, אנחנו חיים בעידן שבו אם לא נהנים ממשהו, לוחצים על כפתור ובשנייה עוברים לדבר הבא. רק שהפילרים באלבום שהוציא השנה אלביס קוסטלו הם הדבר היחיד שמונע ממנו להיות יצירת מופת. וכל זה כדי לומר שהשירים הטובים בו הם כל כך טובים, ולמרבה השמחה – הם גם רובו.
אחרי הרבה שנים בעייתיות לטעמי, קוסטלו נמצא ברצף (קצר בינתיים והלוואי שרק ימשיך) של אלבומים נפלאים, שממשיכים במקום בו עצר האלבום האחרון שלו שהייתי מאוהב בו עד מעל לראש – All This Useless Beauty מ־1996. זה התחיל עם Don’t Look Now שיצא ב־2018, והמשיך השנה ב־Hey Clockface, שני אלבומים שכל אחד מהם בדרכו הוא קוסטלו שהיה מגיבורי ילדותי הגדולים ביותר, באמת שכאילו לא עברו השנים בין לבין. חלק מ־Hey Clockface הוא סוג של התנסויות ביטים מינימליסטיות, יש בו כמה קטעים ניסיוניים יותר בגווני ספוקן וורד מעודן, כמה קטעים ג'אזיים ובלדות מינימליסטיות, שנעות איפשהו בין קברטיות לפולקיות אנגלית. אותן הבלדות בהן קוסטלו פשוט מושלם ומועך את הלב. ואחרי שאני עובר אותן, בכל פעם מחדש, כבר לא אכפת לי מהפילרים. היופי שלהן גדול מידי.
1ב. Mourning [A] BLKstar – The Cycle
כן, 1ב. כי זה אלבום השנה שלי. אבל יש לי עוד אלבום שנה שמייד נגיע אליו.
התגובות שלי עם כל ההאזנות הראשונות ל־The Cycle של Mourning [A] BLKstar היו בעיקר כאלה של השתאות והצטמררות. לא דברים שיכולתי לבטא במילים מורכבות יותר מ"וואו", "מה זהההה", "שיואו", "אוחחח". כאלה. אבל האמת – חייבים יותר כשזה מה שזה עושה?
ההרכב (ששמו בתרגום חופשי "מתאבלים על כוכב שחור") מגדיר את עצמו, ובצדק, כחוצה ג'נדרים, חוצה דורות וחוצה ז'אנרים. מורנינג א בלאקסטאר מגיעים מקליבלנד, אוהיו, הם מורכבים מנשים וגברים, ועושים משהו שממש קשה לתחום להגדרה אחת. מה שיש שם בכל זאת זו שירת סול עמוקה, עם גוספליות, ג'אזיות ובלוזיות – שמורגשים שמגיעים הכי עמוק מהבפנוכו של כל המעורבים. כל זה בא עם כלי נשיפה יפהפיים ועם ביטים מלוכלכים, שבאים ממקום היפ־הופי כל כך לא גנרי. מבחינות רבות האלבום הזה מזכיר לי את מה שעשו השנה Sault, ובעיקר את אלבומם השלישי (והראשון שיצא השנה) – Untitled (Black Is). בדומה להם, גם מורנינג א בלאקסטאר מטיילים בתוך אותו אלבום בין כל מיני מראי מקום בתולדות המוזיקה השחורה, ומאחדים אותם לכדי אמירה חדשה וברורה, שלוקחת אותך אל העבר, אבל משאירה אותך בהווה, ודווקא בדרך הזו מאירה בו נקודות רלוונטיות ולרוב גם כואבות.
והאלבום הזה פשוט מפיל אותי בכל פעם מחדש. לא מבין איך דבר כל כך מיוחד הוא לא משהו שכל העולם עף עליו. בינתיים המגזין The Wire הקדיש להם שער, ומבין השמות המובילים נדמה לי שהם הצדיקים היחידים. מגיע למורנינג א בלאקסטאר להגיע ללב של כולם. כל מה שצריך זה רק לשמוע אותם.
אלבום השנה, אבל – There Is Another…
1א. טברנק – טברנק שרים טברנק
אז אם אני עושה בסיכומים שלי הפרדה בין הלועזי למקומי, למה בכל זאת זה אלבום השנה שלי?
כי אם הוא לא יהיה פה אני פשוט אעשה שקר בנפשי. עזבו אתכם הפרדות מה הפרדות. טברנק שרים טברנק הוא אחד החברים הכי טובים שלי ב־2020. הוא שם בשבילי כל הזמן, ובדומה לאלבומם הקודם והראשון של טברנק – מוריס אקדמי – ככה זה גם עם הנוכחי. כבר כמעט שנה שלמה שאני קם בבוקר ופתאום מתנגן לי שיר מתוכו בראש, או שאני צריך להתעודד ואז חושב על איזו שורה מאחד השירים ומתחיל לשיר אותה, או שאני עורך כל דבר שלא יהיה מתוכו בתוכניות שלי ומרגיש שהכל מתמלא חיים. מי שפוטר את טברנק רק כגירסה של "בוא לבר" (להקה שאני קרוע עליה בלי קשר) כי אלה אותם אנשים – פשוט מפספס בענק. טברנק עושה מלא צחוקים, אבל היא לא להקת צחוקים. יש בה ים הומור, אבל הוא רק מרכיב אחד מהשלם שלה.
הומור בעיניי הוא מרכיב סופר חשוב בחיים בכלל, והוא אחד הדברים שהופכים את טברנק ואת האלבום הזה לכל כך גדולים. כי בלי ההומור, חלק מהשירים היו נשארים רק כאב. והשפה הייחודית בה כותב ישי (ישקי) ברגר מצילה את המצב כל כך הרבה פעמים. "כל היום קלוטו" למשל, עם השורה "וולאק אחשלי איך אתה?" הוא בעיני שיר הגעגוע הגדול של השנה. ככל שגדל המרחק בין כולנו בלית ברירה בגלל הבידודים והסגרים, הרגשתי כמה שהשיר הזה שנכתב והוקלט עוד קודם, מדבר על המצב. "מבאס להודות אבל זו האמת / כמעט לא רואה חברים יותר". משם והלאה ה"וולאק אחשלי איך אתה" הוא באמת הרצון לדעת שהכל בסדר עם אחשך או אחותשך או מי שזה לא יהיה שאת/ה מתגעגע/ת אליו.
ומה עם "חוט ופחית", שמתחיל בסיפור מצחיק אבל מוביל לשורה "החיים נתנו לנו לימונים / נחזיר להם בשירים". יותר 2020 מזה? ו"אלף צ'ייסר" שממש מכה בבטן הרכה של מי שהתמודד עם אלכוהוליזם. ושיר השנה של המצעד השנתי של מאזינות ומאזיני הקצה – "מדינה מחלה", שכל הדקה ורבע המוחצת שלו היא כמו להיות בבלפור ולצרוח את הנשמה על כל הסחלע שיש כאן. כל אלה נכתבו לפני שכל כובד ה־Covid נחת עלינו, ועם כמה שיש המון דברים מאוד־מאוד נקודתיים בכתיבה של ישקי, זה גם מראה עד כמה השפה הנקודתית הזאת שהוא מדבר היא בעצם אוניברסלית.
עם ובלי קשר לכל מה שכתבתי פה, בטברנק שרים טברנק יש ים של Good־Feel, והוא עושה כל כך הרבה כיף. הוא גם הרבה יותר אלבום להקה מקודמו, כשעם ישקי מורגשת פה כל חבורת העל הזאת; מתן טים כהן גרומי ואיוול חיים בנימיני בגיטרות, יאיר קמפל בבאס וקורי בן יהודה סוויפט בתופים. ההופעה האחרונה שראיתי לפני שהכל התחיל להידרדר בעולם הייתה של טברנק. איזה מזל זה היה. היא נתנה לי כל כך הרבה כוחות להמשיך הלאה. והנה עוד דבר אדיר באלבום הזה – יש לו אשכרה אנרגיות הופעה, ואפשר לסיים בו כל כך הרבה שירים בלי אוויר בקטע הכי טוב שיש.
בשיר שחותם את האלבום, "אי אפשר לשכוח", ישקי שר "יש דברים יפים וימים שחורים / לא פעם הם מתערבבים". ברור שהשנה הבאה לא הולכת להיות קלה, אם יש משהו שכולנו יודעים – זה זה. אבל הנה מה שחשוב לזכור – "יש דברים יפים". זה יתערבב לנו עוד אינספור פעמים, אבל הדברים היפים יהיו. בטח כל עוד יש מוזיקה. שתהיה לכם/ן שנה טובה, אמן.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
