מאיפה לעזאזל מתחילים לסכם את השנה הזו? זה משפט ששאלתי את עצמי לא מעט פעמים במהלך החודשים האחרונים, כשהתחלתי לחשוב על סיכום 2020. לא ככה חשבתי שאפתח את הסיכום המוזיקלי הראשון של העשור הנוכחי. זו הייתה שנה מוטרפת, מדכאת ומוזרה, כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני. שנה כמעט ללא הופעות והמון דברים נוספים שנלקחו ממני ומאיתנו.
הרבה בגלל כל מה שאבד לנו ונעצר, נשענתי השנה עוד יותר על כל המוזיקה החדשה, זו שכן המשיכה לצאת החוצה, בכמויות. והיה הרבה טוב ממנה. אז מאיפה מתחילים? ממה שמוזיקה עשתה לי השנה. עשרת האלבומים שלפניכן/ם סיימו אצלי בטופ הסיכום האישי הגדול. הם אלו שהיה לי איתם איזה חיבור מיוחד ואישי, אלו שפעלו אצלי כפסקול מסוים לשנה המשוגעת הזו או תפקדו כמשענת ומשהו להיאחז בו.
Eyelids – The Accidental Falls
לפני שלוש שנים נחשפתי להרכב Eyelids מפורטלנד ולאלבומם הקודם Or (קיצור למדינת Oregon ממנה חברי הלהקה מגיעים). ההרכב מכיל מוזיקאים שהיו בעבר חלק מ־The Decemberists ו־Guided By Voices. שמחתי נורא להכיר אותם בזמנו והפעם הגעתי לאלבום טרי שלהם כשאני כבר מצפה לו מראש. באלבום הזה הם לגמרי סיפקו שוב את הסחורה ובגדול יותר. פיטר באק מ־R.E.M אחראי פה על ההפקה ובכמה וכמה שירים לגמרי שומעים את ההשפעות המזמינות של אותה R.E.M של שנות השמונים. שילוב של פופ־רוק מעולה, זורם, קליט וחיובי.
בזמנו הם היו לי הפתעה נעימה. השנה הם כבר הפכו לחברים מוזיקליים מוכרים שחזרו לעשות טוב על האוזניים והתקדמו ממש מההוצאה הקודמת. The Accidental Falls הוא אלבום שמגיע מפורטלנד, אבל בין הרצועות שלו שומעים גם את את׳נס, ג׳ורג׳יה, את לורל קניון, קליפורניה, ואת ממפיס של שנות השבעים. יש בו שירים שהיו משתלבים לא רע גם ב־Sweetheart of the Rodeo של The Byrds וגם ב־Third של Big Star. אחלה דבר להאזין לו שעשה לי טוב כשהוא ברקע או בהאזנות יותר לעומק. הוא עושה את העבודה בכל מצב.
Samantha Crain – A Small Death
השנה הזו בלטה בהמון קולות נשיים שעשו לי טוב (דוגמאות נוספות בהמשך). אחד מהם הוא של סמנת׳ה קריין, שהגיע עם אלבומה A Small Death. על סמנת׳ה כתבתי מספר פעמים בעבר והיו לי שני רגעים נורא יפים עם האלבום הזה השנה, שהגיעו משני מקומות מאוד שונים. הראשון התרחש בחודש מרץ האחרון כשראיתי את סמנת׳ה בלייב, בכנסייה קטנטנה בלונדון. זו הייתה אחת ההופעות האחרונות שזכיתי לראות, שנייה לפני שטירוף הקורונה הכה פה ברצינות.
בערב ההוא היא ביצעה מלא שירים חדשים. למעשה הציגה את כל האלבום החדש בלייב בתוך הסט־ליסט. היה מעניין לחזות בשירים הטריים מבלי להכירם ולשמוע אותם שם לראשונה. אהבתי אותם ממש בחשיפה הראשונית וחלקם אפילו היפנטו אותי ממש וזה עורר אצלי הרבה ציפייה לשמוע את כולם בגרסת האולפן באלבום.
הרגע השני קרה ביולי האחרון, כשהאלבום שוחרר. בקיץ המוזר הזה, בין סגרים וטירוף וגעגוע להרבה דברים, היה כיף נורא לגלות את השירים ככה מחדש או לראשונה בגרסת האולפן. הם הביאו לי נחמה מסוימת, יחד עם זיכרון של הערב ההוא בו נחשפתי אל היופי שלהם רגע לפני שהעולם התהפך. יש לא מעט קסם באלבום הזה, שהחזיר לי את המוזיקה של קריין אחרי כמה וכמה שנים.
השם של האלבום מגיע מכל מיני רגעים קטנים בחיים שמורידים אותך למטה, לאו דווקא אירוע אחד גדול. כמו שלוש תאונות הדרכים שסמנת׳ה עברה בזמן קצר בשנת 2017, יחד עם כל מיני Downers קטנים אחרים בחיים, כאלו שמוזכרים גם בשיר ״Joey״. זה משהו שאני לגמרי יכול להתחבר אליו – כל הרגעים הללו, שיוצרים תקופה או הרגשה כללית – במיוחד בשנה הנוכחית. סמנת׳ה מגישה את הכל בהמון רוך ואמת. כאלו שהם לא ממש עצובים, אלא פשוט נמצאים שם, כדי להבין ולהיות לידך. וזה נהדר.
Drive-By Truckers – The Unravaling/The New OK
הנה שני אלבומים במיקום אחד, כי קשה להפריד ביניהם. לפני ארבע שנים ה־Drive-By Truckers שחררו את American Band במהלך שנת בחירות שבסופה טראמפ נבחר לנשיא. זה היה אלבום מאוד פוליטי, והיו מאזינים שהופתעו מהדבר. עניין שיצא לי לנסות לכתוב עליו היא העובדה שזה בכלל לא מפתיע, כי הטראקרס תמיד הייתה להקה פוליטית ואפשר לראות זאת בלא מעט שירים באלבומים השונים.
ארבע שנים לאחר מכן, כשאנחנו בעוד שנת בחירות, הם חזרו עם The Unraveling. אלבום עוד יותר פוליטי מקודמו, נוקב, חד ולא פחות טוב. זה הזמן הכי ארוך של הטראקרס בין אלבומים. לקח להם קצת זמן לעבור משברי כתיבה ולארגן את הסגנון, מה שהשפיע על השירים. ההתחלה של The Unraveling מאוד Mellow וכוללת לא מעט רגש סיפורי עם ״Rosemary With A Bible And A Gun״. סוג־של התחלה שהזכירה לי קצת את הפתיחה של ״Two Daughters And A Beautiful Wife״ לפני תריסר שנים באלבום Brighter Than Creation׳s Dark. שיר שכמו הרבה אחרים של הטראקרס, במיוחד פה, כדאי לעבור גם על המילים שלו.
בכלל, המילים מאוד והנושאים שהן מציגות בולטים באלבום הנוכחי, אם זה בכעס וזעם, או במבט מהצד עם התמונה של האמת בעיניים. נושא אחזקת הנשק בארה״ב נמצא פה ביותר משיר אחד, אבל הכי בולט מבחינתי ב־״Thoughts And Prayers״. שיר שמכיל את כל מקרי היריות של תלמידים בבתי־ספר בארה"ב והתגובות ברשת ובתקשורת של האנשים שתומכים באחזקה ובהקלות של נשיאת נשק ושולחים אחר כך את ה־Thoughts And Prayers שלהם אחרי כל מקרה. מחשבות ותפילות שלא שוות לכלום ופטרסון הוד מהטראקרס דואג להגיד זאת בשיר הכי אמיתי שאפשר. אני רואה אותו כסוג־של שיר המשך ל-״Guns of Umpqua״ מהאלבום הקודם, שתיאר כזה מקרה טראגי בבית ספר, רק שפה אנחנו עם התגובות והמחשבות של ה־Aftermath.
אפשר למצוא כאן גם יציאה על White Privilege וגזענות ב־״Grievance Merchants״ של מייק קולי, ההתנהגות האלימה כלפי מהגרים והתמונות המחרידות שזה יוצר ב־״Babies In Cages״ או כל המחשבות יחד עם מה שקורה סביבנו בשיר המסכם ״21st Century USA״. פטרסון לגמרי מוציא פה את הכל והעניינים הפוליטיים מרחפים מרצועה לרצועה. זה אולי האלבום הכי רגוע של הטראקרס מבחינת סאונד ורוקנ׳רול, אבל הוא אחד האלבומים היותר אחידים וחזקים ששחררו וזה משרת גם את הליריקה.
האלבום מסתיים עם ״Awaiting Resurrection״. קרוב לתשע דקות שמהוות את השיר הכי ארוך בדיסקוגרפיה של DBT, כשהוא עוקף שני שירי סיום אחרים; ״Angels And Fuselage״ ו־״Grand Canyon״, שירים שאחד מהם עוסק במוות מתקרב של התרסקות מטוס ועוד אחד הושפע ממוות של חבר במשפחה המורחבת של הטראקרס. עם שיר הסיום של The Unraveling אנחנו מקבלים את הפוסט־מוות של הסביבה, החברה, הזכויות שלנו, הרצון לתחייה מחדש באיזורים הללו, והפוליטיקאים הקובעים כרגע. זה שיר שהולך ונבנה עם הגיטרות הסוחפות והמוכרות של הלהקה, ומסכם את כל האווירה של האלבום והנושאים שהוא מתעסק בהם עם הרבה ייאוש מהמציאות ואולי גם קצת תקווה לקראת שינוי.
המחאה של האלבום הזה קיבלה חיזוק משמעותי בתחילת חודש אוקטובר האחרון, כשהטראקרס שחררו את The New OK, אלבום שהוא החצי השני ואולי המשלים של The Unraveling. שיריו נכתבו והוקלטו באותם הסשנים בממפיס (כשחלקם הושלמו השנה עם עבודה מרחוק בזמן הקורונה) ונוגע גם באותם הנושאים, משיר הנושא החזק והקליפ שמלווה אותו ועד לקאבר מבריק ל־״The KKK Took My Baby Away״ של הראמונס.
זה אלבום שיכל לתפקד לבדו כאחלה הוצאה, אבל ביחד, שני האלבומים הללו יוצרים את החבילה המחאתית השלמה של הטראקרס. היא מתחילה בכעס, אמת ואמירה חברתית ופוליטית גדולה ומסתיימת חודש לפני הבחירות בארה״ב, בתוספת איזו תקווה וזעקה שקל להתחבר אליה בזמננו. התוצאות של אותן בחירות לקחו את הצד החיובי, אבל הכוח של הטראקרס ימשיך לצעוק דרך שירים ומילים. הוא נשמע היטב, ברור ומצוין בשתי ההוצאות שלהם במהלך 2020.
Laura Marling – Song For Our Daughter
ממש לא חשבתי שהאלבום החדש של לורה מרלינג כל כך יתחבר אליי. האמת? כשהוא יצא בחודש אפריל גם לא הכי בא לי על המוזיקה שלה, למרות שאהבתי מאוד את האלבום הקודם. ואז קרה משהו שאני כל כך אוהב במוזיקה: השירים הפכו ל־חיצים, ובהפתעה גמורה פגעו לי במקומות הכי נכונים שיש. לא ראיתי את זה מגיע.
עברו עליי כל מיני דברים השנה בחודשים מרץ ואפריל. כלומר, עברו עליי המונים במהלך השנה הזו, אבל אני ממש זוכר את התקופה הספציפית ההיא. את הבדידות שפתאום הורגשה, למרות שאני רגיל נורא להעסיק את עצמי לבד בבית, יחד עם כל מיני רגשות שהגיעו אחר כך ורובן תפסו אוויר. שני שירים באלבום הזה בלטו לי במיוחד: ״Only The Strong״, שחדר ללב ולעצמות והיה לי כל כך מובן ושיקף דברים שקרו מסביבי וגם בתוכי. ואיתו שיר הנעילה ״For You״, שזרק אותי למקום ולזמן אחרים והתקשר לי ספציפית למישהי יקרה לי שכבר לא בין החיים.
אלו שניים מהשירים שהכי גרמו לי לבכות בשנה המוזיקלית הזו, והם רק חמישית מתוך אלבום שלם העונה לשם Song For Our Daughter, אלבום שאני יכול להגיד עליו די בוודאות היום שהוא התוצר המוזיקלי של לורה שהכי התחבר אליי ואני אליו. היו לה אלבומים מדהימים לפני כן, אבל מבחינת תקופה, מקום, זמן ורגשות אישיים, הוא לחלוטין הכי הרעיד אותי במקומות הנכונים. הוא נוגה ויפה לכל אורכו, עם שירים נוספים שאני בטוח שיפגעו במטרות אישיות של מאזינים אחרים.
Pokey LaFarge – Rock Bottom Rhapsody
נשארים בחודש אפריל של 2020, שנראה שקרו בו דברים שממש השפיעו עליי. על פוקי לפארג׳ כתבתי בסיכום האישי של 2017 עם אלבומו הקודם Manic Revelations. השנה הוא חזר עם אלבום חדש שתפס אותי הכי טוב ומדויק מכל מה ששיחרר עד כה. אני די בטוח ש־Rock Bottom Rhapsody הוא האלבום שהכי חרשתי עליו באותו חודש אפריל. הוא לא עזב אותי מאז והמשיך להיות שיחה ממתינה כזו גם עד סוף השנה, אחת שמחכה כל פעם שאעבור אליה, בדרך כלל בשביל לעזוב רגע הכל ולאפס את עצמי.
יש פה כרגיל את הערבוב השורשי של לפארג׳: קאנטרי־בלוז, השפעות קטנות של ג׳אז וסווינג והרגשה כאילו הוא נשלף משנות החמישים, רק עם איזה טוויסט מודרני. לצד שירים מקפיצים וקליטים כמו ״End of My Rope״ ו־״Fuck Me Up״, האלבום מכיל גם כמה בלאדות יפות עד כדי כאב. אני חושב שרצף השירים של ״Lucky Sometimes״, ״Carry On״ ו־״Just the Same״ הוא הרצף שנתן לי את החיבוק הכי ענק של 2020. יש ב־Rock Bottom Rhapsody לא מעט הרס עצמי, אבל גם את הצד השני, המשקם שלו, שמלא בחן, יופי ואופטימיות. אני פשוט מאוהב בהמון קטעים פה וזה מבחינתי האלבום הכי טוב שלפארג׳ שחרר עד כה. גם בכלל וגם בשבילי.
Lydia Loveless – Daughter
על לידיה לאבלס כתבתי לראשונה בשנת 2014, עם האלבום Somewhere Else. שנתיים לאחר מכן היא שיחררה את Real ואז חלפו להן ארבע שנים שהכילו לא מעט: בחיים של לידיה, בהשפעה על המוזיקה וגם בגעגוע שלי לצלילים ולמילים שלה – געגוע שאפילו לא שמתי לב שהיה שם עד שהאלבום Daughter יצא בספטמבר האחרון והחזיר את לידיה לאבלס לחיי בפיצוץ של רגשות והנאה שלא ידעתי שיעטפו אותי ככה.
האלבום הזה מגיע אחרי שתי פרידות של לאבלס: פרידה אישית מבן־זוג ועזיבת הלייבל Bloodshot, שליווה אותה בשלושת האלבומים האחרונים. האלבום החדש הוא הראשון שיוצא תחת לייבל פרטי משלה העונה לשם המגניב Honey, You׳re Gonna Be Late. אבל עזבו את זה רגע, כי החל מרצועת מהפתיחה של האלבום החדש, הכתיבה, הבגרות והשירים המהודקים מגיעים פה לשלב חדש וגבוה בדיסקוגרפיה שלה. עם שורה ארוכה של שירים שהיו לי קליטים ועמוקים גם יחד, גרמו לי לרצות לשמוע אותם בווליום גבוה, להיסחף וגם קצת להתרגש. זה לחלוטין אלבום המפנה שלה בקריירה, הצעד הנוסף או עליית המדרגה בתור יוצרת מבחינתי.
תוסיפו לזה את העובדה שימים ספורים אחרי צאת האלבום היא חגגה יום הולדת 30, וזו חבילה שלמה של קול צעיר שהופך בוגר יותר, מוצא מקום חדש ובאותו הזמן מוציא מעצמו הכל החוצה דרך המוזיקה. בין אם זו פרידה כזו או אחרת, מחשבות, רגשות וזעקות שיכולתי להתחבר להרבה מהם אישית – Daughter הוא אלבום שביום מסוים היה לי כיף נורא לשמוע ברקע ובזמן אחר להאזין לו עמוק פנימה.
Kathleen Edwards – Total Freedom
מגיעים לאלבום שהכי ציפיתי לו בקיץ של 2020. האמת? אולי גם בכל השנה הזו. וזה האלבום הטרי של קת׳לין אדוארדס. אפשר להגיד שציפיתי לו כבר שמונה שנים, כי הפעם האחרונה שנתקלנו באלבום של קת׳לין הייתה בשנת 2012 עם Voyageur, אלבום שהיה אצלי גבוה ברשימת סיכום שנה. הוא היה אלבומה הרביעי ולא הרבה זמן לאחר מכן היא נכנסה לתקופה לא קלה של שחיקה ממוזיקה והופעות + דיכאון. היא התרחקה, פרשה מעולם המוזיקה ופתחה בית קפה בקנדה.
אני חולה על קת׳לין הרבה שנים, היא מהקולות הנשיים היותר חביבים עליי, ומאז אותה פרישה עקבתי מהצד ופשוט חיכיתי. קיוויתי לימים בהם הצלילים והמילים יחזרו אליה, או התשוקה הזו שוב למוזיקה. עם הזמן התחילו ניצנים פה ושם, עד להקלטת אלבום מלא, אלבומה החמישי העונה לשם Total Freedom ששוחרר רשמית השנה. הייתי כל כך מאושר להאזין לו והוא סיפק גם את הסחורה וגם את הגעגועים העצומים.
זה אלבום שנשמע כמו אדוארדס הקלאסית שתמיד אהבתי, עם שירים אישיים ומוזיקה סוחפת, מרגשת. וכמו עם מקרה לידיה לאבלס, היא יכולה להרגיש לפעמים קלילה, אבל עם עומק במרכז. הקאמבק הזה של אדוארדס היה אמור להמשיך עם חזרה גדולה שלה לבמות ולסיבובי הופעות, אבל זה כמובן לא קרה בגלל המצב. אבל אלבום החזרה הזה לגמרי מספיק, עם שירים על מה שהתרחש אצלה בשמונה השנים הללו, מצבה האישי כיום, המבט על עולם המוזיקה שהיא שבה לחיות בו והתחושות שיוצאות כל כך נעים החוצה, כאלו שהנעימו והביאו לי איזו קרקע לנחות עליה מדי פעם. Total Freedom היה לי השנה כמו חבר קרוב שנעלם להרבה זמן ופתאום חזר, ואתם מגלים ששום דבר בקשר שלכם לא נפגע. אולי הוא רק התחזק.
Sarah Jarosz – World On The Ground
לפני ארבע שנים הכתרתי את האלבום הקודם של שרה ג׳ארוז כאלבום הפולק של השנה שלי וכאלבום הכי טוב שהוציאה עד אז. הייתה לי הרגשה שיהיה ממש קשה להעפיל עליו ולגרום לשרה להתחבר אליי עוד יותר. ההרגשה הזו התפוגגה די מהר השנה אחרי מספר האזנות ל־World On The Ground, הפולו-אפ שגברת ג׳ארוז שיחררה השנה והצליח לעטוף אותי בחום עוד הרבה יותר בולט, וזה מדהים.
יש באלבום הזה את כל מה שאני אוהב במוזיקה שלה: המלודיות המדבקות, הפולק המקסים, היופי של ההפקה הדי הפשוטה אך מושלמת, המילים ואותה החמימות של הצלילים, זאת שהביאה לי השנה משהו להישען עליו בנוסף לכל. מצאתי את עצמי חוזר לאלבום הזה לא מעט. הוא מאוד מחובר, עם סאונד אחיד וקסם די פשוט שאני אישית מת עליו, במיוחד עם שרה. לפני שנתיים היא הייתה חלק מהטריו הנשי I׳m With Her שהוציאו אחלה אלבום, אבל אני הרבה יותר שמח שהיא חזרה לקריירת הסולו. במיוחד עם World On The Ground, אלבום שמייצג גם בשמו וגם בתכולתו הרבה ממה שהייתי צריך בשנה הזו.
הוא באמת יצא בזמנים שבהם העולם לא כל כך מתרומם אבל החיים שלי בתוכו הפכו קלים יותר עם הרצועות של האלבום ברקע, עם הדמויות והרוך ועוד קול נשי שממש הייתי צריך. מבחינתי, ג׳ארוז הצליחה להאפיל אפילו על עצמה עם האלבום הזה ובאותו הזמן הוא והיא היו לי מקום מפלט, משהו כמו אי־בודד מוזיקלי לברוח אליו, מרגיע ונעים. גם אם זה רק לקצת יותר מחצי שעה ואז לחזור למציאות, עם איזה רוגע ונשימה קצת יותר מסודרת.
Courtney Marie Andrews – Old Flowers
כשהאזנתי לפני שנתיים לאלבום May Your Kindness Remains של קורטני מארי אנדרוז, לא היה לי מושג מה הפולו־אפ שלו הולך לעשות לי. כנראה שגם לה, כי לא הרבה אחרי שאותו אלבום שוחרר, קורטני עברה פרידה מבן־הזוג והבסיסט הצמוד שלה לאחר יחסים של כמעט עשור. ואז היא עשתה מה שהרבה מוזיקאים עושים במקרה כזה – התמודדה עם הרגשות בעזרת כתיבה. התוצר של תחושות הפוסט־פרידה הללו הוא Old Flowers, שיצא השנה וממש מהר מצא מקום מסתור אצלי בפנים.
אלבום הפרידה הזה הוא הפסקול המלא לכל השלבים של שיברון הלב. מהתקופה הקשה עד להתבוננות אחורה, להשלמה ולמסקנות, ולצלקות שנשארות אצלך אחר כך. הוא נורא אחיד ומלא בליריקה ובצלילים שיכולים להפנט ולצמרר מאזינים שנמצאים ב־Mood הנכון או מבינים היטב את מה ששומעים. בין אם זה מקרה טרי, משקעי עבר או סתם תקופה מכילה כזו. אצלי הוא מאוד הובן ונדבק, אפילו שלא עברתי איזה שיברון מיוחד כזה השנה. הוא תפס אותי עם רגשות אחרים והרבה תחושות שנשארו. הבסיס והאווירה שלו פשוט הגיעו אליי בזמן מתאים.
בכל שיר באלבום הזה מצאתי משפט, פיסקה או דף ליריקה שלם שכל כך התחבר אליי והובן ממקומות שונים. השיר שכנראה שמעתי הכי הרבה השנה הוא "How You Get Hurt", שנורא בלט אצלי והזיז כל כך הרבה תחושות ורגשות מן העבר וההווה. אם הייתי חייב להכתיר, הוא שיר השנה שלי. ויחד עם קטעים כמו ״If I Told״ ו־״Carnival Dream״ (במיוחד עם המשפט והשאלה שחוזרים על עצמם בשיר) עלו שאלות ודמעות שהציפו אותי לא מעט. כל המסע הרגשי הזה של האלבום הוא הסיפור שלה, אך הוא לקח אותי טרמפ יחד איתו, במושב ליד. לא בתור מי שמוביל את הדרך, אלא זה שנמצא שם מהצד, מכיל ומרגיש את התחושות והטלטלות במסלול הארוך הזה.
לאורכו של Old Flowers שמעתי גם השפעות אהובות, כמו ג׳ני לואיס פוגשת את Blue של ג׳וני מיטשל. אבל זה המסע של קורטני, כזה שחושף חלקים ממך על הדרך. אותם החלקים שאחר כך מנסים להרכיב לב שבור. השירים שלה נכנסו לי מתחת לוורידים ועשו משהו מבפנים, כפי שיעשו אולי גם למאזינים אחרים, בין אם הם עוברים כזה מסע או לא. זה אחד מאלבומי הפרידה הכי יפים וכנים ששמעתי. זה אלבום בשביל הלבבות המדממים והצלקות החשופות. הוא אמיתי, אישי, ואולי בסוף הדרך איתו הוא גם מגליד ומנחם.
אחרי כל האזנה לו השנה, שהייתה מסע רגשי קטן, הוא נשאר אצלי על הגב כמו משקלים בלתי־נראים אחרים שאנחנו סוחבים עלינו. עם זיכרונות, כאב, השלמה, מילים ושירים שחיבקו אותי המון במהלך 2020.
Lucinda Williams – Good Souls Better Angels
בחזרה לאפריל, 2020. תקופת הסגר הראשון. הכאוס משתלט מבפנים ומבחוץ, בארץ ובעולם, אי־ודאות מסביב, עם חירפון אישי וכללי שכבר מתחיל לצוף. עברו קרוב לחודשיים מאז שחזרתי מגיחת ההופעות האחרונה שלי, זו שכללה את ההופעה האחרונה שראיתי בשנת 2020, שניקתה לי את הנשמה ועשתה לי כל כך טוב. הופעה שיממה אחריה שבתי ארצה ונכנסתי מיד לבידוד ועדיין לא היה לי מושג איך שאר השנה המקוללת הזו הולכת להיראות. באפריל דיברו על תחילת ההקלות ואני בינתיים כמעט חודשיים בבית לבדי, מתגעגע לכל מיני דברים שנלקחו ממני ונמצא במקום מבולבל, עמוס רגשות על כל מיני נושאים וזקוק למשהו שיחזיק אותי רגע כדי לא ליפול.
בדיוק באותה התקופה של סוף אפריל שוחרר Good Souls Better Angels, האלבום החדש של לוסינדה ויליאמס. אלבום שציפיתי לו, אבל לא ידעתי איך הוא יתאר לי במדויק את התחושות ואת הרקע של השנה הזו, מאז ועד לסופה המתקרב.
למרות שהוקלט לפני שהמילה ״קורונה״ הפכה לחיים שלנו, השירים והסאונד של האלבום הזה הכי מייצגים לי את השנה החולפת. זה אלבום של לוסינדה שיצא במודע בשנת בחירות. הוא כולל מחאה, זעקות, כעס וגיטרות מלוכלכות לצד שקט, רוך וחמלה. יש בו את הבלוז המחוספס והמוכר של לוסינדה וגם את הצד הרגשי והנעים שלה. הוא מזגזג ומטייל בין כל הדברים הללו שהתאימו לי בול לתחושות, לטלטולים ולרגשות שעברו גם עליי בשנה הזו עם כל הבלבול והטירוף, השינויים והניסיון לאחוז במשהו.
החשמל הצועק מגיע על ההתחלה עם "You Can't Rule Me", שיר שמייצג את כל החופש האמנותי והכתיבה חסרת הגבולות של לוסינדה. היא תמיד הייתה שם, אבל היא אולי הכי בולטת באלבום הנוכחי. אף פעם לא היה אכפת לה מהחשיפה או מהרמת האצבע המאשימה כלפי כל נושא או בן־אדם, אבל פה זה כנראה ברמות הכי ברורות. עם ״Bad News Blues״ היא לגמרי מסכמת תחושה כמעט יום־יומית של השנה הזו. זה אחד השירים הכי מייצגים אצלי של 2020, כזה שקם לתחייה בהרבה הזדמנויות.
את ״Man Without A Soul״ לוסינדה כתבה בשביל לערער ולהזיז משהו אצל המאזינים. שיר שהיא לא אמרה בהתחלה מפורשות, אבל ידעה בלי להכחיש, כמו שקלטו אחרים, שהוא מופנה ישירות לדונלד טראמפ. ובעצם אולי לכל בן־אדם עם כוח ששולט עלינו או עליה, בין אם זה כוח שלטוני או כזה שנמצא מתחת לפני השטח ואנחנו רק רואים ידיעה עליו בחדשות. מה שמתקשר גם לשיר הכי חשוף שלה באלבום, "Wakin' Up", על התעללות פיזית ונפשית שחוותה ביחסים אלימים שהיו לה והסתיימו. שיר שמתקשר למקרים כאלו שראינו יותר ויותר בארץ ובעולם, באותן החדשות הרעות על המסך כל יום. שיר שהוא גם אישי וגם אולי מעצים וחשוב, עם נשים רבות שנמצאות באותו מעגל שקשה לצאת מתוכו.
השירים של Good Souls Better Angels נכתבו והוקלטו בשנה שעברה מבלי לדעת לאיזו תקופה ישוחררו. לוסינדה כתבה אותם לעולם מספיק אפל עוד לפני ש־2020 דפקה על הדלת ואז התפרצה בסערה מפחידה. האלבום איכשהו שוחרר לעולם אפל עוד הרבה יותר. השיר הכי מייצג לאפלוליות או למלנכוליה הזו הוא ״Big Black Train״, שהתעצם לחלוטין מכורך הנסיבות. הרכבת ההיא שמחכה לאסוף אותך למקום קודר היא בעצם ענן הדיכאון שאפף אותנו בכל מיני תחנות במהלך השנה.
לצד התחנות הללו מצאתי את ״When The Way Gets Dark״ מאוד מקושר לשיר הקודם, אולי דווקא עם משהו טיפה חיובי. זה שיר שלגמרי ליווה אותי וגם עודד מדי פעם. פשוט היה לי כל כך אמיתי. הענייניים האישיים באלבום שמשקפים גם החוצה, נמצאים מבחינתי לחלוטין גם ב־״Shadows And Doubts״, שיר שלוסינדה כתבה על החבר ראיין אדאמס אחרי כל הסיפור המגעיל שלו שיצא החוצה בתחילת השנה שעברה. זה מגיע מהמקום של מישהו שאתה מכיר ופתאום מתגלה כמישהו אחר, או מגלה צדדים אפלים שלא ידעת על קיומם. זה מעלה שאלות וגם הציף אותי שוב, מהצד הזה של המאזין או המעריץ של המוזיקה שפתאום מגלה משהו כזה על אמן אהוב. היו לצערנו לא מעט מקרים כאלו בשנים האחרונות.
בחודש הבא לוסינדה ויליאמס תחגוג יום הולדת 68 והיא השם הכי מבוגר עד כה שזוכה אצלי בתואר ״אלבום שנה״. זה מדהים ויפה נורא לדעתי. מישהי שנמצאת לצידי עם המוזיקה שלה כבר שנים רבות ופתאום יצירה מסוימת שלה מגיעה אליי בול בזמן המתאים. יצירה ששוחררה לעולם בכאוס ומצאה אצלי קפסולה קטנה של בריחה; כזו שפגעה בול בתחושות, בעצבים ובשינויי מצב־הרוח לאורך השנה החולפת; שהצלילים שלה משתנים בין חוזק חשמלי עם הלהקה הנפלאה שמגבה את ויליאמס לבין הרוגע, או הניסיון לשנייה לעצור ולחשב מסלול מחדש.
לוסינדה הצליחה להחזיק אותי ברגעים הללו, באלו שרציתי לצעוק ולבכות וגם באלו שרציתי לברוח ולהיסחף עם משהו. האלבום הצליח לשקף את כל התחושות יחד. היו הרבה זעקות השנה, מכל מיני סוגים: זעקות של פרידה, של מחאה, של חזרה, כאב או הנאה. לא מעט מהן פרושות פה במוזיקה שכתבתי עליה. גם אצלי היו כאלו, ורוב הפעמים הן נשענו על המוזיקה – זו שהשנה, יותר מתמיד, החזיקה לי את היד חזק, כמעט מחצה אותה לפעמים, אבל הייתה שם כל הזמן. באלבומים האחרונים לוסינדה נוהגת לסיים עם רצועה ארוכה יותר ודי מהפנטת. הפעם זה קורה עם ״Good Souls״. שיר יחסית פשוט, אבל בדיוק מהסוג שהלך איתי יד ביד, עם הרצון או הבקשה להיות ליד הנשמות הטובות, מוקף בדברים שעושים לך טוב. במיוחד בזמנים קשים.
המון דברים טובים כאלו שמנקים את אותה הנשמה היו חסרים לי השנה. אם אלו כל מיני חברים בארץ ובחו״ל, ההופעות, הקולנוע, הגשמת עוד חלומות, טיולים, עבודה, תיכנונים ועוד. אבל יודעים מה היה הכי חסר לי השנה? הציפייה. הידיעה הזו שיש משהו לחכות לו. לדעת שבעוד ככה וככה זמן בטוח ארגיש טוב או אעבור איזו חוויה מדהימה. בין אם זו הגיחה הבאה לחו״ל בשביל הופעות וחברים או כל אירוע ותאריך שאתה יודע שיעשה לך טוב, שלא משנה איך אתה מרגיש כרגע או איזו תקופה רעה עוברת עליך, אתה יודע בוודאות שיגיע משהו שינקה את הנשמה וייתן כוח להמשיך. בין אם זה לשבוע, או יממה, או רק שעתיים במקום ההוא עם הבמה מולי ומוזיקה שקמה לחיים ליד רבבות אנשים מאושרים כמוני.
ככל שהזמן עם Good Souls Better Angels חלף שמתי לב פתאום שהוא כן הצליח להכניס בי ציפייה מסוימת. לשני דברים: ציפייה שהשנה הזו תסתיים, ובאותו הזמן הציפייה לכתוב עליו כבר בהרחבה ולספר איך הוא עורר אותי השנה. שני הדברים האלה קורים ממש עכשיו וכל מה שנשאר לי, או לנו כרגע, זה להמתין. אולי בחשש, אולי עם תקווה, אבל כנראה עם שניהם – לשנת 2021.
Don't Give Up"
Take my hand
"You're never alone
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
