"שחרזאדה" מסכמת שנה ביצירה הפסיכדלית־פרוגרסיבית המקומית

בסיכום השנה הכתוב האחרון שלי (במגזין קול הקמפוס ז"ל), בשנת 2016, התלהבתי מהמספר חסר התקדים – 17. שבעה עשר אלבומים של אמנים ישראליים, על הקשת של רוק־מתקדם־פסיכדלי־ניסיוני־אינסטרומנטלי שיצאו דאז. השנה, למרות המצב הקשה, אני מתרגש מהכמות האדירה של 24 אמנים שהוציאו תחת ידם לפחות ריליס אחד בז'אנרים הנ"ל. מה שמניע את רגש ההתלהבות והשמחה, זו העובדה הפשוטה שהאזורים המוזיקליים האלו פחות בולטים בארצנו ולא תמיד יוצאים החוצה בפורמט הראוי.

סיבה נוספת לגידול בחומרים, לצד הזמן שהתפנה לאמנים והשאיר אותם להתמקד ביצירה אולפנית, היא הלייבלים העצמאיים כגון: "קמע", "ריאליטי ריהב רקורדס", Siyal Music"‎‏", "Schwarz Neon Licht" ועוד, שדואגים להיות כל הזמן בתנועה והתחדשות וכולם יוצאים נשכרים מכך. נותר רק לקוות שבשנה הבאה הבציר המשובח הזה ימשיך לפחות כך.

סיכום זה הינו אישי, ללא דירוגים והוא מקביל לתוכנית הסיכום המשודרת:

Acid Moon and the Pregnant Sun: מְאוֹרוֹת נוצצים

זה היה רק עניין של זמן עד שהלייבל הבועט ה"ריאליטי ריהב רקורדס" יקים סופר גרופ. למעשה, חברי הלייבל בכלל ושמונת החברים באסיד מון והפרגננט סאן בפרט הם קהילה, תנועה אקטיבית שפועלת רבות ליצירת תרבות אלטרנטיבית־חברתית אמיתית בכמה רבדים. מה שהחל כהופעות ג'אם פסיכדליות התגבש ליצירה הרמונית שבאה לידי ביטוי באלבום Speakin' of the Devil, באופן כזה שכל הכוכבים הסתדרו באופן קוסמי למצעד של רוקנ'רול, שלום ואהבה.

'Alma Madre: המהפכה הפסיכדלית

'Alma Madre הם חבורת מוזיקאים צעירה שהוציאה באוגוסט אשתקד את אלבום הבכורה – Set the Uprising. חודשיים אח"כ הם כבר עלו לסט מרשים באינדינגב שיצא השנה תחת השם Live at InDnegev. אלבום הופעה המערבב בין ישן וחדש, בין "הפלישה הבריטית" לסאונד הפסיכדלי־צבעוני של סן־פרנסיסקו ובין נגינה מהודקת לג'אמים מתפרצים. ההשפעות ניכרות, הוייב מצוין והמוזיקה בלי מניירות – פשוט לבוא לנגן, להתחבר לתקופה של פעם ולהביא את עצמם לכאן ועכשיו. וכפי שהם אומרים: "חוויה אינטואיטיבית של ריחוף והתערבלות בעננת 24K רוקנ'רול".

Kutiman: בחזרה לשורשים

השנה החולפת הייתה מגוונת ופורייה מאוד עבור קותימאן שלא מפסיק לרגע אחד ליצור, לחקור ולברוא עולמות יש מאין. הפרויקט הבולט ביותר שהוא הוציא השנה הוא Wachaga, מסע אפריקני מרתק בו הוא מתעד את הצלילים ששמע וספג במפגש הישיר עם שבטים ילידיים. התוצאה היא יצירה מסחררת, פסיכדלית, רוחנית, ג'אזית ואפריקנית שמדליקה את כל החושים ומעיפה את המוח לספירות קדומות ופראיות. קותימאן הגדיל לעשות ורקח לריקוד השבטי קטעי וידאו מהפנטים, ולקינוח אף הוציא 5 גרסאות דאב שמהוות אקורד סיום למסע הנדיר הזה.

Fufu Banana: פצצת אנרגיה צהובה

פופו בננה היא הזיית אסיד־פופ פסיכדלית המורכבת משבעה נגנים, עם השפעות מאינדי־רוק וסול, עד להיפ הופ, Fאנק, גראז' ורוק קלאסי. ב־EP הבכורה שנקרא ?Do You Fufu, תמצאו חמישה קטעים יפהפיים ומלאי ניגודים, כאשר מצד אחד המוזיקה היא גרובית והזייתית ומצד שני הטקסטים מדברים על חרטות, חרדות והתמודדות.

Illiane Pansensoy's Tropical Orchestra: ציידי הביזאר

מי שלא ראה את התזמורת הטרופית בהופעה לא ראה מופע מהו. כן כן, התופעה האוונגרדית, ניסיונית וקרקסית, שהחלה אי שם ב־2007 עם הופעות פורצות דרך, היא ללא שום ספק אניגמה. סוף כל סוף הם מוציאים אלבום בשם In: Rock Natufian (הנאטופים הם אחרוני הציידים־לקטים שחיו בישראל לפני כ־12,000 שנה). 14 היצירות המשונות הוקלטו בין 2007 ל־2020, מחציתן קטעים חדשים שהוקלטו לייב בטייק אחד, והחוויה כולה ממיסה את המוח. בקיצור, כפי שהם העידו על עצמם בתחילת דרכם: "הדרך המדויקת ביותר לנסח את הסגנון היא להצמיד את שתי האוזניים בו זמנית לדרך עפר פתלתלה ולהירמס ע"י מרכבה אינדיאנית העושה דרכה אל מעבר להרי האפלאצ'ים. החלום קיים. תחי המהפיכה החקלאית".

Group Modular: אשפי הקצב

Group Modular הם הצמד הירושלמי מארקי פאנק והראל שרייבר. ב־2012 הם הוציאו את The Mystery of Mordy Laye. השנה הם חזרו עם Time Masters, עליו עבדו כ־3.5 שנים. הטראקים מבוססים על מקצבים של שישה מתופפים שונים (שגיא זקס, יונדב הלוי, מתן אסייג חזוס, אורי לביא ואליה יקין), שניגנו בסגנון חופשי, והצמד עטף את המקצבים בסאונדים אלקטרונים, נוזליים, הזייתיים, פאנקים וספייסיים. שם האלבום נלקח מסרט האנימציה הפולחני של רנה לאלו והאלבום כולו הוא מכתב האהבה של הצמד לתור הזהב של אנימציית מדע בדיוני. קאבר האלבום הצבעוני שעוטף את "הפסקול" הזה, מזמין את המאזין לצלילה ארוכה בעולם שבו לזמן, אין שום משמעות.
גרופ מודולאר מתארחים בקצה אצל עופר טיסר: האזינו פה.

Dirty Fly: מקהלת זאבים

העוצמה המתפרצת של Dirty Fly נובעת הן מהכוח האמנותי הפרסונלי שלהם (כ"א מהם אמן בתחום אחר) והן מהעובדה שהם מקפידים לייצר סאונד שאף אחד מהם לא היה מצליח לייצר לבד. ה־EP השני והקצרצר שלהם Pack Of Wolves, מגרה את החושים בטורים גבוהים באמצעות לונה פארק של סגנונות שנעים מסול דרך אוונגרד, מאמריקנה למוזיקה ערבית ומשירים רומנטיים לטקסטים אפלים, מה שגורם לאצבעות ללחוץ פליי שוב ושוב ולאוזניים לצאת מהמקום מרוב עונג.

Zeh: זהו זה!

אלבום הבכורה של Zeh הוא פרויקט סופר אקלקטי. לסולן ומייסד הלהקה יש קול שאי אפשר להתעלם ממנו והתמהיל כולו הוא תזזיתי ומרשים מאוד ברמה אמנותית. באמצעות מעבר חכם בין אלטרנטיב, פרוג, פיוז'ן, אקספרימנטל, ומבלי לשים דגש על ז'אנר אחד, מצליחה הלהקה לתת לכל שיר מימד משל עצמו ויחד עם זאת להגיש משהו הרמוני, אחיד ועם חותמת מאוד ברורה.

Water Flames: מסע חושי

מהטיון הראשון ועד הביט האחרון הפרויקט האקספרימנטלי הדנדש Water Flames, ממגנט ללא שום מאמץ, באופן כזה שהאוזניים פשוט מתמסרות לסאונד ונותנות לו להוביל. המסע היפה הזה שנמשך כחצי שעה, נולד כשבוקר אחד נפגשו באולפן Sonic Yard Recordings, אביב בכר שניגן Lap Steel, רועי חרמון בסינתיסייזר Juno, שחר חזיזה על התוף, כאשר את הסאונד מעצב ומעבד רונן רוט, הבעלים של הסטודיו ואיש סאונד וותיק. שימו אוזניות ועופו!

Cattivo: חלום חמקמק

Cattivo הוא פרויקט מוזיקלי בניצוחו והפקתו של עומר פרקש, הבוחן את הממדים המוזיקליים של הדמדומים בין חלומות לסיוטים. ששת הקטעים הקצרים בריליס השני Le Marchand De Rêve (סוחר החלומות), נבנים באיטיות רבה ועטופים במינימליזם מהורהר. לקצב האינסטרומנטלי מתגנבים מפעם לפעם אורגנים, מלוטרון ותרמין, מה שיוצר פסקול חד פעמי ובלתי מוגדר.

Subterranean Masquerade: סיבה ותוצאה

אילולא הקורונה, סביר להניח ש־Subterranean Masquerade היו עכשיו בסיבוב הופעות באירופה. במקום זה, הרכב הפרוג־מטאל הוותיק שחתם לאחרונה בלייבל האמריקאי "סנסורי רקורדס", החליט לצאת מאיזור הנוחות שלו ולהקליט בבידוד ובבית, את The Pros & Cons of Social Isolation – עיבודים חדשים לחומרים קודמים. ההחלטה הזו, שבה לכל נגן יש חופש מצד אחד לאלתר ולאתגר את האחרים, לצד הבחירה להתרחק מהסאונדים הכבדים, עשתה להם רק טוב. תצוגת התכלית הפרועה והאימפולסיבית הזו, מערבבת פרוג סבנטיז, מוזיקת עולם ועוד, ומזמינה את הקהל שפחות חובב את הרעש הפרוג מטאליסטי (כמוני), להכיר לעומק את ההרכב.

Dog For A Son: משולחי רסן

הלב הפועם של Dog For A Son, שהשלימו השנה אלבום ראשון, הוא הבסיסט דניאל שטרום ציפין, שהקים את הלהקה ב־2014 והתגלגל איתה במשך מס' שנים. לפני שנתיים הצטרף הסולן הכריזמטי ברונו פסי, שעלה היישר מברזיל ויחד איתם מנגנים אביאל נחום (גיטרה) ונמרוד גבריאל (תופים). חתימת הקול של הסולן והנגינה המהודקת, המדויקת והמהירה, זורקת את הראש כמה עשורים לאחור ועושה הרבה כבוד לרוקנ'רול.

Left: יש כיוון

כבר עשר שנים פחות או יותר שהצמד Left מחפש את הסאונד הנכון עבורו. החברים אסף "לפטי" ליזרוביץ' (גיטרות) וחזוס (מחליף בתופים את רוי חן) מגישים את הבלוז, והגארג' שמובילים לאורך כל הדרך והלהקה חורשת את הארץ. Feels Like Yes – המיני־אלבום החמישי שלהם, מגיע לגבהים חדשים של הרחבת והעמקת הסאונד למחוזות סטונר־פסייכ. ההפקה של שוזין והמיקס של רן שם טוב מזקקים את היכולות של הפאוור־דואו ומוכיחים שלא מוכרחים קטעים ארוכים בשביל לתת בראש.

Dan Ezra: טרן און, טיון אין, דרופ אאוט

דן עזרא הוא שאמאן, קוסם, כהן מיסטי שבאמצעות מיתרי הקול שלו מצליח לכשף, לטלטל, להגיע אל באר הרגש ותמיד תמיד להפתיע. Telepathic Tune הוא פרויקט הסולו הראשון שלו עם נגנים (מיכאל יצחקי – גיטרות, יובל גרין – תופים, לונה בליטי – בס) ולא לבד על האקוסטית. התוצאה היא אוקיינוס מוזיקלי שנובעת ממנו ימה פסיכדלית חדשה. ימה שנוצרת מחיבור עז לאמת חופשית, זורמת דרך הצמתים המוזיקליים שלו (אודרדק, אפטייזר צ'יזקריק ועוד), מכה גלים ותדרים מתפרצים ובסופו של דבר נשפכת עמוק לתודעה.

Odyssey: מסע בלב ים

בדומה למסע הידוע של אודיסאוס, שנפרש על פני 10 שנים, גם לבר אורקין לקח כעשור לכתוב ולהלחין את Odyssey – אלבום אינסטרומנטלי, מינימליסטי ויפהפה שנותן פרשנות למיתולוגיה היוונית. לפסנתר של אוקנין, הצטרפו עדן בכר על תופים וליאור עוזרי על בס, וביחד הם מציירים מסע מוזיקלי רווי תהפוכות, שכל אחד יכול להזדהות איתו.

Zoe Polanski: פריחת הדובדבן

שתי שניות בלבד מתחילתו של Violent Flowers, והרגליים ניתקות מהקרקע. אחרי דקה כבר תמצאו את עצמכם פתאום בעולם אחר, חדש. עולם אידילי, מסתורי, מדיטטיבי, מסוחרר, שליו ומהורהר. עולם שבראו זואי פולנסקי, הידועה גם כבלה טאר, ביחד עם אביעד סינמנס. ומהחיבור, נוצר טוהר מוזיקלי נדיר וקסום שיצא בלייבל הניו יורקי Youngbloods. הכר האקספרימנטלי הרחב והאיזון ביניהם, מאפשרים להם כיוצרים להגיע לאינסוף, ולנו כמאזינים ליהנות מעונג סינמטי צרוף ומהפנט. האלבום עצמו הגיע למקום 42 במצעד האלבומים של הקצה!

Cosmus: יקום רב ממדי

הפרויקט הפרוגרסיבי Cosmus החל כרעיון להפיק אלבום קונספט מרהיב שלבסוף נזנח. לאחר עבודה מוקפדת של חמש שנים, הוציאו האחים אורן וליאור אלמוג חמישה קטעים ששואבים השראה מהדינוזאורים של הרוק המתקדם ומאבות המזון של מלחיני הפסקולים. התוצאה, בהפקתו של איתי זנגי, סוחפת ודרמטית בדיוק ברגעים הנכונים. לכל העושר הזה מתווספים חליל, קרן יער, תפקידי קולות נהדרים, ויולה צ'לו ועוד, המבהירים כמה התמהיל הזה חסר פה בארץ. כולי ציפייה לחומרים הבאים שלהם.

דרך אחרת: אין ספור שבילים

בעוד שהרוק המתקדם "הקלאסי" די תקוע במקום מבחינת מס' האלבומים שיוצאים כאן מידי שנה, הרי שפרוג בעברית, ובטח אלבומי קונספט, הם מצרך נדיר במחוזותינו. ההרכב דרך אחרת החליטו להחזיר עטרה ליושנה, צללו פנימה וכתבו אמירה מפורטת ושלמה. אלבומם הראשון, דרך המבוכה, מספר על חמישה חברים שעוזבים את המוכר ומחליטים לצאת דרך חדשה. איזה תלאות הם יעברו בדרך ולאן הם יגיעו? קחו מקל ותרמיל ותגלו בעצמכם.

Tangerine Sunrise: פרחים מלוכלכים

מבט חטוף אל עבר חברי להקת Tangerine Sunrise ואתם בסיקסטיז. אבל תוך שנייה הפרחים מתחלפים בדיסטורשן והתמימות מתגנבת לה פה ושם עם ריף נעים וחולמני. ה־EP הקצרצר Garage Love Song, יוצר תקליטון 7 אינץ' "דמיוני" בהשראת הרוח של פעם ולמעשה נותן טעימה קטנה למה שהמנדרינות יודעים לעשות. בתכלס, בכאן ועכשיו, הרוח הפראית הזו מערבבת גאראג'־פאנק־רוק שמשתלב באופן טבעי עם הסאונד הפסיכדלי, הג'אמים והאווירה ההיפית החופשית.

Electric Zoo: טרילוגיה חשמלית

Coconut, האלבום הרביעי במספר של Electric Zoo, חותם טרילוגיית רוקנ'רול מלאה באדרנלין, וירטואוזיות והרפתקנות מוזיקלית. ההחלטה לשחרר שלושה אלבומים בתוך שנה, הגיעה לאחר שהצטברו חומרים רבים. החלק הראשון, Me and My Machine Against the World, שיצא בדצמבר 2018, הוא פצצת אנרגיה. החלק השני, Childhood Memories, שיצא באפריל 2019, הוא שקט ובלוזי יותר. וב־Coconut שיצא באיחור קל, החליטו החברים ללכת הכי רחוק מבחינה מוזיקלית ולאתגר את עצמם. הצבעים החדשים שיש כאן ובכלל הבחירה לגשת לכל אחד מחלקי הטרילוגיה באופן שונה, מראים כמה לב ונשמה יש להרכב הזה.

Tatran: חסרי גבול

אפשר לבלות שעות בהאזנה ל־Tatran, הטריו שביסס את מעמדו כאחד ההרכבים האינסטרומנטליים הכי מסקרנים שיש בארץ, שגם זכה להכרה עולמית רחבה, לא מעט בזכות דן מאיו, שנבחר ע"י המגזין הבריטי Music Radar למתופף החדש הטוב בעולם. כוחם של טאטרן הוא על הבמה ובכל מופע הם אורגים, צובעים והופכים עולמות שלמים ללא מילים. למרות שהשנה הזו "לקחה" מהם את הבמה, הם לא הפסיקו לרגע ושיחררו חמישה ריליסים הכוללים לייבים שהוקלטו אשתקד, שיתופי פעולה מעניינים עם מוזיקאים שעפו איתם רחוק ואלבום רמיקסים בו הם נתנו דרור לחבריהם לעשות פלאים ל־Forsee המצוין. כל הטוב הזה נמצא כאן.

Ehud Danan: אש הולכת איתי

יש אלבומים שנוצרים ככה: "את הבלאק הארט פייר לא תכננתי, לא כתבתי, לא צפיתי ולא ידעתי שהוא מתכוון להגיע… הוא היה קיים לי בתוך הלב והרגשתי תחושה חזקה מאד להיכנס לאולפן לעשות משהו״. כך כותב אהוד דנן, סולן Heavy Stone, שהשלים לאחרונה אלבום סולו ראשון בשם Black Heart Fire. שישה שירים שיוצאים מהקרביים בצורה הכי אותנטית שיש ומטיילים בין בלוז ממכר, פסיכדליה מרחפת ופאז מכסח.

JAVA: פיצוץ פנומנלי

אם תלחצו פליי על Interstellar Translator של JAVA שיצא ב־2019 ותמשיכו מייד לאלבום והמופתי Implode / Explode, תגלו איזון מושלם בין רעש לשקט. זה לא שהדיסטורשן לא נפתח כאן, כמו שההתפרצות האנרגטית נבנית שכבה אחרי שכבה. המסע האינסטרומנטלי הרציף והאינטואיטיבי שנטווה כאן, מתכנס פנימה, נשען אחורה, שואב את המאזין לורטיגו ולבסוף משחרר אותו מוצף אבל נושם לרווחה.

FuzzBuzz: פאזה עצבנית

FuzzBuz הם דודי גבאי (שירה וגיטרות), עופר סלומון (תופים) ודר נחמיאס (בס), פאוור טריו רועש, שיושב כל־כך טוב ביחד, כאילו הם מנגנים כל החיים. בתכלס, זה לא כל־כך רחוק מהמציאות. הם הכירו בתחילת המילניום, כשגבאי וסלומון הקליטו עם הרכב אחר שלהם – Dugag באולפני אמביאנס הוותיקים, בבעלותו של נחמיאס, ומאז כל אחד פנה לדרכו המוזיקלית. באלבום שנושא את שם ההרכב, הם משחררים אגרסיות שהוקלטו לייב, יוצאים לג'אמים מלוכלכים ונותנים תחושה אמיתית של הופעת גראג' בעיירה אמריקנית שכוחת אל.

אסיים עם המלצה למשהו שחמק לי מתחת לרדאר ולא נכנס לשידור. אבל אין שום סיבה שאתם לא תשמעו אותו. חיים רחמני, שמשדר בין היתר בקצה וחבר באורסולה שוורץ, בתזמורת הטרופית שהזכרתי לעיל, בקטב מרירי ועוד, הוציא במאי השנה את The Dark Energy of The Light Matter. הוא אומר שזה האלבום הכי טוב שלו, ומי אנחנו שנתווכח?

מוזמנות/ים להאזין לאסף קפלן בתוכנית שחרזאדה כל שבת שנייה בשעה 22:00