מכירות את זה שאתן אוהבות משהו כל כך, שאתן מסתכלות עליו ביראת קודש עם אפס יכולת להסביר את האהבה הזאת? אז האלבום החדש של איה זהבי פייגלין. זה העניין. איה, מעבר להיותה אחת היוצרות האהובות עליי בארץ, הפכה גם בשנים האחרונות לחברה.
נראה לי שהדבר האהוב עליי בה הוא אפס ההבדל בין הפרסונה שמופיעה ושרה את השירים לבין איה שמחוץ לבמה, הבנאדם הרגיל שעובדת בעבודה משרדית וגם עושה מוזיקה. אין פוזות, אין מניירות. כששמים את הלב והחרא והכישלונות והבאסה במוזיקה, זה כל כך אמיתי שאי אפשר לזייף את זה גם מחוץ לה.
נגנו את האלבום החדש של איה זהבי פייגלין
ככה יצא שבמרץ 2018, שנה אחרי ששוחרר האלבום המעולה שלה אמריקה, היא סיפרה לי על משבר הכתיבה שתקף אותה. אין השראה, אין מוטיבציה, דיכאון. רצון לפרוש. מה עושים עם כל הריק הזה? איך אפשר ליצור ככה. לקח לה זמן. 3 שנים עברו מאז האלבום ההוא, והתחושה הכי בולטת שעברה לי בהאזנה הראשונה לשירים בהחיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא היא של התבגרות. השלמה.
עדיין אותה איה, עם הלשון הכי חדה ומדויקת שאפשר, מינוס מסכת הציניות והצחוקים. הרבה יותר כאב. רגש גולמי. פחות "שתיתי יותר מדי וגם הגזמתי עם הפיצה" (מיי דוג), יותר "למדתי לאכול את הפירורים של מישהו אחר, צריך אומץ גדול לוותר" (מגיע לי טוב). אם תרצו ניתוח פסיכולוגי בשקל תשעים – רחמים עצמיים זה סבבה ונחמד, אבל איה רוצה יותר. ולא סתם רוצה, היא גם יודעת שמגיע לה יותר.
הרומן שלי עם האלבום הזה התחיל בהופעות אינטימיות במרתף הלבונטין. איה עם גיטרה באמצע החדר הקטן והמחניק, מסביבה כמה עשרות אנשים, ניסוי חומרים. מדי פעם שוכחת מילים, לפעמים מתבלבלת באקורד. זה הדבר הכי אינטימי ואנושי שראיתי. אין מבוכה. זה קהל שהולך איתה שנים, עוד מימי כל החתיכים אצלי. יודעים למה לצפות. תחושה של משפחה, אני מזהה את הפרצופים מהופעות קודמות. כולם כבר יודעים את המילים לשיר שעוד לא יצא בכלל.
מהופעה להופעה הדברים התגבשו, קיבלו צורה, ואחרי הרבה האזנות גולמיות כאלה האפקט שהם עשו ללב שלי לא פחת. להיפך, אם כבר. לא יכולתי לחכות לשמוע את זה כבר כמוצר מוגמר, שלם, שתהיה לי אפשרות להאזין למילים האלה בלופ אינסופי. הרגשתי שמגיע לעולם לשמוע את זה גם.
כמו שאיה סיפרה בספיישל ששידרתי איתה יחד ואפשר להאזין לו ממש כאן למטה (היי קידום עצמי חסר בושה), אחרי חבלי לידה ארוכים, סשנים אין־סופיים והרבה דמעות וניסיונות, ב־10 בספטמבר נולד לה אלבום חדש. עכשיו הוא של כולם, לא רק שלה או של קהל הלבונטין. איזה פחד. כשנכנס לרדיו ״מגיע לי טוב״, השיר שסוגר את האלבום והאהוב עליי באופן אישי, אמרתי לאיה שהרגשתי כאילו לקחו שיר אישי שלי מהלב ועכשיו הוא של כולם. ואני עדיין מרגישה ככה. זה כמעט מפחיד, שמישהי מצליחה לזקק את חוויות החיים שלך לתוך שיר, בלי שהיא יודעת את זה בכלל.
נראה לי שזה מתמצת את התחושות שלי לגבי האלבום הזה, ולמה ללא ספק הוא אלבום השנה שלי. איה זהבי פייגלין לקחה לי את הלב, הכאב, העצב, הייאוש והרגשות – ועשתה מהם אלבום. איזה מזל שהאלבום לא שלי, כי זה לגמרי אישי מדי.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
