כחמישה חודשים לפני שקורונה פרצה לחיינו עברתי מלונדון לסלוניקי, ואפשר לומר שיוון הייתה סוג של אי של שפיות קורונית בזמן שבישראל הריאליטי הנצפה ביותר היה הבדיקות האפידמיולוגיות של משרד הבריאות (אחחחח זוכרים את הימים?), כשכולם היו דרוכים לגלות איפה ביקר חולה מאומת מס' x, האם הוא עבר במעדניה החביבה עליהם או אצל הקוסמטיקאית שלהם, מיהו אותו חולה ביש מזל ומהם אורחות חייו.
לבי בישראל ואנוכי בסוף סלוניקי, שנראתה שפויה לגמרי לעומת מה שקרה אצלכם. כשהמרחב הציבורי שלכם התחיל להסגר, אצלנו זה עוד נראה כמו דיסטופיה רחוקה. עקבתי בדאגה אחרי הדיווחים מישראל בעודי יושבת בבתי קפה כמעט נטושים. היוונים מעדיפים להישאר בבית מן הסתם, והחברים רחוקים ומה עכשיו.
אם יש מצעד למילים של שנת 2020, אני חושבת שמילת השנה שלי היא זום. זום זום זום.
עד 2020 המילה זום הייתה עבורי שריד לתרבות המשרדית שחשבתי שהנחתי מאחוריי בשדה התעופה גטוויק, יחד עם החיים בלונדון. אבל תקופת הקורונה החזירה אותה במלוא הדרה, ואפילו הולידה מושג חדש, שעד לשנת 2020 היה נחשב לאוקסימורון. מסיבות זום. מה.
אקסטרים לונג שוט, ערב שישי חורפי בסלוניקי, אני בבית של חבר, שותים יין וצורכים עשבים, ופתאום עולה בפייסבוק פוסט שמבשר שגיאחה (גיא חג'ג'), שדרן הקצה ובעל הבלוג האהוב "עונג שבת", עומד לתקלט לייב ביוטיוב הישר מביתו שבקנדה, כדי לשמח את חבריו המבודדים בישראל. וכך, תשתבח הטכנולוגיה, ברוכה תהיי המאה העשרים ואחת, מצאנו את עצמנו רוקדים ביחד ומרימים לעצמנו ולדיג'יי המרוחק. וכמו בערב בילויים מוצלח במרכז העיר, מיד אחרי הלייב של גיאחה זרמנו למסיבה הבאה, הפעם של לירון תאני ברדיו מהות החיים. התחברנו ללינק הזום, והנה חברי אדוניס ואני רוקדים בלב הסלון שלו בסלוניקי, כשבחלונות הקטנים רוקדים עוד עשרות אנשים, רובם בישראל, את חלקם אני מכירה מקרוב, חלקם סתם יושבים ומקשיבים למוזיקה וצופים באחרים רוקדים, וזה מוזר, אבל גם מאוד כיף. מי חשב שזום יכול להיות כיף.
הסגר הכללי הגיע גם אלינו לא הרבה אחרי ואדוניס ואני החלטנו להעביר אותו ביחד, כי אם כבר אנחנו בודדים, עדיף שנהיה בודדים ביחד. בין הדיווחים על העלייה בתחלואה בישראל, באנגליה ובכל העולם, לעומת המספרים הנמוכים יחסית ביוון והתחושה הכללית שהיוונים נוקטים מיוזמתם במשנה זהירות, נראה היה שהעולם לאט מאבד את זה ושסלוניקי היא המרפסת ממנה אנחנו צופים בעולם מתמוטט. הרגשנו שהכל משתנה לנו מול העיניים: התקשורת לא תהיה אותו דבר, החברה האנושית לא תהיה אותו דבר, המשטרים לא יהיו אותו דבר, הכלכלה העולמית לא תהיה אותו דבר. סוף העולם מוגש בחסות הרשתות החברתיות. והזום.
מצאנו את עצמנו מתחברים להופעות, למסיבות ואירועים מרחבי כל העולם, ואני המשכתי בכך גם אחרי שהתפצלנו וחזרתי הביתה לקן המבודד שלי. כמעט בכל ערב היה אירוע אחר והתחלתי להשתתף בהם באופן די קבוע: ערבי חמישי היו שייכים לחן יאני ובת הזוג המהממת שלה, בחפירות מעולות עד אור הבוקר; ערבי שישי היו של גיאחה ושל לירון תאני; בכל מוצ"ש שני רקדתי באינסטגרם עם אנשים מכל העולם בסלון של ג'ארוויס קוקר, שלא לדבר על בוב סינקלר שעלה לייב בפייסבוק מדי צהריים לשמח עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם עם סטים מגוונים, ברבורים בצרפתית ותלבושות מופרעות; האלפבית העבירו מתל אביב שעות של מוזיקה בכל הסגנונות ממיטב הדיג'ייאים המקומיים, והיו גם סטים אחרים ששודרו ישירות אלי מהמועדונים החביבים עלי בלונדון ובאמסטרדם, ומכל העולם בעצם, בין אם אלה אנשי מוזיקה מוכרים או חברים שרצו להעביר לאחרים ולעצמם את הזמן בכיף.
ואז התחילו לצוץ עוד אירועים תרבותיים אחרים ורבים, ביניהם מופעים מהשורה הראשונה (תרתי משמע) של ה־National Theatre ושל ה־Royal Opera House בלונדון, הופעות ביתיות עד פסטיבלים של ממש של אמנים חדשים וותיקים, שידורי הופעות ענק של אמנים כמו הפו פייטרס ו־Orchestral Manoeuvres In The Dark, ואפילו המופע לציון 40 שנה לאלבום Closer של ג'וי דיוויז'ן, שפיטר הוק העביר בלייב ממנצ'סטר ובו ניגן את כ-ל שירי הלהקה.
ובזירה המקומית, היה כמובן את פסטיבל אינדיזוםזום שהרמנו ברדיו הקצה לכבוד יום העצמאות הכי מבודד בהיסטוריה; יום שידורים פשוט מטורף עם עשרות הופעות קצרצרות של אמנים מקומיים שלא היה יוצא לי לראות בשום דרך אחרת. במיוחד בשביל אנשים כמוני, שבימים רגילים לא יוצא להם לחגוג מוזיקה ישראלית, בטח שלא ביום העצמאות, זה הרגיש כמו הדבר הכי שפוי שיכול להיות בתקופה המטורללת הזאת, ולראשונה מזה הרבה מאוד זמן הרגשתי לרגע חלק מכם.
הקורונה גם החזירה לנו את ריי קוקס ואת הימים הנפלאים של MTV Most Wanted שהפעם שודרה בשידור חי באינסטגרם. קוקס אף הצית ניצוץ של גאווה מקומית כשראיין בהפתעה את יאיר רוזין, ושלף אותו מהמיטה באמצע הלילה לקול תרועת המגיבות שהתבאסו לשמוע שהחתיך לא רק רחוק אלא גם תפוס. המפשעות הפכו לתכנית התרבות הקבועה של ימי שישי בפייסבוק לייב דרך רשת התוכן FOMO – Never Miss Out, ואירחו את האמנים הכי מעולים בסצנה המקומית, הרחוקה ממני, בדיוק בימים שהרגשתי הכי מנותקת. מעולם לא הרגשתי בבית כמו שהרגשתי, ובכן, בבית, בתקופת הקורונה.
בכל רגע נתון עלה עוד סטרימינג לייב ועוד אחד, מצאתי את עצמי רודפת אירוע אחרי אירוע, חווה FOMO שטרם נחווה כמותו, כי בכל רגע נתון התקיים משהו שפספסתי. השאלה "מה נותנים בזום הערב?" הפכה לשאלה הקבועה בין החברים, עד שלבסוף הקמתי קבוצת פייסבוק באותו שם כדי שאוכל לעקוב אחרי כל מה שקורה ולהפיץ את הבשורה לחברי בכל רחבי העולם.
שום דבר לא יחזור להיות כשהיה אחרי 2020, אבל אם כבר לקחת משהו מהמשבר העולמי והבידוד, אני מאמצת את מסיבות הזום. שתגמר כבר הקורונה אבל שלא ייגמר הזום לעולם.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
