10 שירי האינדיפופ של 2020
אנג'ליקה גרסיה, צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב

סיכומים

10 שירי האינדיפופ של 2020

מסקנדינביה ועד הפלייליסט של ברק אובמה, אלפרד כהן בוחר את הטופ של האינדיפופ ל־2020

אלפרד כהן 01.12.2020

סיפור שאחת הדמויות מספרת בספר שקראתי לאחרונה: בתזמורת האופרה שלנו היה מתופף שהאמין שיש שתי קבוצות השולטות בעולם, אנשים ונמלים, האנשים מעל האדמה, הנמלים מתחתיה. לנמלים כמו לאנשים יש מדינות, צבא, מלכים ומחלות ובזמן שאנחנו חיים לנו בשקט על האדמה, הנמלים חיו מתחת לאדמה, מתכננות לכבוש את העולם. שאר חברי תזמורת האופרה גיחכו ובזו לסיפור, אז ערב אחד לפני תחילת האופרה מילא המתופף את כל האולם בנמלים. הקהל של אותו הערב בתגובה נס בבהלה, האופרה בוטלה, יום למחרת מתופף האופרה פוטר מעבודתו.

הנמשל: עד לפני שני עשורים באמת היו במוזיקה שני עולמות, המיינסטרים והאלטרנטיבי, חברות תקליטים לעומת האינדי. להלן, האנשים והנמלים. עם הזמן הנמלים באמת עלו מעל האדמה. לא בהכרח להשתלט עליה, אלא יותר להטמע בין האנשים, בין אם בהצלחה הבאה לידי ביטוי בביסוס קיומי ובין אם לנסות להשמיע קול מבלי להשפיע. כיום, בשנת 2020, יש במוזיקה יותר נמלים מאנשים. המוזיקה חוצה גבולות, מיוצרת בכמויות שלא ניתן לדמיין ומעל האדמה, די בהפתעה, יש מקום לכולם.

ברשימה שלפנינו אציין את עשרת שירי האינדיפופ שאהבתי השנה, שהשפיעו עלי הכי הרבה, שריגשו, שגרמו לי לחשוב. לטעמי אלה באמת הנמלים הכי טובות שיש לז'אנר הזה להציע. חלקם מגיעים מתחת לאדמה וחלקם כבר מתהלכים בה בגאווה. לדעתי, האינדי פופ חווה בשנים האחרונות האטה בזרימה, כלומר הוא לא מרכזי כמו שהיה בתחילת העשור הקודם, שמות חדשים פחות מתגלים. ואף על פי אותה האטה, הוא כן ממשיך לייצר שירים גדולים מהחיים, מגוונים, מפתיעים והכי חשוב מרגשים.

Anni Rossi – Superhero Vibes

את אנני רוזי גיליתי רק השנה בהפתעה גמורה, וזאת למרות שהיא כבר הקליטה את האי־פי הראשון שלה בשנת 2005, שנה לאחר סיום לימודי המוזיקה שלה בקליפורניה. חבריה ללימודים היו בין היתר אריאל פינק, ג'וליה הולטר וג'ון מאוס, כולם מוזיקאים שאני מאד אוהב, והיא קרובה אליהם מאוד בסגנון ובגישה. היא מנגנת בעיקר על כינור ובמרבית מהשירים שלה משולבים נגיעות אלקטרוניות וסימפולים משדות המוזיקה השחורה.

השנה היא הוציאה מיקסטייפ שאסף לתוכו שירים מאלבומים קודמים, שירים חדשים וריליסים שלא שוחררו עם עיבודים חדשים. השיר הפותח מתוכו, "Superhero Vibes", מדבר על אהוב לשעבר המצליח לשמר את האנרגיות שלו גם הרבה זמן אחרי שהלך, הרבה זמן אחרי שהוא כבר לא קיים הוא מצליח לשרוד, הוא כמו חתול עם תשע נשמות. אהבתי במיוחד שהדוברת לא ממש מבכה על מצבה. לפעמים זה משעשע אותה ולפעמים זה נותן לה כח. אחרי הכל, אפשר ללמוד מהכוח ומאותן אנרגיות של אנשים שהכרנו בעבר.

בשאר המיקסטייפ אפשר לשמוע שירי פופ מינימליים עם נגיעות אלקטרוניות וזיקה ישירה לעולם האר־אנד־בי העכשווי, שילוב של לורי אנדרסון, ניקו והמוזיקאי היפני Harumi.

The Magnetic Fields The Day the Politicians Died

הלהקה של סטיבן מריט קיימת כבר המון שנים, משנת 1989 אם לדייק, והם ללא ספק ממלכות הנמלים והז'אנר. כל אלבום שהלהקה הזאת מוציאה טומן בתוכו קונספט כלשהו. למשל האלבום הקודם, Fifty Song Memoir, בו כל שיר מייצג שנה בחייו של סטיבן, או האלבום הידוע מכל ובעיני אחד מהאלבומים הטובים שיש, Sixty-Nine Love Songs, שיצא בשנת 1999. באלבום של השנה, Quickies, כל השירים קצרים מאוד וזו בהשראת סיפורים קצרים שקרא סטיבן והשפיעו עליו במהלך הקלטת האלבום. רוב השירים נעים בין 54 שניות לשתי דקות וחצי.

את השיר "The Day the Politicians Died" מובילה בקול חברת הלקה קלאודיה גונסון והשיר מנוגן בפסנתר בלבד וכמיטב המסורת של הז'אנר יוצר דיסוננס סגנוני בין מלודיה נעימה לבין טקסט מטריד, חתרני, עם מסר. השיר מדבר על אוטופיה לא רחוקה כל כך, על אושר אחר, על סדר עולמי שונה מזה שהכרנו עד עכשיו, על אהבה, אחווה ויחסי גומלין נטולי אינטרסים. וכל זה יקרה ביום שימותו הפוליטיקאים. 

Das Body – Scared

אלבום הבכורה של Das Body יצא ממש לאחרונה, אבל הסינגל המוביל ממנו מלווה אותי כבר הרבה זמן. "Scared" ברוחו מאד מזכיר לי את "Dancing On My Own" של רובין, ומאותו איזור סקנדינבי מגיעה Das Body הנורווגית. השיר מבקש מהמושא שלו להרגיש נפחד, כמובן שזוהי בקשה שמגיעה ממקום אירוני, זו בקשה מעוררת חלחלה ופאניקה, בהפוך על הפוך. מושא האהבה בשיר ככל הנראה אלים, אחד שמוריד על הברכיים וגורם להרגיש שהחדר בו נמצאים גדול כמו העולם, גדול כמו מונחים מופשטים של ״לילה״ ו״זוגיות״.

רוב האלבום מתעסק בסוגיות שכאלו של נוכחות וחוסר נוכחות, של רצון להיראות, של רצון להנכיח את המקום שלנו בעולם, של בדידות, לעמוד ברחבת הריקודים ואז לרקוד לבד. לדעתי, מדובר בכישרון שנשמע עליו עוד רבות.

Hen Ogledd – Trouble

השיר הבא הוא אחד משירי השנה שלי. הוא לקוח מאלבום שכולו מעין אגדה גותית קומית על זמנית, כאילו היה פרק מהסדרה האלמותית 'דוקטור הו'. Hen Ogledd הוא שמו הקדום של איזור בצפון בריטניה בימי הביניים המוקדמים. שם הלהקה נגזר מעצם העובדה שכל חברי הלהקה מגיעים מאותם איזורים שבטיים.

כל הטקסטים באלבום הם מעין שירה סתומה ואפופת משמעויות. "Trouble", הסינגל המוביל באלבום, מנסה להעביר תחושת מיסתורין: חלון נשבר, צעדים חורקים, מכות רעם, צריחים מתפוררים, עטלפי הפירות נופלים מהעצים, אלו חלק מהצרות הרודפות אותנו בשיר. גם המוזיקה, כמו המילים, ניסיונית מאוד, מחפשת מאוד, דורשת האזנה מסוג אחר, סבלנית יותר. כל חברי הלהקה, ובראשם ריצ'רד דוסון, ינסו בפרויקטים האישיים שלהם למצוא תדרים שינודו לקצוות, ובפרויקט ובשיר הזה בפרט הם מנסים בהצלחה רבה לתת משמעויות נרחבות יותר לפופ.

 Wesley Gonzalez – A Fault In Your Design

המוזיקאי מלונדון ווסלי גונזלס יוצר מוזיקה כבר כמה שנים טובות, תחילה בלהקה Let's Wrestle, להקת גיטרות רוקנ'רול פוסט פאנק מדליקה מאוד לטעמי, שלא ממש הצליחה. גונזלס המשיך לקריירת סולו שבה פנה למקומות יותר מלודיים ומעורערים. אם באלבום הבכורה שלו עוד נכחה הגיטרה, באלבום שיצא השנה כמעט כבר אין גיטרות. האורגן, ה-808 והשראות מארתור ראסל תפסו נוכחות ואני אוהב את זה יותר. היום מודה ווסלי גונזלס שהוא שונא גיטרות.

השיר מתאר תקלה, פגמים, רצף של מכשולים, הפרעות בחיים, כשלונות בכל מיני תחומי החיים, מעבודה ועד אהבה. הדובר בשיר מתקשה לאסוף את עצמו ולהביא את היכולת לתקן ולצאת לדרך חדשה. הוא מעדיף את הדרך הקלה – לשכוח.

Perfume Genius – Your Body Changes Everything

מייקל הדרס, הלא הוא Perfume Genius, פרץ לתודעה ב־2010 עם אלבום בכורה מופתי ומשם קריירת המוזיקה שלו רק צומחת ומתעצמת ונדמה בשכל אלבום הוא מגיע לעוד ועוד שיאים. הוא המלך והמלכה כאחד, מגיבורי האינדי האהובים עליי. "Your Body Changes Everything" הוא השיר הבולט מתוך האלבום שיצא השנה, Set My Heart On Fire Immediately, והוא מדבר על יחסים מההיבט הפיזי שלהם, איך שמגע יכול לשנות ובאותה מידה יכול רק ללטף ובקושי להיות מורגש. הדרס סיפר על הרעיון שעמד מאחורי השיר הזה באחד הראיונות, והוא הפירוק של תזה אחת. יש כל מיני דרכים לאהוב והחיבור יכול להיות מיידי אבל לא בהכרח. לפעמים, מגע יכול להציל אותך מליפול ובאותה מידה יכול להכביד ולחנוק אותך.

הסיום של השיר בעיניי מרגש, מייקל חוזר על וכמה פעמים על שתי המילים ״אני יודע״, אולי כדי לחזק את העמדה שלו ובאותה העת לערער על קיומה. בכל פעם שאני מקשיב לשיר הזה, משהו בתוכי כמו מתעצם והופך להיות חזק יותר, רגשי, או הייתי אומר מתנפח, נהיה קל ופגיע יותר, מספיקה סיכה אחת לפוצץ את הכל. שיר מעולה מתוך אלבום מצוין.

Black Bones – Destiny 

היה אלבום אחד ושיר אחד מתוכו שהרחיב לי את הלב, גרם לי לעוף ולחייך השנה. מדובר בלהקת הפופ Black Bones מסומריימס שבצפון צרפת. מדובר בחבורה פרועה ויזואלית, הם מתאפרים, עוטים על עצמם גלימות של מכשפות, צובעים את פניהם בלבן. במבט ראשון הם הכי לא חמידות של להקת פופ אבל הם מחייכים חיוך רחב, חיוך שקשה מאד לעמוד בפניו. כך גם המוזיקה שלהם, יש להם את האנרגיות הווקליות של אבבא עם החוצפה והשובבות של הלהקה האוסטרלית Architecture in Helsinki.

השיר "Destiny" מדבר ברובו על הגורל שנגזר עלינו במובן הכללי ביותר, על החלומות החדשים היכולים לפתע לנחות בפתח דלתינו, על הדרך שאבדה ובעיקר על תקווה. השיר מלא באנרגיה מתפוצצת, מנגינה ססגונית קליטה עם טירוף קל, בקריצה קלה של היפיות, הלחמה מהודקת של רוקנ'רול ופופ.

לא יכולתי לבקש שיר טוב מזה בשנה כה מעורערת, חסרת ביטחון כמו השנה הזאת.

Angelica Garcia – Karma the Knife

לפי ויקיפדיה, אנג'ליקה גרסיה הפכה להיות מוכרת בזכות זה שברק אובמה שיבץ את אחד מהשירים שלה בפלייליסטים הידועים שלו בשנת 2019. ובכן, אני הגעתי אליה ממש במקרה משיטוטיי הרבים ברשת וגיליתי את האלבום שלה שיצא בתחילת שנת 2020 וישר בהאזנה ראשונה מצאתי בה אנרגיות מטורפות, פרחחיות וקונדסיות במובן החיובי של המונחים האלה. גרסיה שואבת את ההשראה שלה מאמניות שהפכו להיות שם דבר כמו Rosalia ו־M.I.A, בשילוב של מוזיקה לטינית יותר מסורתית.

״הקארמה היא סכין״, בתרגום חופשי, הוא השיר הבולט באלבום ואחד מהאהובים עליי השנה. הוא סותר את הרעיון הפילוסופי שלכל מעשה בעבר או בעולמות אחרים יש השפעה בהווה ובעתיד. בשיר הזה, היא סותרת כל רעיון פילוסופי רוחני שכזה, למשל שהחיים הם מחזור והכל בסופו של עניין חוזר על עצמו. לא נכון, טוענת אנג'ליקה גרסיה, והכל בקצב לטיני אלקטרו פופ, "כייפי" לטענתה. אחד הדברים שאני אוהב בז'אנר האינדיפופ הוא שאפשר לסתור ולהתנגד לרעיונות די קלישאתיים ברוח חיובית, ובכך מרווחים את האלמנטים של סאטירה וצביטה.

Nap Eyes – Primordial Soup 

Nap Eyes הם להקת אינדיפופ/רוק מקנדה והשנה יצא אלבומם הרביעי Snapshot of a Beginner. עיקר כוחה של הלהקה הוא כתיבת המילים, ועליה אחראי הסולן והיוצר המוביל נייג׳ל צ'פמן. בשיר ״Primordial Soup״ הוא מציג את הסביבה הקדומה לפני שהתחילו החיים כמו שאנחנו מכירים. הכינוי של המקום הזה נקרא ״המרק הקדום״. זהו שיר המתחבט בשאלה האם קיים אלוהים, איך יכול להיות שקיים אלוהים כשיש עובדות על הימצאות עולם קדום יותר. הדובר בשיר תוהה, הוגה ומעלה על דעתו כל מיני שאלות ועיסוקים קיומיים, הוא סוקר לחיוב ולשלילה כל אמונה ולבסוף מסכם שהוא מעדיף לחיות בלי אמונה, להיות הוא כמו שהוא, כלומר, סוג של אתיאזם.

השיר מתחיל נינוח בקצב קל, מקצב נוח ולקראת החזרה לפזמון בבית האחרון הוא עולה, גיטרות חשמליות וקצת תופים, מתגבר כמעין התגלות. התשובה, וזאת למרות שהתשובה לא ברורה, היא מעין הכרה בקיומה של השאלה. מלבד המלודיות הנעימה של השיר ושל כל האלבום, השיר הזה תפס אותי בהתחבטות הקיומית הזאת, של מי אני ומה אני מול כל הדבר הזה שנקרא יקום, אל מול הדבר הזה שנקרא אנושות.

Taylor Swift and Bon Iver – Exile 

טיילור סוויפט היא סוג של עוף מוזר או כבשה שחורה בנוף הזה של כוכבי הפופ. היא מאד מוערכת על ידי יוצרי אלטרנטיב באשר הם ומבקרי מוזיקה, ודי בצדק, אני חייב להודות. היא נוסכת בקולה הרך רושם רציני וכבד ויוצרת סתירה מחשבתית כיוון שאחרי הכל מדובר במוזיקת פופ. בכל פעם שנוצר רווח הנובע מהאוקסימרון הזה אני נוטה להכנס אליו, להתחבר ולהתאהב בו.

בשיר ״Exile״ היא משתפת פעולה עם ג'סטין ורנון (בון איבר), אחד מהיוצרים המוערכים בעולם והאהובים עליי במיוחד. לג'סטין יכולות קוליות משגעות, הוא יכול לגעת בך בגבוהים ובאותה מידה גם בנמוכים. ורנון ידוע כאמן האוהב לשתף פעולה עם מוזיקאים רבים, בין היתר אפשר למצוא שיתופי פעולה ודואטים עם קניה ווסט, ג׳יימס בלייק ואמינם.

הדואט הזה מרגש אותי בשני מובנים. הראשון בזה שהוא ממשיך מסורת מוזיקלית של דואטים המורכבים מקולות של אישה וגבר, גבוה ונמוך, מוריסי וסוזי למשל. ובמובן השני, היותר אישי, וזאת למרות שהוא מדבר על פרידה ואני לשמחתי הרבה כבר לא בסטטוס "פרידה" מזה שנים רבות וטוב שכך. אבל אולי בגלל הכותרת של השיר, המדבר על גלות וזרות, המרחק הנוצר בסביבה פחות מוכרת ותחושות הבדידות מחלחלות פנימה וכל מי שאי פעם חש בזרות הזאת יתחבר לשיר הזה.

לסיום, אני חייב לצין גם את האלבומים של ותיקי השבט Of Montreal, Darren Hayman, Tame Impala, Baxter Durey ו–The Mountain Goats ואת האלבום של Selina Gomez. יחד עם כל אלו שציינתי מעלה, אלה היו הקולות הבולטים לאוזניי בפופ ובאינדיפופ העולמי. ועוד לסיום, אם מישהו מחליט לשים נמלים באולם הופעות (כשנוכל לשוב למועדני ואולמות ההופעות), אל תברחו. תקשיבו למה שיש להן להציע.

 
מוזמנות/ים להאזין למוזיקה בעריכת אלפרד כהן ברצועת ״בקצה היום״ מדי יום ראשון בשעה 18:00

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021
  • עידו שדה, צילום: רונן גולדמן
    פוסט  

    מאמרים

    הקצה של עידו שדה

    על הדואט שמחבר בין פריז לתל אביב והופעה בלתי נשכחת של ג'וני מיטשל: העורך האורח של השבוע משתף

    צוות "הקצה שלי" 10.09.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    15 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 06.09.2021