אין ספק שהדבר האחרון ששנת 2020 צריכה זו המלצה על מוזיקה עצובה, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על Please Daddy, האלבום החמישי של שרה מארי צ'דוויק האוסטרלית, ובו חקירה מוזיקלית מעמיקה ומתוחכמת שמציעה אסטרטגיות יציאה ממבוך אבלות, על כל שלביו המחניקים.
"החיים לא נועדו להיות משמחים, שרה", פונה לעצמה צ'דוויק בעיצומו של אחד השירים. שורה המתארת לעילא את תמצית הלך הרוח של האלבום, ששוחרר בינואר האחרון והיה אחד האלבומים שפתחו את 2020. עם קול סדוק וזועק מרוב יגון, צ'דוויק מתבוססת בעצבות, אך דואגת גם לשמור על פאסון מסתורי; היא מצטיינת בפלירטוט עם המוות, אך משאירה מרחב גם עבור טון קליל יותר עם קורטוב הומור, ובעיקר עם מיניות מתפרצת.
צ'דוויק מושפעת מהמלנכוליה של אליוט סמית' ונמשכת גם לסליזיות של אלביס פרסלי – כך עולה מהראיונות עימה, בהם היא מספרת כי תהליך כתיבת השירים שלה אינו תהליך מודע, אלא אימפולסיבי יותר, כשהדחף פועל שעות נוספות. כך נוצרות בלדות פולק ספונטניות שנשמעות כמו שיטוט מסוכן בסבך ערפל של חוסר ודאות. הפחד בשירים שלה הופך משולט לנשלט והיא מצליחה לתעל עצמה דרכו למקום אליו רובנו היינו רוצים להגיע: הרגע המדויק הזה בו הדמעות נפסקות וכל מה שמגיע אחריהן הופך פתאום נסבל יותר.
המוזיקה שלה מסוגננת עם ניחוחות של רוקנ'רול ופסנתר, אבל לרוב הקצב איטי, גם כשנדמה כי חוסר הסבלנות מתגנב בין צליליו. ההפקה מלוטשת ומהדהדת מרוב יופי מלודי, פורמת את פקעת העצבים סביב החרדה מהנורא־מכל ומאפשרת לצ'דוויק ליבלוב רגשי ונחת קיומית.
נשביתי כהוגן בגדולתה הלירית של צ'דוויק. כשהעיניים נעצמות ופעימות הלב נכנסות לסחרור נדיר – לחלוחית מובטחת. מדובר לטעמי באלבום הטוב ביותר של 2020. אנא הטו אוזן.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
