בניסיון לסכם את השנה הבלתי אפשרית הזאת, אני מבינה שהחוויה המרכזית שאפיינה אותה היא חוויה של הצטמצמות. אותה ההצטמצמות של מרחב פיזי, ואולי יותר מכך, של מרחב נפשי. מול החוויה הזו, כשלא נכנעתי לה, חיפשתי מרחבים חלופיים. כאלה מצאתי באופן מיוחד בשני אלבומים, שהיו עוגנים של שפיות עבורי. הראשון הוא Saint Cloud, אלבומה החמישי של קייטי קראצ'פילד (המכונה גם Waxahatchee, על שם הנהר במדינת אלבמה בה נולדה), שיצא בסוף מרץ, בעיצומו של הסגר הראשון. השני הוא Sundowner, אלבומו השישי של קווין מורבי, שיצא באוקטובר, סגר שני.
קראצ'פילד ומורבי, דמויות פעילות ובולטות בסצינת האינדי בשנים האחרונות, הם זוג בחיים האישיים, ולעתים גם בחיים המוזיקליים. הם התארחו האחד בהופעות של השנייה וביצעו בעבר כמה קאברים ביחד, שאחד היפים בהם הוא לשיר "Farewell Transmission" של Songs: Ohia (ג'ייסון מולינה). בתקופת הקורונה, במקום להיות בדרכים ולהופיע, הם מצאו עצמם ביחד בבית ומילאו את החסר בהופעות לייב באינסטגרם וגם בהופעת Tiny Desk ביתית מקסימה.
הקירבה בין השניים מתבטאת גם באלבומיהם החדשים, שהם נקודות שיא בקריירה של כל אחד מהיוצרים ולטעמי גם מהאלבומים הטובים ביותר של 2020. הסגנון המוזיקלי ממחוזות האינדי־פולק והמפיק המשותף בראד קוק הם רק שתי עדויות גלויות לקרבה זו.
שני האלבומים נעים בין המרחבים החיצוניים לאלה הפנימיים. אצל קראצ'פילד רבים מהשירים מתייחסים למקומות בהם גדלה או טיילה, לדרכים, לנופים מוכרים, לשורשים. לאלבום שלה קראה על שם עיר הולדתו של אביה, "St. Cloud". גם החזרה שלה לאזורי הפולק-קאנטרי הרכים, אחרי האלבום הרביעי הבועט, היא שיבה למוזיקה שהייתה פסקול ילדות עבורה בבית בו גדלה. באופן דומה, אצל מורבי אלה העמקים, השמיים, השמש והכוכבים שמככבים, בתוך נופים מערב תיכוניים רחבי ידיים, שהיו גם נופי ילדותו. באלבום נראה שהוא חוזר אל אותם נופים ממקום בוגר יותר, מלווה במבט סקרני, כך שהם מתמזגים בטבעיות לתוך יצירה שלמה ואינטימית.
החיבור לקרקע והחזרה לנופי הילדות, אולי קשורה גם לסיפורים שמאחורי האלבומים:
לפני כשנתיים, במהלך סיבוב ההופעות של אלבומה הקודם, הבינה קראצ'פילד שהיא זקוקה לשינוי מהותי בחייה, שעליה לוותר על הסערות האישיות והמוזיקליות שליוו אותה עד אותה תקופה, ולמצוא קרקע יציבה. היא עברה גמילה עצמית מאלכוהול והתמקמה בקנזס סיטי לצד מורבי. אותו שינוי הוביל אותה לכתוב את אלבומה החדש. באלבום, מביטה קראצ'פילד פנימה, למקומות הכואבים ביותר, במבט חודר וחסר פשרות, אך מלא חמלה ורוך. כך למשל בשיר "Fire" היפהפה, שיר שהוא מעין שיחת עידוד שהיא עושה לעצמה, היא שרה: "If I could love you unconditionally / I could iron out the edges of the darkest sky". את הטקסטים הפיוטיים והכנים עד כאב שרה קראצ'פילד בקולה החד והעוצמתי, שהוא בו זמנית גם חם ומלטף.
ההתכנסות וההתפכחות מלוות באופנים שונים גם את הסיפור של מורבי. בשנת 2017 הוא עזב את לוס אנג'לס וחזר לקנזס סיטי, עיר הולדתו. המעבר משגרת הופעות קדחתנית לשגרה ביתית, שקטה ומכונסת היה חד. מורבי, שבאותה תקופה היה בסוג של בידוד מבחירה (עוד לפני שזה היה פופולרי), סיפר שהשירים באלבומו החדש כמו כתבו את עצמם, והוא רק היה צריך להתמסר לשטף שיצא ממנו, לתת לשירים לקבל צורה.
גם במקרה של מורבי, ההתבוננות פנימה היא חלק מהותי מהאלבום החשוף והרפלקטיבי. בחלק גדול מהשירים זה בעיקר הוא והגיטרה. הוא מהרהר במוות ועסוק באובדן של חברים קרובים, מתאר תחושות של מלנכוליה לילית שמציפה ברגע שהשמש יורדת. אל מול אלה מתגלים מדי פעם חלקים יותר משחקיים ושובביים, האופייניים לו.
עטיפות האלבומים מרמזות אף הן על המתרחש בתוכם. Waxahatchee מצולמת יושבת על טנדר מלא בוורדים אדומים, נראית חוזרת ממסע כמנצחת, על רקע שדה פתוח ושמיים כחולים. יש עדות לתנועה, לדרך שעשתה, וגם לשקט אליו הגיעה במהלכה.
גם מורבי מצולם בשדה רחב ידיים – תחת שמיים מעוננים וקודרים הפעם – יושב על מיטה בתוך תפאורת חדר שינה. במבט ראשון נראה היה לי שמדובר במשהו מלאכותי, בתפאורה על במה, בהצגה. אבל יש בסצנה הזאת גם משהו מאוד חשוף – החדר הכי אינטימי בבית מוצב פתוח, המרחב הפנימי נתון למרחבים שבחוץ, ההתכנסות שמובילה לפריצה החוצה.
בשנה הזאת, שהייתה כאוטית בצורה בלתי רגילה, הייתי זקוקה לכל מקור של נחמה שיוכל להרגיע ולקרקע, לכל בדל של אוויר צלול, שינקה את העכירות שמסביב, ולכל מרחב שישחרר מהסגר. שני האלבומים מרחיבי הלב של קראצ'פילד ומורבי, שאולי לא במקרה נולדו בתוך זוגיות יצירתית מעוררת השראה, היו מקור לחמצן, לאדמה, לתחושת קרבה, לבית שהייתי צריכה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
