אי שם בשנת 2006, דור ה־Y (או: מילניאלים מבוגרים, לפי ההגדרה הטכנית) היה מחובר ל־MTV2 במקום לגלול מוזיקה בספוטיפיי. היינו תלויים במה שהעורכים שלהם אהבו או לא, והם מאוד אהבו קליפ אחד במיוחד. פתאום, משום מקום, צץ קליפ מינימליסטי, עם סולן בריטי חצי מבויש, ובום – ריף גיטרה מחשמל. "I Bet You Look Good On the Dancefloor" של ארקטיק מאנקיז התחיל, והראש של הדור שלנו התפוצץ.
אל תאמינו להייפ
הסיפור המעניין באמת של המאנקיז התחיל הרבה לפני אותו קליפ בו רובנו פגשנו אותם. הסיפור המעניין הוא גם לא העובדה ש״גילו״ אותם במיספייס, כי אף אחד לא חיכה לצוד אותם ברשת כדבר הגדול הבא. זה סיפור על חבורת מעריצים משפילד שהפכו להיות היח"צנים, המנהלים, המפיצים ואנשי השיווק של הלהקה בלי שאף אחד ביקש או שילם להם. הם שמו את כל הלב והנשמה בקידום של הלהקה הזו, כי הם מצאו להקה שמדברת בדיוק עליהם ועל החיים שלהם.
אחת מהטעויות הכלליות שנעשו היסטורית עם המאנקיז היא שהם גאוני שיווק, מאסטרמיינדס של דור ה־Y, שניצלו בצורה מבריקה את צריכת המוזיקה באינטרנט ועל הדרך בעטו בישבן של חברות התקליטים. השמועה הזו לא נכונה. האמת היא ההפך הגמור, הם היו חבורת דאמיז כשמדובר בשימוש באינטרנט. בניגוד לאמנים כמו דיוויד בואי או ביורק שידעו להפוך את הרשת למגרש המשחקים שלהם והיה להם חזון שלם ומפורט לגבי הנוכחות שלהם בישות החדשה יחסית שנקראת "אינטרנט", המאנקיז לא הבינו בזה וזה לא עניין אותם בכלל.
הם דגלו בדמוקרטיזציה של המוזיקה מבלי לקרוא לזה ככה. בזמן שהחברים שלהם בלהקות אחרות מכרו את האלבומים שלהם בסוף ההופעות, הם חילקו בחינם דמואים גם בבוקר של לפני ההופעות, כדי שהקהל יכיר וישיר איתם את השירים. הם שאפו בעיקר להופעות אנרגטיות ולא פנו לשום גורם מקצועי שינהל או יקדם אותם. זה לא שהם לא רצו להיות גדולים, והם לא פעלו מתוך מקום ששואף להשאר בשוליים. הם עבדו קשה כדי להצליח, אבל היה בהם משהו יותר אותנטי מאשר אסטרטגי.
להקת אינטרנט, בטעות
החברים הרבים משפילד שהפכו להיות מעריצים פתחו להם עמוד במייספייס בעצמם. הם כל כך התחברו והאמינו במוזיקה שלהם, שהתחילו לשתף עם כל מי שיכלו בבשורה, מה שנקרא היום בשפה המקצועית – להפיץ בצורה אורגנית. בשביל המעריצים זה היה פשוט להזמין עוד חברים לשמוע משהו ממש ממש טוב שהם היו חייבים שיכירו כמה שיותר אנשים. זה בדיוק סוג ה"מיסיונריות" שהופך את הקהל לכל כך חשוב וחיוני עבור כל להקה, בעיקר כאלו בתחילת הדרך. נוצרה קהילה של ממש סביב הלהקה, שהייתה נחושה להוציא את הבשורה מתחומי בריטניה.
העיתונאים, לעומת זאת, הציגו נרטיב משלהם. הם שאלו אותם למשל, על הפריצה שלהם במייספייס – חברי הלהקה אפילו לא הכירו או שמעו על האתר הזה. זה לא היה חלק מהעולם שלהם, או משהו שהיה להם עניין בו. העיתונות לא הבינה שההפצה הויראלית של הלהקה הייתה רק בזכות המעריצים כי היא הייתה שבויה בנרטיב (השגוי) של עצמה. אלכס טרנר התבדח בעניין הזה, שהביץ' בויז היו להקת סרף שמעולם לא גלשה, וגם הם היו להקת אינטרנט שמעולם לא גלשה באינטרנט. הם טענו שלא חשבו על זה בעצמם ושאפילו "טכנולוגית" לא ידעו איך משתפים מוזיקה ברשת. התמימות הזו השתלמה להם. חברי הלהקה מאמינים שהאהבה שהם מקבלים עד היום היא בזכות מסע הפצת המוזיקה שלהם בתחילת הדרך.
בניגוד לכללים
בזמן שהמוזיקה של הארקטיק מאנקיז התפשטה כמו אש ברחבי אנגליה, מגזיני מוזיקה כמו NME המשיכו להכתיר להקות ואלבומים, כאלה שגם טרם הוכיחו את עצמם. NME, שנחשבו לאוטוריטה מוזיקלית שגרמה ללהקות לפרוץ או לפרוש, היו עוד מונעים מסיפורים צהובים כמו בלר נגד אואזיס או ליברטינז הילדים הרעים, ופספסו את הסיפור האמיתי – המוזיקה עצמה.
בהופעות כולם כבר הכירו את כל המילים של השירים מהדמואים, לפני שהם אי פעם פרסמו משהו למכירה. הם הופיעו 4 הופעות סולד אאוט בלונדון לפני שמישהו בכלל כתב עליהם מילה. ההופעות היו כל כך מבוקשות, עד שלפי הסיפורים, כשכתב של NME התעניין בהמולה, לא היה לו כרטיס כניסה. הבאזז על ההופעות סולד אאוט התפשט ואנשי יח"צ שבקשו להיכנס בחינם כדי לכתוב ביקורת על ההופעה, נשארו מחוץ לדלת. מי צריך אותם כשהם כבר סולד אאוט?
המאנקיז עשו הכל נגד הכללים המסורתיים. לא תמיד הם הודיעו מראש על הופעות, העלו מוזיקה בחינם לא על דעת עצמם, לא הכניסו להופעות שלהם אנשים מהתעשייה. עד שמגזין דינוזאורי כמו NME הגיעו אליהם הם כבר היו להקה ענקית עם קהל נאמן. זו הייתה הפעם הראשונה שלהקה עשתה סולד אאוט, ועוד ארבעה כאלה, לפני יציאת סינגל ראשון.
NME פינו להם כתבת שער ראשונה אצלם בחודש בו יצא האלבום הבכורה. האבסורד הוא, שבשלב הזה כבר הציעו להם להופיע בבמה המרכזית בפסטיבל רדינג היוקרתי לחימום של ההדליינרים, מיוז. בשטח כבר ידעו שהם שם ענק, עוד לפני שנכתב עליהם משפט אחד. הלהקה הוכיחה שהמגזינים איבדו את הטאץ', שמרכז הכובד של תעשיית המוזיקה עובר כל כולו לאינטרנט.
הגארדיאן הכריזו עליהם כלהקה ששברה את תעשיית המוזיקה וגם את הרלוונטיות של NME. זו הייתה סטירת לחי לתעשיית המוזיקה שהבינה שעם סאונד טוב, לא צריך תקציב ענק ושאף חברה לא יכלה לשלם את הסכומים האלו כדי להפיץ את המוזיקה לקהל כה משמעותי וגדול תוך זמן קצר. לא במקרה זוהי הייתה הכותרת העוקצנית הראשונה שלהם במגזין:
They Never Asked To Be The Next Big Thing – But The Talented Fuckers Went And Became It Anyway
גם אחרי ההצלחה הגרנדיוזית של אלבום הבכורה, ששבר שיא גינס ב"מכירה המהירה ביותר לאלבום בכורה", הסינגל הבא שהם כתבו כתגובה לכל הפרשה היה "Who the Fuck Are Arctic Monkeys?". בשיר שלועג לאותה תעשייה שחושבת שהיא כריסטופר קולומבוס שמגלה כישרונות, הם טוענים שהם ימשיכו לעשות מה שהם רוצים, גם אם זו התאבדות מסחרית. בשנת 2006 הם כבר הלהקה הכי גדולה באנגליה, שם מוכר בכל בית. כל זה, בלי השקעה כלכלית של הלהקה והמשפחות שלהם, בלי שיוציאו אלבום, בלי שישמיעו אותם ברדיו, בלי שיכתבו עליהם ובעצם בשום דרך קונבנציונלית. הם הפכו לדבר החם, בתקופה מאוד קצרה, מפה לאוזן.
יש יגידו שהיו עוד אמנים שהתגלו באינטרנט כמו לילי אלן במייספייס, או ג׳סטין ביבר ביוטיוב. אי אפשר לומר שהם פרצו שם. את ג׳סטין ביבר גילה מנהל שיווק שחיפש אמן צעיר שיוכל ״לעשות ממנו״ את הדבר הבא. לילי אלן כבר הייתה מוחתמת בחברת תקליטים שנתיים לפני שכתבה שיר אחד, והפרופיל שלה במייספייס נוהל על ידי מנהלים ולא באופן עצמאי. בניגוד אליהם, האינטרנט לא גילה את המאנקיז, המעריצים גילו אותם. הפריצה של הארקטיק מאנקיז ללא ניהול מכוון זו באמת תופעה חד פעמית שספק אם בכלל אפשר יהיה אי פעם לשחזר אותה. הם היו בזמן הנכון, במקום הנכון, עם הסאונד הנכון לקהל הנכון.
אלכס טרנר פעם אמר – "אני לא קול, אבל כנראה שזה מה שעושה אותי קול". חוסר הרצון שלהם להיות "חלק מהמשחק", ועוד יתרה מכך, השאיפה שלהם לשבור אותו – הוא מה שהפך אותם לתופעה עצומה שמהדהדת בכל העולם. הם דיברו לקהל בשפילד, אבל הם דיברו גם אליי מעבר לים. על הסופ"שים שלי, על האכזבות שלי, בשפה שלי, בגיל שלי. הרבה פעמים אני חשה פספוס שראיתי אותם בפעם הראשונה רק אי שם בסינגל הראשון שלהם ב־MTV2 באיחור יחסי, אחרי החברים בשפילד. מצד שני, אף פעם לא מאוחר מדי.
מסיבת ביגמאות' תתקיים ביום שישי, ה־5/8, באוזן ב־2 רחבות: ספיישל ארקטיק מאנקיז ורחבת ריוט! עם תקלוט של ניצן פינקו
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
