אחד הרגעים היפים מפרק הבכורה של הסדרה האלבומים של יואב קוטנר, שהתמקד באלבום הבכורה של אביתר בנאי, הוא כשקוטנר שואל את הזמר "היו לך חיים קשים?". שאלה ישירה אך מתבקשת, בהתחשב בעובדה שבנאי מתראיין בנוגע לאחד מהאלבומים העצובים והכואבים ביותר שנכתבו בשפה העברית. "היו לי חיים נפלאים" הוא עונה. בנאי הוא בן הזקונים של אחת מהמשפחות המפוארות בעולם התרבות הישראלי. בן ליצחק, שופט מוערך, ולשמחה, אשת חינוך; אח למאיר ובן דוד של אהוד ויובל, כל אחד מהם מוזיקאי משפיע ומצליח בדרכו שלו; אחותו אורנה הייתה אז שחקנית וקומיקאית מבטיחה שהתחילה להיות פרצוף מוכר בכל בית. המשפחה שלו הייתה קרובה ותומכת – מאיר, בדרכו נטולת הציניות, אפילו הקדיש לו את שירו הראשון ומלא האהבה, "אביתר".
אז מה הניע את בנאי הצעיר ליצור את אביתר בנאי, אלבום של כאב גדול ואפל שמאיים לבלוע את המאזין בשלמותו? "האלבום הזה מבטא צעקה גדולה" מספר בנאי באותו פרק, "צעקה של חוסר משמעות, של חוסר תכלית". בדיוק כמו העצב שצומח מהכלום, כך המוזיקה של בנאי נבעה ממנו גם כשהוא ניסה להתרחק ממנה באופן יזום. הוא כתב שירים וניגן למשפחתו מאז ילדותו, רק כדי לשמוע שהוא נשמע כמו מאיר; כסטודנט לקולנוע, הוא יצר את המוזיקה לסרט שביים כדי שיוכל להלחין משהו. "מוזיקה הייתה המקום שהיום המשפחה והתורה ממלאים עבורי – החיים התרחשו שם", הוא סיפר לקוטנר על מי שהיה אז. כששומעים אותו מיילל "אין לי ברירה" ב"מנגינה יקרה" האלמותי, אפשר להרגיש איך יחסי התלות של בנאי הצעיר עם המוזיקה שיצר היו כמעט בלתי נשלטים.
הרעש עם השקט
המוזיקה הישראלית של הניינטיז מספרת סיפור שנחצה לשני חלקים, חלק אחד רועש והשני שקט. אירועים כמו אסון ערד ורצח רבין הובילו לדעיכת מהפכת הרוק של תחילת שנות התשעים, והמוזיקה שנוצרה בהשפעתם הייתה מהולה בשקט המום ומנחם. אלבומים כמו שניים של שלמה ארצי הגדירו את הלך הרוח המיינסטרימי לעשרים השנים הבאות – מוזיקה נעימה ומלנכולית, שרק לאחרונה נעלמה כליל מתחנות הרדיו, כשסטטיק ובן אל ונועה קירל החזירו את השמחה למרכז.
אביתר בנאי, לכאורה, אמור היה להיות חוליה נוספת בשרשרת הזו. חלק מסיפור ההצלחה שלו נבע מפלטת הצבעים היפה והמלטפת שהציגו סינגלים כמו "שמתי לי פודרה" ו"מתי נתנשק". מהצד השני, שירים כמו "אבות ובנים" ו"יש לי סיכוי" הפכו לסמני האבל והשכול, והחלו להתבלט בימי זיכרון. אבל היה משהו חדש, מסעיר, מתחת לאישיות המופנמת שלו – הרעש ביחד עם השקט. לא סתם המפיק של האלבום, חיים שמש, חיבר אותו עם קורין אלאל ואסף אמדורסקי במהלך העבודה על האלבום, היה להם ניסיון ביצירת אותה סערה שמוגשת בעטיפה שקטה ומתעתעת.
רוח מתריסה
מדובר קודם כל באלבום שנוצר על ידי נערים, עבור נערים. בנאי עצמו היה בן 22 כשהתחיל לכתוב את שירי האלבום עם צח דרורי, שהיה אז רק בן 17. עיבודי המיתרים של דרורי, ביחד עם נגינת הפסנתר של בנאי, לא היו שונים בהרבה מעולם המוזיקה הקלאסית עליו התחנכו השניים, והם הפכו לגרעין של הרוח הצעירה של האלבום. אי אפשר לשמוע את הפתיחה האיטית והסבלנית של "הדוב והנחש" מבלי לצפות לתהום הסוחפת שמגיעה בשיאו, או לשמוע שירים כמו "אקדח" ו"שן לידי" מבלי להרגיש את הכאב והאלימות שנמצאים מאחורי המלודיה המלנכולית, ממתינים להתפרץ.
מדובר בהיבט חשוב בהבנת ההצלחה של האלבום, שהיה שונה ממה שהיה אז נפוץ בקרב המיינסטרים הישראלי. ב־1997, אנחנו נמצאים רגעים ספורים לפני שעולם הפאנק ימתג את עצמו מחדש בעטיפה מסוגננת וקליטה. סרטים כמו מועדון קרב ופסטיבלים נוראיים וידועים לשמצה כמו וודסטוק 99, ביחד עם להקות כמו לימפ ביזקיט וסיסטם אוף א דאון בחו"ל ושב"ק ס בארץ, יגישו מנת זעם שתספק מעריצים רבים שרק מחפשים משהו לכעוס עליו. בנאי אמנם היה רחוק שנות אור מכל אלו, אבל הרוח המתריסה שנמצאת בשירי האלבום, היא זאת שנגעה בלבם של מאזינים רבים כל כך. ואותה עוצמה שקטה היא גם זאת שגרמה לאלבום להתיישן כל כך טוב, ולהישמע רלוונטי גם אחרי 25 שנה.
קצת יותר מדי
זה לא זיקוק הרגש החשוף והאותנטי שהפך את האלבום לעל־זמני, אלא דווקא ההגזמה שלו. קריאת ה"אמן תישארי לבד לנצח" מ"תיאטרון רוסי" היא רק קצה הקרחון של חוויות הנער שבור הלב שמתוארות כאן. יש בה משהו מתגונן, קר, שעומד בניגוד להצהרת ה"אני לא יודע להיות שמח / גם לא להיות עצוב" החשוף והכנה מ"תתחנני אליי". ריקנות היא האויב הגדול של בנאי באלבום הזה, מאיימת להשתלט עליו בכל רגע. הוא מגיב לה בניסיון לדחוף את המוזיקה שלו לשיאים של כיעור וכאב. העיסוק הכמעט אווילי שלו בזוועות שמתוארות ב"כלום לא עצוב" והעיסוק הרציני באובדן ב"אבות ובנים" מוּנָעים ביחד מהפחד ומהאדישות. גם רגעים קלילים ושנונים יותר, כמו הדייט הכושל ב"מתי נתנשק", מקבלים זווית חדה מדי מהצד של היוצר שלהם, כאילו הוא מחבל בשירים בכוונה תחילה, רק כדי לראות מה יוצא מתוך הבור שפער באדמה שלהם.
כל האלבום הזה מרגיש יותר מדי. יותר מדי בשביל היוצר שלו, שלא מסוגל עד היום לבצע חלק מהשירים שלו בהופעות; יותר מדי בשביל המאזינים, שהרי כמה אפשר להכיל את הזעקות שעולות מהאלבום; אפילו הכישרון שמופגן בו הוא יותר מדי, מה שהופך אותו במובן מסוים לאלבום הבכורה האולטימטיבי – כזה שמציג את הרגע הגולמי ביותר של כישרון של פעם בדור, רגע לפני שהוא מתחיל להבין מה לעשות איתו.
פעם היה רק בור
הסיפור המוכר על המשך הקריירה של בנאי הוא סיפור ההתרחקות המוחלטת מכל מה שעשה באלבום הזה. באלבום שיגיע אחריו, שיר טיול, המאתגר והמהפנט גם הוא, הוא הפנה את גבו לישירות שהובילה להצלחה הראשונית שלו. בהמשך, הוא מצא את התשובה ואת האמונה, ולכאורה גם את הנוחות ואת ההשלמה, שנעדרו מאביתר בנאי. זו מורשת לא פחות גדולה ממה שעשה בתחילת דרכו. כמעט כל אמן מוערך בעולם הפופ האמוני של היום משתמש בדמות הטרובדור בעל הקול הרך שבנאי ליטש. גם בצד החילוני, מוזיקאים כמו גון בן ארי ממשיכים את הגישור שיצר בין עולם הרוח למציאות היומיומית והמקורקעת.
זהותו של בנאי כאיש רוח קיימת גם כאן – הוא אף פעם לא שבור לחלוטין, ולכל הפגנה של זעם או אימה הוא מכניס פיסה של אור ואנושיות. יהיה מדויק יותר להגיד שהיעדרותה של הרוח היא חלק מהותי מהאלבום. הפנים שלו מטושטשות בעטיפה, חזרה לאותה ריקנות ששולטת בכל רגע מחייו, אבל בשאר הצילומים של רונן ללנה שמעטרים את חוברת הדיסק המקורי, דמותו של בנאי נראית כמו רוח רפאים, חסר זהות ומקום.
ההופעה הפומבית הראשונה של בנאי כבר מציירת קו ישיר בין ההתחלה להווה שלו. הביצוע המפורסם שלו אצל יאיר לפיד ב־1996 (שניתן לצפות בו בסרטון למעלה, באדיבות כאן ארכיון), עם שיער ארוך והפגנתיות דרמטית של אדם שמנסה להרגיש את הכל בכוח, רק מדגיש עוד יותר את המאבק שהוא שרוי בו, בשורה כמו "עולם קשוח / אני יכול עליו / רק עם כוח / רק עם בעיטות למוח". היום, המשפט הזה מהדהד את "איזה קרב / אלוהים / איזה קרב / בין הבור למים" מ"לילה כיום יאיר". "לפחות יש פה קרב / לפחות יש מים / פעם היה רק בור" הוא שר באחד מהשירים החשובים בקריירה שלו. מכאן הוא ימשיך להיות חסר מנוח, שרוי בחיפוש תמידי, כמו באלבום הבכורה כך גם בחיים השקטים שביקש לעצמו. שירים כאלה מוכיחים שהתשובות עצמן הן לא הפואנטה של האלבום אביתר בנאי, אלא הרעב לחפש.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
