"נקודת חן" היא תוכנית מוזיקה מקומית המשודרת אחת לשבועיים, בימי ראשון, בה מארחת חן ליטבק יוצרים מקומיים לריאיון באולפן ולהשמעת המוזיקה שלהם ושל אחרים.
האורחת הפעם היא ספיר וולך, זמרת־יוצרת שהוציאה לאחרונה את ה־EP החדש שלה, בלי השמש לא שווה כלום. היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה, סחורה פגומה להמונים, בשנת 2019, והשתתפה בשנה שעברה בפרויקט מנגינות לשעת חירום שהוקלט במהלך תקופת הסגר הראשון.
לפני שנתחיל, הנה מה שירדן אבני חשב על ה־EP החדש של וולך:
כבר מתקתוקי הההתראות הראשונים שנשמעים ב"תשומת לב וירטואלית" ברור מה ספיר וולך רוצה להגיד. אמנם תלונות על דור המסכים הוא נושא שנחרש לעייפה בשנים האחרונות, אבל וולך מצליחה להפוך את השיר לחריג בנוף בגלל שהיא שרה עליו מנקודת מבט קרובה ואישית. החל ממנטרת ה"אני לא לבד" בבתים, שמקשרת את הרומן שלנו עם המרחב הוירטואלי לבדידות קולקטיבית ועד לפזמון הפיוטי, כמעט דתי, שמתייחס ל"כחול הגדול" (פייסבוק? האינטרנט עצמו?) ביראת שמיים של ממש.
זה מה שהופך את היצירה של וולך לכל כך ייחודית. ה־EP החדש שלה מתרחש בזמן ובמקום שבו כולם מסתכלים החוצה על עולם שעולה באש ומשבר שמייצר מנטליות ציבורית מאתגרת. בזמנים כאלה, וולך בוחרת להסתכל פנימה, לעשות חשבון עם עצמה ולשאוף להשלמה וריפוי. שיר הפתיחה שלה נקרא "חוזרת על עצמי", כותרת שמרגישה כמו הקללה של התקופה הזאת: אנחנו מודעים לכל־כך הרבה מידע כל הזמן, מדברים על התנהגות נאותה, קשת של זהויות ודרכים לשפר את העולם, ועדיין חוזרים על אותן טעויות היסטוריות. הכותרת של האלבום מוכיחה שהאופטימיות של וולך תמיד מסיימת עם ידה עליונה – בטח, אפשר ורצוי להצביע על מחלות העולם, אבל בלי השמש זה לא שווה כלום.
אלבום מסע
בואי תספרי לנו קצת על האלבום הקודם שלך, סחורה פגומה להמונים.
זה האלבום הראשון שלי, הוצאתי אותו ב־2019. אני מרגישה שתמיד באלבום הראשון של כל אחד לוקחים את כל השירים שנאספו בדרך, אבל איכשהו זה תמיד יוצר איזשהו סיפור שהוא לא סתם אוסף. גם על האלבום הזה התחלתי לעבוד איפשהו שהייתי בשנה ד׳ בלימודים, בשנת 2016. למדתי מוזיקה בקריית אונו ותוך כדי השנה האחרונה של התואר התחלתי לעבוד עליו.
אחר כך, הפסקתי לעבוד עליו לאיזה חצי שנה וטסתי להודו. כתבתי שמה שירים, חזרתי לארץ, אמרתי למי שהפיק את האלבום ״טוב תשמע זורקים חצי״ וכתבתי מלא שירים שאני הרבה יותר אוהבת. ואז זה כזה מין נהיה אלבום שהוא חצי מה שהיה לפני הודו וחצי מה שהיה תוך כדי ואז נוצר איזה מין אלבום מסע כזה.
גם בעצם השקת אותו בהודו?
עשינו הופעת השקה בארץ ויום למחרת טסתי להודו שוב לחודש והופעתי שמה בכל מיני בתי קפה כזה, כל מיני מסעדות. היה כיף לא נורמאלי, זה היה חודש כזה טירוף. מתישהו בשבוע האחרון כזה נהייתי חולה ואז אמרתי ״טוב, זה כנראה הגוף אומר לי בסדר תנוחי רגע. בכל זאת באת להודו לא בשביל כאילו זה, לעבוד״, אז נחתי טיפה. זה היה גם למקומיים אבל בעיקר לחבר׳ה מהארץ שטיילו שמה. יש כמה שירים מתוך האלבום שיש משהו בתפילתיות שלהם שהיא איכשהו עוברת. גם בלי שהם הבינו. אני זוכרת שהיו לי כמה, הייתה לי הופעה אחת במנאלי שבאו אלי זוג מיפן או משהו כזה ואמרו לי כזה "וואו הרגשנו כאילו אנחנו על הר".
בית זה כמו שמש
ה־EP החדש שלך נקרא בלי השמש לא שווה כלום, וזאת מעין מנטרה שחוזרת במהלך האלבום.
נכון. זה גם קצת מה שאנחנו הרגשנו בכל הסגרים. זאת אמרת היינו בתוך הבתים כל הזמן ולא כל כך יצאנו החוצה. עכשיו השמש זה מין מטאפורה לחיים עצמם, למה זה אומר חיים – לצאת, לפגוש אנשים, לעשות דברים. כשאין לך את זה אז מה כל זה שווה? זה כזה נראה לי ההסבר של המטאפורה.
עוד מוטיב שחוזר פה הוא בית, כמו בשיר שסוגר את ה־EP, "מרגישה בבית".
כן. אני חושבת שבית זה כמו שמש וכמו כל מיני דברים שהם כאילו מילה קטנה שאומרת מלא. כל אחד מרגיש בית במשהו אחר. זה לא חייב להיות בית פיזי, זה יכול להיות מישהו, זה יכול להיות אשכרה בית אבל אני חושבת שכולם בסוף, יש לכולם איזשהו שאיפה להרגיש בבית, באיזה נוחות, באיזה מקום שמי שנמצא שם אוהב אותך כמו שאתה ומקבל אותך וזה דבר נורא חשוב. זה מין הדבר שלדעתי כולנו נורא נורא רוצים לעצמנו. למזלי הרב פגשתי את בן הזוג שלי, שמופיע גם בקליפ של השיר, שגורם לי להרגיש ככה. לא כתבתי את השיר הזה עכשיו, כתבתי אותו כשהיינו ביחד חצי שנה ולא כל כך הייתי בטוחה איך אני מרגישה, אבל נורא רציתי להרגיש את הדברים האלה שכתבתי בשיר והיה להם איזשהו נצנוצים עוד אז. הוצאתי אותו בתקופה הרבה יותר מתאימה שעכשיו אני באמת כל מילה ופסיק שאני אומרת שם היא אמת לאמיתה וזה כיף נורא.
הפקה: תום גבעול
ספיר וולך תשתתף בערב ההופעות אקלקטיק מאנדיי במועדון ה־HIVE יחד עם רוני בר הדס ומאור אלוש ביום שני, 8.11, בשעה 20:00
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
